בפרשת תולדות, בבוא יעקב לברכת יצחק נאמר: "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'". וכתב הרשב"ם: "ובגדיהם היו מבושמים במוגמר". והר"י בן-יקר כתב שבפסוק זה רמז מהתורה לברכת הריח על עצי/עשבי בשמים, שהרי התורה החשיבה זאת אצלנו[1].
המהר"ם חביב כתב: "נלע"ד דהכוונה שבירך (יצחק).. בורא מיני-בשמים", והקשה והרי אנו פוסקים שאין מברכים על ריח בגדים מבושמים, שהוא ריח שאין בו עיקר (שאין עימו עיקר הבושם). ותירץ: "על כן אמר ראה ריח בני, כלומר דריח זה יש לו עיקר דהריח הוא מבני שברכו ד' ואינו ריח בגדיו המוגמרים שעליהן אין ראוי לברך"[2].
אמרו בגמ': "א"ר יוחנן המהלך... בטבריא... והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים". וכתב בספר ברכת-ה' שאם הגמ' אומרת שאין מברכים על הבושם מכיון שלא נעשה להריח כש"כ שאין לברך על הבגד שהתבשם ממנו שאין לו עיקר[3].
ואכן הרמב"ם פוסק: "המריח בבגדים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר", וכן דעת הרבה ראשונים[4]. אולם הטור ועוד ראשונים סוברים שאם בישמו את הבגדים להריח - מברכים עליהם[5]. ומ"מ השו"ע פסק כדעת הרמב"ם.
למעשה נר' שאין לברך על בגדים ריחניים (ע"י מרכך-כביסה או בישום אחר) ברכת הריח, וכן לא על כלי שהיה בו בשמים והתרוקן ונותר בו הריח[6].