שאלות ותשובות

עליכם השלום,

ניתן ללמוד שלוש מטרות עיקריות שיש לצום:

1. הצום לצורך תפילה:

בשמואל ב (יב): "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לד' ויאמר נתן אל דוד גם ד' העביר חטאתך לא תמות כו' גם הבן הילוד לך מות ימות כו' ויגף ד' את הילד כו' ויאנש, ויבקש דוד את הא-להים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה, ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם, ויהי ביום השביעי וימת הילד ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה כו' ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת, ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתיו ויבא בית ד' וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל, ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם, ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ד' וחי הילד, ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי".
וכתב רלב"ג (יג,לז): "כי הצום יעשה על דרך התפלה והבקשה מהש"י וזה דבר בלתי ראוי אחר מות הילד אבל יתאבל עליו והדאגה היא דבר יחייב הטבע אהבת הדמיונים ולזה לא הורחק מפני זה התאבל על המות".
בשופטים (כ): "ויצא בנימן כו' וישחיתו בבנ"י עוד 18 אלף איש גו', ויעלו כל בנ"י וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ד' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עלות ושלמים לפני ד', וישאלו בנ"י בד' ושם ארון ברית הא-להים בימים ההם, כו' האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך".
ג"כ כאן הצום לצורך תפילה.
וכן בדניאל (ט): "אני דניאל כו' למלאות לחרבות י"ם 70 שנה, ואתנה את פני אל ד' הא-להים לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר, ואתפללה לד' א-להי ואתודה ואמרה אנא ד' הא-ל הגדול והנורא כו' חטאנו ועוינו הרשענו גו'". (י): "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני א-להיך נשמעו דבריך גו'".
ובדבה"י ב (כ): "באו בני מואב ובני עמון כו' על יהושפט למלחמה כו' וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לד' ויקרא צום על כל יהודה, ויקבצו יהודה לבקש מד' גם מכל ערי יהודה באו לבקש את ד'".
ובשמואל (יא): "ויושע ד' ביום ההוא את ישראל כו' ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם כו' ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותארנה עיניו, ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם היום כו' וישאל שאול בא-להים כו' ולא ענהו גו', ויאמר שאול גשו הלם כו' וראו במה היתה החטאת הזאת היום כו' וילכד יונתן כו' ויגד לו יונתן ויאמר טעם טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש הנני אמות, ויאמר שאול כו' כי מות תמות יונתן כו' ויפדו העם את יונתן ולא מת".
בתהילים (לה): "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב". (סט): "ואבכה בצום נפשי ותהי לחרפות לי".

הרי ממקורות אלו מתבאר שהצום הוא כחלק מהתפילה.

ניתן ללמוד זאת גם מהספרים הבאים:
במקבים א (ג): "ויאספו ויבואו למצפה מול י"ם כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל, ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם, ויפרשו את ס"ת כו' ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות כו' ויקראו בקול אל השמים כו' ויתקעו בחצוצרות ויקראו בקול גדול".
וכן במקבים ב (יג): "והמלך שפך בחרון אפו כל חמתו על היהודים, וייתן את ליבו להרע עוד עימהם כו' וישמע יהודה ויצו לכל העם לקרוא יומם ולילה אל ד' להיות בעזרתם כו' לבל יגורשו מאדמתם כו' ויעשו כולם כאשר ציום, ויתחננו אל ד' בצום ובכי, ויפלו על פניהם שלושת ימים כו' וישם יהודה דבר בפיהם לקרוא לד' התשועה כו' ויכו כ 4000 איש לפי חרב כו' את כל אלה עשו באשמורת הבוקר בחסד ד' עליהם".
ואף מספר טוביה (ח,יא): "טוב תפילה וצדקה וצום מהון ואוצר רב".
הרי התבאר שהצום הוא משמש כחלק מהתפילה.

2. הצום משמע כחלק מהתהליך התשובה:

נאמר במלכים א (כא): "וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך כו' ויאמר נבות כו' חלילה לי מד' מתתי את נחלת אבתי לך, ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף כו' וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם, ותבא אליו איזבל כו' מה זה רוחך סרה ואינך אכל לחם כו' אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל קום אכל לחם ויטב לבך אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי, ותכתב ספרים כו' לאמר קראו צום והושיבו את נבות בראש העם, והושיבו 2 אנשים בני בליעל נגדו ויעדהו לאמר ברכת א-להים ומלך והוציאהו וסקלהו וימת, ויעשו אנשי עירו כו' ויהי דבר ד' אל אליהו כו' כה אמר ד' הרצחת וגם ירשת כו' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך כו' ויהי כשמע אחאב כו' ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט, ויהי דבר ד' אל אליהו כו' ה‍ראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו".
פרקי דר"א (מג): "ותדע לך כח התשובה בא וראה מאחאב כו' שגזל וחמד ורצח כו' ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה נותן לו מלקות 40 בכל יום 3 פעמים ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב לפני הקב"ה ועוסק בתורה כל ימיו ולא חזר על מעשיו הרעים עוד ונרצת בתשובתו שנ' הראית כי נכנע אחאב מפני".
וכתב המלבי"ם: "כי נכנע אחאב מלפני, יש הבדל בין מלפני ובין מפני, שמלפני הוא מפני גדלו ורוממתו ומפני הוא מפני יראת העונש, הנכנע מלפניו ישתדל להתקרב אל ד' ולעבדו ויכנע מרוממתו, והנכנע מפניו יתחבא ויברח מפניו להנצל מענשו, ר"ל הגם שידמה לך שנכנע מלפני אינו כן כי רק נכנע מפני מיראת העונש, ולכן ע"י שנכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וע"י שלא נכנע מלפני אביא הרעה בימי בנו ולא תבוטל הגזרה בהחלט".
הרי שהצום משמש כחלק מהתשובה.
בשמואל א (ז): "מיום שבת הארון בקרית יערים כו' וינהו כל בית ישראל אחרי ד', ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר אם בכל לבבכם אתם שבים אל ד' הסירו את אלהי הנכר מתוככם כו' והכינו לבבכם אל ד' כו' ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ד', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לד' גו'".
וביואל (א-ב): "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל ישבי הארץ בית ד"א וזעקו אל ד' כו' וגם עתה נאם ד' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ד"א כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה מנחה ונסך לד"א, תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה".
ובירמיה (יד): "יאמר ד' אלי אל תתפלל בעד העם הזה לטובה, כי יצמו אינני שמע אל רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם".
ובעזרא (ח-ט): "ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבדת הלוים נתינים 220 כלם נקבו בשמות, ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני א-להינו לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו כו' ונצומה ונבקשה מא-להינו על זאת ויעתר לנו כו'. וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כו'. וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני גו', ואלי יאספו כל חרד בדברי א-להי ישראל גו', ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ד' א-להי, ואמרה א-להי בשתי ונכלמתי להרים א-להי פני אליך כי עונתינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה גו'".
שם (לו): "ויצוה ירמיהו את ברוך גו', ובאת אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי את דברי ד' באזני העם בית ד' ביום צום גו', אולי תפל תחנתם לפני ד' וישבו איש מדרכו הרעה גו', ויעש ברוך בן נריה ככל אשר צוהו גו', ויהי בשנה החמשית ליהויקים כו' קראו צום לפני ד' כל העם בי"ם גו'".
וכן ביונה (ג): "ויקם יונה וילך אל נינוה כו' ויקרא ויאמר עוד 40 יום ונינוה נהפכת, ויאמינו אנשי נינוה בא-להים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר, ויזעק ויאמר כו' האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל א-להים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב ונחם הא-להים ושב מחרון אפו ולא נאבד, וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם הא-להים על הרעה כו' ולא עשה".
א"כ ממקורות אלו מבואר שהצום משמש כחלק מתהליך התשובה.
שנינו במשנה (תענית ב,א): "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב"ד וכל א' וא' נותן בראשו. הזקן שבהן או' לפניהן דברי כיבושין: אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא הא-להים את שקם ואת תעניתם אלא וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה כו'".
ואכן נאמר בישעיה (נח): "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כו' למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו, הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לד', הלוא זה צום אבחרהו כו' פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם, אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך, אז תקרא וד' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה גו', ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים כו'".

3. הצום הוא כחלק מתהליך האבלות:

נאמר בשמואל א (לא): "ויבאו פלשתים כו' וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבע, ויכרתו את ראשו כו' וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם כו' וישמעו אליו ישבי יבש גלעד כו' ויקומו כו' וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו כו' ויבאו יבשה וישרפו אתם שם, ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים". שמ"ב (א): "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ד' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". שם (ג): "ויקנן המלך אל אבנר כו' ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד כו' כ"א לפני בוא השמש אטעם לחם או כל מאומה כו' וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".
וכתב בקדמוניות (ו, 8): והם (יבש גלעד) ערכו עליהם אבל פומבי 7 ימים, עם נשיהם וילדיהם, מכים על חזיהם, וקוננים על המלך ועל בניו, מבלי לטעום אוכל או משקה... כאשר שמע דוד כי אבנר נהרג ציער נפשו, והוא קרא לכל האנשים לעדים הושיט את ידיו לא-לוהים וצעק כי לא היה לו חלק ברצח אבנר כו' ציווה על כל העם לבכות ולהתאבל על האיש הזה ולכבד את גופתו בטקסים הרגילים, כלו' ע"י קריעת בגדיהם, לבישת שק כו' לאחר מכן הוא עצמו יחד עם הזקנים התאבל על אבנר ובדמעותיו הראה את רצונו הטוב כלפיו בעודו בחיים ואת צערו עליו לאחר שמת וכי לא הועבר בהסכמתו כו' מותו של אבנר הטריד אותו עד כדי כך שחבריו לא יכלו בשום אופן לאלץ אותו לאכול, אך הוא נשבע שלא יטעם דבר עד שקיעת החמה כו' ואכן דוד התכוון בעיקר לזכות במוניטין טוב.
א"כ הצום הוא חלק מתהליך האבלות.

ואכן נאמר באסתר (ד): "ובכל מדינה ומדינה כו' אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים כו' ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, לך כנוס את כל היהודים כו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי".
ובנחמיה (א): "דברי נחמיה כו' ואני הייתי בשושן הבירה, ויבא חנני כו' מיהודה ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל י"ם, ויאמרו לי הנשארים כו' במדינה ברעה גדלה ובחרפה וחומת י"ם מפרצת ושעריה נצתו באש, ויהי כשמעי את הדברים האלה ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל לפני א-להי השמים, ואמר אנא ד' א-להי השמים הא-ל הגדול והנורא שמר הברית וחסד לאהביו ולשמרי מצותיו". (ט): "וביום 24 לחדש הזה נאספו בנ"י בצום ובשקים ואדמה עליהם, ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתודו על חטאתיהם גו'".
ניתן לראות זאת אף מספר יהודית (ח): "יהודית בת מררי כו' ושם בעלה מנשה כו' וימת בימי קציר שעורים כו' ותישאר יהודית לבדה ותשב בימי אלמנותה 3 שנים ו-4 ירחים. ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה ותשב שם חגורת שק ותצם יום יום בבגדי אלמנותה מלבד שבתות ד' ומלבד ראשי החודשים ומועדי בנ"י כו' ותלך בדרכי ד' ולא מצא בה איש ערות דבר".

בתנ"ך מוזכר גם צומות קבועים:
נאמר בזכריה (ז-ח): "ויהי בשנת 4 לדריוש המלך היה דבר ד' אל זכריה כו' לאמר אל הכהנים אשר לבית ד' כו' האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים, ויהי דבר ד' כו' לאמר כו' כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה 70 שנה הצום צמתני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים כו' משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו כו' וימאנו להקשיב כו' משמוע את התורה כו' ויהי קצף גדול מאת ד' כו' ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם כו' כה אמר ד' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך י"ם ונקראה י"ם עיר האמת כו' עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות י"ם כו' ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה, כו' לא כימים הראשנים כו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה כו' אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו כו' כה אמר ד' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".

וכן לגבי יום הכיפורים נאמר שיש עינוי נפש:
ויקרא (טז): "והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כו' שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם".
ועל דרך הפשט הכוונה לעינוי בית בליעה, דהיינו צום:
"כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב" (תהילים קז). "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע כו' הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו כו' ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח). "עניתי בצום נפשי" (תהילים לה). ובעזרא ובדניאל (לעיל) תענית=צום.
ועל יום זה נאמר שעיקר הטעם משום תשובה:
ויקרא (טז): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם גו', שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם גו'". שם (כג): "יום הכפרים הוא כו' ועניתם את נפשתיכם גו' וכל מלאכה לא תעשו כו' כי יום כפרים הוא לכפר עליכם גו'".
אין בו אבלות, משנה (תענית ד,ח): "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כטו באב וכיוה"כ שבהן בנות י"ם יוצאות בכלי לבן שאולין כו' ובנות י"ם יוצאות וחולות בכרמים כו'". אך בספר היובלים (לד): "ויתאבל על יוסף שנה אחת ולא הסיר מעליו את האבל ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה, לכן נועד בקרב בנ"י להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו, לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאותם כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו, והיום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה". ושם (נ): "ואיש אשר יכה או ימית כו' ואשר יענה את נפשו ואשר יעשה מלחמה ביום השבת, כל העושה מאלה ביום השבת מות יומת".

אולם בתשעה באב עיקר הטעם משום אבלות:

תענית (ד,ו): "5 דברים ארעו את אבותינו ביז בתמוז ו-5 בט באב. ביז בתמוז נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, חרב הבית בראשונה ובשניה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה".
תענית (ל.): "ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות כו' וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה כו'". ב"ב (ס:): "תניא א"ר ישמעאל בן אלישע מיום שחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה".
מו"ק (כו.): "ואלו קרעין שאין מתאחין כו' ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל י"ם, וקורע על מקדש ומוסיף על י"ם".

ולגבי צום על צרה:

כתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א): "מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנ' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כו'. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן כו' וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם כו'. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד כו' כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו כו' הרואה חלום רע צריך להתענות למחר כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה כו' בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות בי"ד והזקנים יושבין בביה"כ ובודקים על מעשי אנשי העיר כו' ומסירין המכשולות של עבירות ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן כו' ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם".

וכתבהטור (או"ח תקפ): "כתב בה"ג אלו הימים שמתענין בהם מן התורה והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב: בא' בניסן מתו בני אהרן, בי' בו מתה מרים ונסתלק הבאר, בכו בו מת יהושע בן נון כו' ביז בתמוז כו' בא' באב מת אהרן הכהן, בט באב כו' אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה. ועוד גזרו רז"ל שיהו מתענין מפני 3 דברים בשני וחמישי: על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חרפת השם. ולעת"ל הקב"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה, דכתיב והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, וכן יהי רצון ב"ב אמן".
וכתב מג"א (ס"ק ט): "כתב התניא ביום הששי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו 20 קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירה התורה זאת חקת התורה מתרגמי' דא גזירת אורייתא. וגם בשנת ת"ח נחרבו 2 קהילות גדולות באותו היום כו', גם נוהגין להתענות כ' בסיון בכל מלכות פולין".
ובספר גזירות אשכנז וצרפת (קכו): "כ' בסיון כו' קיבלוהו כל קהילות צרפת ואיי הים ורינוס ליום ספד ותענית מרצון נפשם, ובמצות כו' (ר"ת) אשר כתב אליהם ספרים והודיעם כי ראוי הוא לקבע בו צום לכל בני עמנו וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם כי יוה"כ הוא".
כתב הב"ש (אבה"ע סא ס"ק ו): "ונהגו שהחתן והכלה מתענין, במהר"ם מינץ איתא ב' טעמים, א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם לפ"ז ראוי להשלים התענית כו', ב' שמא ישתכרו ולא יהיה דעתם מיושבת עליהם לפ"ז א"צ להשלים".
הטור (או"ח תע): "גרסי' במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות".
והקשה הזכרון יהודא (או"ח קלג) שלדברי הטור היה צריך לציין יום זה כיום שמחה ויו"ט, לא יום צום, ולכן כתב שזה זכר לתענית שהתענו הבכורות בערב פסח במצרים. ובשלמי מועד (עה) כתב שזה כי נלקחה העבודה לבכורות.

והנה כתב הרמ"א (או"ח שלד,כו): "ואם עבר וחילל צריך להתענות 40 יום שני וחמישי ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן במקום חטאת 18 פשיטים לצדקה ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום 12 פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט)", וכעי"ז כתב לגבי ביאת איסור (יו"ד קפה,ד).
ובאגרת התשובה (לבעל התניא): "והנה מצוַת התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד כו' ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית כו' ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצוַת התשובה אף בכריתות ומיתות בי"ד רק הווידוי ובקשת מחילה כו' ומה שכתוב ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי, היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור ע"י יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הציבור כו' ומה שנמצא בספרי המוסר כו' הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בי"ד כו' היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו, וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, וגם אולי אינו שב אל ד' בכל ליבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה".
וכתב הנוב"י (מהדו"ק או"ח לה): "באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה ועיקר התשובה היא עזיבת חטא ווידוי דברים בלב כו'", ומ"מ כתב שא"א לפטור בלי כלום וסידר תעניות ותפילות.

לסיכום: ראינו שמהתנ"ך עולה שלוש מטרות עיקריות לצום: חלק מהתפילה, חלק מהתשובה או חלק מהאבלות. ואף הצומות הקבועים וצומות המנהג ניתן לשייך לאחד מאלו הטעמים.

עליכם השלום,
כן, עבר הירדן המזרחי ג"כ התחלק בגורל, כפי שנלמד מהמקורות הבאים:

א. מפסוקי התנ"ך

אחר מפקד עמ"י נאמר (במדבר כו): "וידבר ד' אל משה לאמר, לאלה תחלק הארץ בנחלה וכו' לרב תרבה נחלתו וכו' איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אך בגורל יחלק את הארץ וכו' על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט".
הרי שהציווי הוא לחלק הארץ ליב' השבטים ע"פ הגורל.
אחר שכבר חולק עברה"י המזרחי, כשעמ"י בתחנה האחרונה לפי מעבר הירדן, נאמר (במדבר לג): "וידבר ד' אל משה לאמר, וכו' כי אתם עוברים את הירדן וכו' והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וכו' והתנחלתם את הארץ בגורל וכו' אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה וגו'".
הרי שמזהירם שאחר שיכבשו את עבר הירדן המערבי שיחלקו את זה בגורל.
ובהמשך גם כן נאמר (שם לד): "וידבר ד' אל משה לאמר, צו את בנ"י וכו' כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה וכו'. ויצו משה את בנ"י לאמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציוה ד' לתת לתשעה המטות וחצי המטה, כי לקחו מטה בני הראובני לבית אבותם ומטה בני הגדי לבית אבותם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם וכו' מעבר לירדן ירחו וגו'".
לכאו' הכוונה בפסוקים אלו, שנאמר פה הגבול של א"י המערבית לירדן, ומשה מצווה אותם שאת הארץ הזאת יחלקו בגורל רק לתשע וחצי שבטים, שכן שנים וחצי שבטים לקחו נחלתם בעברה"י המזרחי. ואין הכוונה למעט שעבה"י המזרחי לא נתחלק בגורל.
א"כ בין את עברה"י המזרחי ובין את המערבי יש לחלק דווקא ע"י הגורל.
והנה בספר יהושע בפרק יג נאמר שמשה נתן הנחלות לראובני, לגדי ולחצי מנשה בעבה"י המזרחי, וכן שלשבט לוי לא נתן משה נחלה. ואז נאמר בפרק יד: "ואלה אשר נחלו בנ"י בארץ כנען אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון וכו' בגורל נחלתם כאשר ציוה ד' ביד משה לתשעה המטות וחצי המטה, כי נתן משה נחלת שני המטות וחצי המטה מעבר לירדן וללוים לא נתן נחלה בתוכם".
נראה שגם פה הכוונה שבנ"י אשר נחלו בעבה"י המערבי שהוא ארץ כנען, הם רק תשעה וחצי שבטים, שכן שנים וחצי שבטים יהיו בעבה"י המזרחי ושלא ניתן נחלה לשבט לוי. והחלוקה בינהם היתה בגורל. ואין הכוונה לומר ששנים וחצי קיבלו נחלתם בלי גורל, שבוודאי הם קיבלו בגורל כציווי התורה. אלא הכוונה לבאר למה בחלוקה בגורל של עבה"י המערבי היו רק תשע וחצי שבטים ולא שנים עשר.
ואכן בפרקים טו-יז ביהושע נאמר ששבטים יהודה, מנשה ואפרים חלקו נחלתם על פי הגורל. ונותרו 7 שבטים שעדיין לא חלקו נחלתם בגורל. ונאמר בפרק יח: "ויותרו בבנ"י אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים, ויאמר יהושע וכו' הבו לכם שלושה אנשים לשבט וכו' והתחלקו אותה לשבעה חלקים וכו' והבאתם אלי ויריתי לכם גורל פה לפני ד' אלוהינו, כי אין חלק ללוים בקרבכם וכו' וגד וראובן וחצי שבט המנשה לקחו נחלתם מעבר לירדן מזרחה אשר נתן להם משה עבד ד'".
א"כ כשם שאחר החלוקה בגורל של שני וחצי השבטים, עשו גורל על הארץ הנשארת לתשעה וחצי השבטים, ג"כ אחר החלוקה של השנים וחצי שבטים הנוספים, עשו חלוקה בגורל לשבעת השבטים שנותרו.
ואכן ראיה לזה שאף את עבה"י המזרחי חילקו בגורל, שכן נאמר במדבר (פרק לו) אחר חלוקת עבה"י: "ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות מנשה בן יוסף, וידברו לפני משה וכו' ויאמרו את אדוני צוה ד' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבנ"י, ואדוני צוה ב' לתת את נחלת צלפחד אבינו לבנותיו. והיו לאחד משבטי ישראל לנשים וכו' ומגורל נחלתינו יגרע".
הרי שמדובר על חצי שבט מנשה שקיבלו נחלתם בעבה"י המזרחי (כמבואר בבמדבר בסוף פרק לב) והם אומרים למשה שהוא נצטווה לתת את הארץ בגורל, ושאם אחד מבנ"י ישא מבנות צלופחד אזי "מגורל נחלתינו יגרע", א"כ מבואר שהם קיבלו נחלתם ע"י הגורל.
וכן מתבאר מפרק יז ביהושע, שנאמר: "ויהי הגורל למטה מנשה וכו' למכיר בכור מנשה אבי הגלעד וכו' ויהי לו הגלעד והבשן וכו' ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן".
הרי מבואר שחצי שבט מנשה קיבל את נחלתו שבעבה"י המזרחי ע"פ הגורל.
וכן מתבאר מפרק כא ביהושע, שנאמר: "ויתנו בנ"י ללוים מנחלתם אל פי ד' וכו' ויצא הגורל למשפחות הקהתי וכו' ולבני גרשון ממטה יששכר וכו' ומחצי מטה מנשה בבשן בגורל ערים שלוש עשרה. לבני מררי למשפחותם ממטה ראובן וממטה גד וכו' ערים שתים עשרה. ויתנו בנ"י ללוים את הערים וכו' כאשר צוה ד' ביד משה בגורל".
ובהמשך הפרק נאמר: "ולבני גרשון ממשפחות הלוים מחצי מטה מנשה את עיר מקלט הרוצח את גולן בבשן ואת מגרשיה וכו' ולמשפחות בני מררי הלוים הנותרים וכו' וממטה בני גד את עיר מקלט הרוצח את רמת בגלעד וכו' כל הערים לבני מררי וכו' ויהי גורלם ערים שתים עשרה".
הרי שהערי הלויים וערי המקלט שהיו בעבה"י המזרחי הם ג"כ ניתנו על פי הגורל.
וכן נאמר בדברי הימים (א פרק ו): "ואלה מושבותם וכו' למשפחת הקהתי כי להם היה הגורל, ויתנו להם את חברון (עיר המקלט) וכו' ולבני קהת הנותרים וכו' בגורל ערים עשר. ולבני גרשום וכו' וממטה מנשה בבשן ערים שלש עשרה. לבני מררי למשפחותם ממטה ראובן וממטה גד וכו' בגורל ערים שתים עשרה וכו'".
אף כאן מבואר שחלוקת ערי המקלט וערי הלוים היתה בגורל, אף אלו שהיו בעבה"י המזרחי.
בבמדבר (ריש פל"ב) בקשת ב"ג וב"ר פותחת כך: "ויבואו ב"ג וב"ר ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר".
ולכאו' לא ברור למה מודגש שבאו גם אל אלעזר והנשיאים, ולא מספיק לומר שבאו אל משה.
ואכן כתב האור החיים (שם, ב): "צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אי ןצורך בדבר למה הוצרך הכתוב להזכירם? ואולי שהכוונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ד' לעשות בנחלות הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי וכו' שצריך מלך וכה"ג וכו'".
א"כ הכתוב האריך ללמד שהחלוקה נעשה כדרך שאר הנחלות, ע"י משה (ובעבה"י המערבי היה יהושע), אלעזר הכהן והנשיאים. ואכן מפורש באותה פרשייה שיש להנחיל את הארץ בגורל וע"י יהושע אלעזר הכהן והנשיאים (במדבר פרק לד פסוק יג ו- יז).

ב. מדברי חז"ל והראשונים

ואכן כן מבואר בגמ' (ב"ב קכב.): "תניא עתידה א"י שתתחלק ליג' חלקים, שבתחילה לא נתחלקה אלא ליב' שבטים וכו' ולא נתחלקה אלא בגורל וכו'".
ובהמשך הגמ' (שם): "תנא אך בגורל יצאו יהושע וכלב וכו' שלא נטלו בגורל וכו'".
וכ"ה בילקוט שמעוני (על נ"ך אות כט), במדרש אגדה (בובר, כו ,נה) ובמדרש הגדול (פנחס כו)
הרי שהגורל היה לכל היב' שבטים כולל לאלו שנחלו בעבה"י המזרחי. ורק יהושע וכלב לא נחלו בגורל. וכן מתבאר מהראשונים על הגמרא.
שכ"כ הרשב"ם (שם קכא: בד"ה לשבטים): "שנתחלקה ליב' חלקים שווין ואח"כ כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו כו'". ובהמשך (בד"ה וקלפי ובד"ה והיה): "שמונחים בו יב' פתקים שכתוב בהן יב' שבטים וקלפי של תחומין ארגז שמונחין בו יב' פתקין של יב' חלקים של א"י. וכו' ולא סגי בחד דתחומין ולימא עכשיו אני נוטל מה שיעלה בידי לצורך ראובן וכו'".
א"כ מבואר שהגורל היה לכל היב' שבטים וכן לכל א"י הוא היה, בין למזרח הירדן ובין למערב. ואת החלוקה לשבט ראובן (וכן לשאר השבטים) לא היה יכול לעשות באמירה אלא בקלפי היה החלק שבו כתוב חלקו בעבה"י המזרחי.
וכן מתבאר מרבינו גרשום (שם בד"ה אי לקרקף ובד"ה קלפי), מהיד רמה (שם בד"ה איבעיא ובד"ה תא שמע), מהכפתור ופרח (פ"י), מהפי' של הר"א אב"ד בעל האשכול (על הגמ' שם), מהמחידושי הר"י מיגאש (שם בד"ה ולא) ומהשטמ"ק (ב"ב קיז: בד"ה אמר ליה).
וכ"כ רש"י עה"ת (במדבר כו נד): "אלעזר הכהן וכו' והשבטים היו כתובים ביב' פתקין ויב' גבולים ביב' פתקין ובללום בקלפי וכו'". וכן דייק מדבריו בארץ חמדה (לרב יחיאל שטרן, ריש פי"ג) ובאוצר א"י (ח"ו עמ' 43).
ואף בספר דברים כתב רש"י (ג,י ז): "מכנרת, מעבה"י המערבי היה ונחלת בני גד מעבה"י המזרחי ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדה וכו'".
הרי שרש"י סובר שבגורל לחלוקת הארץ היה ליב' השבטים וליב' התחומים של א"י כולל עבה"י המזרחי, והוא אף הדגיש מה עלה בגורל לנחלת גד.
וכן מתבאר מפירוש ריב"א עה"ת (פנחס בד"ה ולרב), מהחזקוני (שם, פסוקים נד ו- נו), מהמלבי"ם (שם בד"ה אך) ומהבכור שור (שם, נג).
ונזר הקודש (וישלח פב, יב) אף כתב הסדר שהיה לגורל בעבה"י, וז"ל: "בני ראובן לקחו גורל נחלתם תחלה, ואח"כ בני גד וחצי מנשה וכו'". ולכן אמרו במדרש (ילקו"ש בראשית לה, כג) 'ראובן בכור לנחלה'.
ואכן מהראשונים על הגמ' בקי' מבואר שהציווי לחלק הארץ בגורל נאמר על שני עברי הירדן. שכן במשנה (קי' סא.) שנינו: "ר"מ או' כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי וכו' ר"ח בן גמליאל או' צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו".
ופרש"י (בד"ה ר"ח): "ר"ח אמר, אתאני כפול לחודיה פליג וכו' שאלמלא כן שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען וכו' לא יטלו וכו' ולא יטלו לא כאן ולא כאן כלל, לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם וכו' ויטלו כאן וכאן ע"פ הגורל".
ובגמ' אמרי': "שפיר קאמר ליב רחב"ג לר"מ, אמר לך ר"מ אס"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא – לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככך, בארץ כנען למה לי? ש"מ לתנאי כפול".
ופרש"י (בד"ה למה לי): "למה לי בארץ כנען דמשמע מיעוטא למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען וכו' "מ הוצרך לכפול תנאו וכו'".
א"כ עולה מהגמ', שמשה רבינו התנה לב"ג ולב"ר שאם יהיו חלוצים יקבלו את ארץ הגלעד לאחוזה, ומנגד: "ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לד' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם". ונחלקו ר"מ ורחב"ג לצורך מה הכפילות של התנאי.
לפי רחב"ג בלי הכפילות של התנאי, אם ב"ג וב"ר היו חוטאים ולא מקיימים תנאם הקנס שלהם היה לא ליטול כלל נחלה, קמ"ל התנאי הכפול שהקנס יהיה שיטלו בגורל בארץ כנען וגם בארץ הגלעד (והקנס בזה שחלקם בארץ גלעד יתמעט בגלל שקיבלו ג"כ חלק בארץ כנען).
ולפי ר"מ בלי הכפילות התנאי הם היו מקבלים את עבה"י המזרחי גם אם לא היו חלוצים במלחמה, ולכך כפל התנאי. ואם הם היו חוטאים ולא היו חלוצים במלחמה, הקנס שלהם היה שלא יטלו כל נחלתם גדולה בעבה"י המזרחי, אלא חלק במזרחי וחלק במערבי (מתבאר מכל רש"י בסוגיא הנ"ל).
א"כ מבואר גם עבר הירדן התחלקה בגורל, ואם לא היו מקיימים התנאי, היו מחלקים את כל א"י בשני העברים ע"פ הגורל. וכ"כ מהר"י בירב (בד"ה ואסיים פי' המשנה) ובפי' רבינו יהודה אלמדארי (בד"ה שאלמלא).
וכ"נ מדברי התוס' (בד"ה אי) ומדברי תוס' ר"י הזקן (בד"ה לא יפסידו) אלא שלא כתבו במפורש שזה היה בגורל.
ואכן כן דייק בספר אוצר א"י (עמ' 53), וז"ל: "יש בדבריו אלה (של רשי הנ"ל) הגדרה ברורה ומפורשת שעבה"י מתחלקת לשבטים בגורל כדין שאר א"י וכו'" .
וע"ע באוצר א"י (ש"ו פמ"ד) ובספר שבית שבי (סימן טז, נמצא בסוף קונטרס נחל יעקב ח"ה) שסוברים שהיה בגורל, וע"ש בראיותיהם.

 
ג. קושיות מאחרונים

בדברי הרש"ש

והנה הרש"ש (ב"ב קכב. בד"ה וקלפי) כתב: "י"ב פתקין, לכאו' לאו דווקא דהרי כבר נטלו ראובן וגד וחצי שבט מנשה ע"י משה בעבה"י מזרחה וכו'".
ובאור החמה (ב"ב קכב.) תירץ: "אפשר דבאמת נכנסו לגורל גם שבט גד וראובן וחצי שבט המנשה וכו' והגורל קבע אותם שוב לב' שבטים כדי שטלו ע"פ הגורל וכו'".
ואכן כפי שראינו הגמ', המדרשים והראשונים נקטו יב' פתקין, ובוודאי שזה בדווקא. ובאמת זה היה בגורל.
ואכן עי' באוצר א"י (ש"ו, פמ"ד) ובשבית שבי (סימן טז, נמצא בסוף קונטרס נחל יעקב ח"ה) שסוברים שהיה בגורל, ע"ש בראיותיהם.
בדברי הפנ"י
ובפני יהושע (קי' כו. בד"ה בחזקה) כתב היאך אמרי' 'במה ירשתם בישיבה', והרי נתחלקה בגורל ובאו"ת. ותירץ (בתירוצו השני): "דהא ב"ג וב"ר לא אשכחן בהו גורל, ואע"ג דהאי קרא דבמה ירשתם היינו בשאר שבטים לאחר שעברו הירדן , מ"מ במה זכו אותן השבטים בחלק ב"ג וב"ר בארץ כנען כיון דב"ג וב"ר לא היו בגורל? אלא ע"כ בישיבה החזיקו וכו'".
ומלבד שדבריו דחוקים, שהפס' במפורש מדבר על האחיזה בעבה"י המערבי. בנוסף כפי שמפורש בכמה מקומות נחלת ב"ר וב"ג היתה בגורל כפי שראינו לעיל, ובנוסף מדבריו עולה שהיא היתה שלא ע"פ ד' (שכן מתבאר שסובר שלא היתה ע"פ האו"ת, ואם היה סובר שזה ישירות מד', הלא כש"כ שאין מקום לתירוצו), וזה נסתר מהפסוקים הבאים.
בדברים (ב, יב) נאמר: "ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשיו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ד' להם". דהיינו שני עשיו ירשום מקומם בשעיר וישבו שמה, וזה כמו שעמ"י יירש את עבה"י המזרחי ארץ ירושתינו, שד' נתן לנו (וכן מתבאר מפירוש הספורנו והחזקוני על הפסוק).
נאמר בבמדבר (פל"ב): "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ד'". ונאמר (שם): "ויענו ב"ג וב"ר לאמר את אשר דבר ד' אל עבדיך כן נעשה, נחנו נעבור חלוצים לפני ד' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו מעבה"י".
ובדברים (פ"ג) נאמר: "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד וכו' ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ד"א נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה וגו'". שהנתינה מאת ד'. ובהמשך נאמר: "עד אשר יניח ד' לאחיכם ככה וירשו גם הם את הארץ וגו'", הרי שהשווה בין הירושות של עבה"י המערבי למזרחי.
וביהושע נאמר (פ"א): "ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אמר יהושע לאמר כו' ד"א מניח לכם ונתן לכם את הארץ הזאת וכו' עד אשר יניח ד' לאחיכם ככה וירשו גם המה וכו' ושבתם לארץ ירושתכם וכו' אשר נתן לכם משה עבד ד' בעבה"י מזרח השמש וכו'.
ובפרק יב נאמר: "משה עבד ד' ובנ"י הכום ויתנה משה עבד ד' ירושה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה". וכן בפרק יג נאמר: "עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבה"י מזרחה אשר נתן להם משה עבד ד'". הרי שכשם החלוקה בעבה"י המערבי נעשתה ע"י יהושע, כך המזרחי ע"י משה, ע"י גורל ומאת ד' עם או"ת.
ועוד דייק בספר אוצר א"י (עמ' 40): "שהמפרשים התחבטו בהסברת המילה 'עמו' (בפס' הנ"ל) וכו', אך בא הפס' לומר שכשם ששבט מנשה על שני החצאים שלו זכה לנחלה מאת ד', משני עבה"י, והיא א"י לכל דבר - כן גם הראובני והגדי וכו'".
וכן בפרק כב נאמר: "ועתה פנו ולכו לכם לאהליכם אל ארץ אחוזתכם אשר נתן לכם שמה עבד ד' בעבה"י וכו'. ולחצי שבט המנשה נתן משה בבשן ולחציו נתן יהושע עם אחיהם בעבה"י ימה וגו'".
הרי שניתן ע"י משה עבד ד'. ובנוסף דייק בספר אוצר א"י (עמ' 48): "הפס' משווה בין שני חלקי השבט, לחצי הא' נתן משה ולחצי האחר נתן יהושע וכו' שדין הנחלה שנתן משה בעבה"י המזרחי כדין הנחלה שנתן יהושע בעבר המערבי".
ואכן מפורש הדבר בהמשך הפרק: "וישובו וילכו ב"ר וב"ג וחצי המנשה מאת בנ"י וכו' ללכת אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ד' ביד משה". והדברים מפורשים.
ואף מהאור החיים שהבאנו קודם מפורש שסובר שהיה ע"פ ד'.

בדברי רב חיים מבריסק

בספר שי לתורה (מטות, בד"ה ויבואו בני גד) כתב הרב חיים מבריסק שדין גורל שייך רק על הארץ שהיתה עליה השבועה והכריתת ברית, ובמקומות שנטלו ב"ר וב"ג לא היה את זה, בשונה מהמקום שנטל שבט מנשה. ולכן פרטו את השמות של הערים. ומובא שם שהקשה הרב משולם דוד הלוי היאך היה מותר לשנות הדין שצריך בגורל ליב' שבטים? ועוד שאם אין זה א"י, הרי שחלק הכהנים והלויים זהה לשאר שבטי ישראל (רמב"ם שמיטה יג, יא), ואיך ביטלו חלקם בזה? ותירץ לו שבתחילה עבה"י לא היתה א"י, אך לבסוף היתה לאחוזה לפני ד'.
וכתב שלכן רק לב"ר ולב"ג היה התנאי להיות חלוצים, ולא לשבט מנשה, כי רק מי שנטל חלק שאין בו כריתת ברית ושבועה מקבל בקיום התנאי.
ודברים אלו קשים, ויש לתמוה עליהם:
א. על מה שכתב שלא היה גורל במקום הזה כי אינו מא"י. הרי שכבר ראינו מפורש בפסוקים שהיה שמה גורל, וכן בגמ' ובמדרשים מובא שעשו גורל ליב' שבטים ביב' פתקים.
ב. בנוסף ראינו שהיה שמה חלוקה בגורל לערי הלויים ולערי המקלט. א"כ עשו שמה דין גורל. אלא שהוא כתב שלמרות שלפי דבריו לא היתה בה ברית ושבועה, מ"מ לבסוף היא כא"י. וזה תמוה, שאם הוא סובר שאין זה מהמקומות שניתנו לאברהם, א"כ זה חו"ל, ובזה בדיוק דברי הרמב"ם בהלכות שמיטין (יג, יא) ואת זה אין לחלק בגורל לא לערי הלויים ולא למקלט.
והיאך מזכי שטרא לבי תרי, שאומר שאין מקום זה ניתן לאברהם ולכן אין בו דין חלוקה בגורל. אך מצד שני ללויים זה כן ניתן בגורל ואף במקום זה לא יהיה להם נחלה כדין א"י.
ג. לאברהם ניתן ארץ רפאים (בראשית טו), ונחלתם של ב"ר וב"ג וחצי מנשה היא בארץ זאת. כנאמר (דברים פ"ג): "ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא וכו' נתתי לראובני ולגדי, ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים". וכתב רש"י (בד"ה ההוא): "היא אותה שנתתי לאברהם".
ואכן בבראשית (יג, ה) נאמר: "ויכו את רפאים בעשתרות קרניים ואת האימים וכו' ואת החורי בהררם שעיר". וביהושע (פ"ח נאמר): "הראובני והגדי לקחו נחלתם וכו' מערוער וכו' וכל ערי סיחון וכו' והגלעד וכו' וכל הבשן וכו' כל ממלנות עוג בבשן אשר מלך בעשתרות ובאדרעי הוא נשאר מיתר רפאים וגו'". נר' שזה עשתרות קרניים, וזה מארץ רפאים.
ואותן האימים מוזכרים בדברים (פ"ב): "ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב וכו' כי לא אתן לך מארצו ירושה וכו' האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב כענקים, רפאים יחשבו אף הם כענקים, והמואבים יקראו להם אמים". וכמש"כ רש"י (שם, יא): "רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים וכו'".
ולגבי החורי, מזכיר אותם ג"כ בדברים (שם): "ובשעיר ישבו החורים לפנים, ובני עשיו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם וגו'".
וז"ל הרשב"ם (ב"ב נו. בד"ה כל ובד"ה חייב): "כל שהראהו הקב"ה למשה, בשעת מיתתו כדכתיב ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן. חייב במעשר, דהם הם ז' עממים הכתובים בכל מקום, אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא וכו' ואע"ג דרפאים נמי כתיב באברהם לא ממעטינן ליה דהיינו חוי דלא כתיב התם ומצינו שכבשם משה דכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים כלומר היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים".
מפורש עכ"פ שארץ הגלעד בכלל הברית בין הבתרים. וכן עי' ברמב"ן (דברים ב,י).
עכ"פ בוודאי ארץ הגלעד והבשן והגולן בכלל ארץ רפאים והיה בה ברית בין הבתרים.
ד. מש"כ שהתנאי להיות חלוצים במלחמה לא היה לחצי מנשה, זה לא נכון. וכבר דחה זאת הרב משולם דוד, שכן כתוב במפורש (דברים פ"ג): "וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי ויתר הגלעד וכל הבשן נתתי לחצי שבט המנשה וכו' ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ד"א נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחריכם וגו'". הרי מפורש שהתנאי היה גם לחצי שבט המנשה.
ואכן זה מפורש ג"כ בפ"א ביהושע (מפס' יב): "ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אמר יהושע לאמר זכור את הדבר אשר ציוה אתכם משה עבד ד' וכו' ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גיבורי החיל וגו'".
וכן היה הדבר, כמתואר ביהושע (פ"ד): "ויעברו ב"ר וב"ג וחצי שבט המנשה חמשים לפני בנ"י כאשר דיבר אליהם משה, כארבעים אלף חלוצי הצבא וגו'".
וכן משמע מיהושע (פכ"ב): "אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי מנשה, ויאמר אליהם אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה וכו' ולא עזבתם את אחיכם וגו'".
ה. לפי דבריו היה גורל בחלקו של חצי מנשה, ורק בשל ב"ר וב"ג לא היה. מניין הביא החילוק הזה? אם הוא סובר שהיות ולא כתוב בהדיא בספר במדבר שעשו גורל לב"ר ולב"ג ולכן חושב שלא היה בגורל, א"כ אף לחצי מנשה לא כתוב.
ואכן מהפסוקים נראה שאין שום חילוק בין ב"ר וב"ג ולבני מנשה. שבספר דברים ויהושע כל הזמן מזכירם ביחד בהכל (כגון בפרקים ב-ג בדברים ובפרקים א, ד, יג ו- כב-בג ביהושע).
ו. מה שהביא הירו' (ביכורים א, ח) שיש דעה שאין מביאים ביכורים מנחלת ב"ר וב"ג כי אין יכולים לומר "אשר נתת לי" כי נטלו מעצמם, ואילו שבט מנשה יכולים לומר כן, כי לא היה מעצמם.
הנה מלבד שזה דין שמצוות ביכורים שצריך לומר אשר נתתי לי, ולא שזה דין בלהיחשב לא"י, לעניין ברית בין הבתרים או לעניין גורל. הנה גם אישה ועבד ממעטים מאותו הטעם (משנה ביכורים א,ה), והרי אישה שגרה בירושלים שזה ראש א"י, עדיין לא יכולה להביא ביכורים כי אין זה "אשר נתת לי", אם כן, אין זה אומר שאי והמקום א"י, ח"ו, אלא שהאדם לא יכול לומר "אשר נתת לי".
איך שיהיה, לא פוסקים כדעה זאת, וכמש"כ הרמב"ם (פיהמ"ש ביכורים א,י): "ועבה"י גם היא ניתנה לנו, ויכול לומר אשר נתת לי ד'". וכדברי הכפתור ופרח (פמ"ז): "עבה"י הוא ארץ סיחון ועוג וכו' שהרי מארצנו ונחלתנו היא וכו' ונוהג שם שביעית וביכורים". ועי' בכל זה בספר אוצר א"י (ח"ו פמ"ו אות ב).
ז. ולגבי השאלה שכתב למה הוצרך לפרט את כל הערים, אכן זאת שאלה ששאלו האור החיים (לב, ב) והאלשיך (לב, א), ע"ש מה שדרשו על זה.
ומ"מ מהפשט היה נר' לומר, שהיות והם ביקשו רק חלק מארץ הגלעד, שכן מנשה גם הוא קיבל חלק מהגלעד (במדבר לב, לח. דברים ג, יג), אזי הוצרכו לפרט את הערים שרוצים לנחלה. והם קיבלו את הערים האלו, ונצטוו לבנות אותם, ובנו אותם וקראו להם בשמות (במדבר פל"ב). ואח"כ מוזכרות הערים שכבשו מנחלת שבט מנשה בעבה"י (חוות יאיר וקנת).
ואכן בספר יהושע (פי"ג) מוזכר בפירוט רב כל הערים שניתנו לב"ר ולב"ג. ומפרק טו מוזכר בפירוט רב הערים לנחלה של כל שבט ושבט. א"כ השאלה אינה מובנת, שכן התורה והנ"ך מפרטים לכל שבט ושבט מהן גבולות נחלתו ואיזה ערים כוללות נחלתו.
ח. בין דבריו הוא כתב: "ואולי אפשר לומר דכיון שעדיין לא נאמרה הפרשה של "גורל", אכתי לא נהג דין זה, וצ"ע בזה". כוונתו שפרשיית הגורל לא נאמרה עד חלוקת עבה"י לב"ר ולב"ג ולכן לא עשו גורל.
וכנראה הוא התכוון לפרק לד (פס' יג) שנ' "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל וגו'", וזה נאמר אחרי חלוקת הנחלות בעבה"י. אבל מלבד שעצם הסברא הזאת צ"ע, וכמו שהוא בעצמו העיר עליה, היא גם לא נכונה. שכן הציווי לעשות חלוקת הנחלות בגורל נאמר קודם.
שאחרי המגיפה ד' ציווה למנות את ישראל (במדבר כו, א), ואחר המניין נאמר (שם, נה): "אך בגורל יחלק את הארץ וכו' ע"פ הגורל תחלק נחלתו וגו'". ומאז עד לחלוקת ב"ר וב"ג היו כמה מאורעות כמו מלחמת מדיין.
ט. מדבריו משמע שסובר שהחלוקה לא היתה ע"פ ד', כדברי הפנ"י הנ"ל. שאם היה סובר שהחלוקה היתה ע"פ ד', מה שאלתו "היאך ינתן בלא גורל", והרי ד' ציוה. אך כבר הוכחנו לעיל שהחלוקה היתה ע"פ ד' ממש.
א"כ מש"כ בספר שי לתורה בשם רב חיים מבריסק, צ"ע ולא מובן, ואכן בסוף הוא כתב: "ובאמת אני לא שמעתי כל זה ממרן הגרי"ז זצ"ל". הרי שאף הוא הבין את הקושי שבדברים אלו.

דעת הרמב"ן

כתב הרמב"ן (במדבר טז, ה) : "וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה וכו' ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה ב"ג וב"ר שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה ע"פ השם כמו שאמרו (להלן לב, לא) את אשר דבר ד' לעבדיך כן נעשה, וכתוב ביהושע (כב, ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה ע"פ ד' ביד משה, ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם וכו' ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז.) - אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות כי הכל במצות השם יעשה וכו'".
וז"ל הרמב"ן (דברים לג, כ): "ברוך מרחיב גד וכו' והנכון שהוא על נחלתו כי הב' שבטים אשר לקחו נחלתם בעבה"י לא לקחו אותה בגורל, אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכך השבטים וכו'". והכוונה שמשה נתן להם ע"פ ד', כמש"כ ברמב"ן שהבאנו קודם וכן ברמב"ן בבמדבר (לב, לא).
בנוסף הרמב"ן (במדבר לב, יט) כתב שאין שאר השבטים חפצו בעבה"י המזרחי.
א"כ דעת הרמב"ן שעבה"י התחלק ישירות ע"פ ד', שכן ב"ר וב"ג רצו אותה, ושאר השבטים לא נחלתה שם. ובספר אוצר א"י (ש"ו, פמ"ד אות ב) ביארו את הרמב"ן קרוב לזה.
ונר' ברור מהרמב"ן שסובר שעבה"י המזרחי הוא א"י לגמרי. שאם לא כן, למה ב"ר וב"ג ירצו נחלתם שלא בא"י, והיאך משה יברך את נחלתם שמה. וכן ד' נתן להם ישירות נחלה זאת, ואם היה חו"ל לא היה נותן להם אלא כועס עליהם שמואסים בא"י.
ונר' שהיות ויש ציווי לחלק בגורל, לכן לא היה ניתן לחלק בלי גורל כי אם במצוות ד' ישירה, ולכך הרמב"ן סובר שמוכרח שהיה ציווי ד' לזה. וכן בגמ' מובאים עוד ב' מקומות בעבה"י המעברי שנתחלקו שלא בגורל.
וז"ל הגמ' (ב"ב קכב.): "ולא נתחלקה אלא בגורל וכו' תנא אך בגורל יצאו יהושע וכלב וכו' שלא נטלו בגורל אלא ע"פ ד', יהושע דכתיב (יהושע פ"ט) על פי ד' נתנו לו את העיר אשר שאל וכו'. כלב דכתיב (שופטים פ"א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה וכו'". הרמב"ן יסבור שבמיעוט הזה יתמעטו אף השבטים שבעבה"י המזרחי.
ונר' שהרמב"ן יודה שערי הלויים והמקלט שבעבה"י המזרחי התחלקו בגורל כמפורש בפסוקים, ורק את השבטים האלו ד' ציוה ישירות לנחלתם שלא בגורל. שהרי הוא סובר שעבה"י המזרחי זה א"י לגמרי ורק את אלו השבטים ציוה ד' ישירות לנחול, ולא את ערי הלוים והמקלט.
ואפשר שהרמב"ן יסבור שכשם שיהושע וכלב היות ולא חטאו במאיסת א"י כמרגלים לכך זהו ליטול ישירות מד' את הארץ, כך ב"ר וב"ג היות וחיבבו את א"י שרצו את ארץ הגלעד לכך גם הם זכו לקבל ישירות מד' ולברכה בנחלתם 'ברוך מרחיב גד'.
ולגבי מה שמתבאר מהגמ' ומהמדרשים שהיו יב' פתקים ליב' שבטים בגורל, היה נר' לתרץ שאכן הרמב"ן לא גרס יב' פתקים, אלא סתם גרס שהיו פתקים, וכפי שנר' מדברי רבינו בחיי (במדבר כו, נה). אלא שאין נר' כן מדברי הרמב"ן (במדבר כו, נד).
ואפשר לתרץ שאכן אף לרמב"ן כל א"י כולל עבה"י המזרחי התחלקה בגורל, שכן ערי הלוים והמקלט של עבה"י המזרחי התחלקו בגורל אף לרמב"ן. ואכן כדברי הגמ' כל א"י לא נתחלקה בגורל לכל היב' שבטים, שלכולם יש דין חלוקת גורל, אלא שבפועל היתה הוראת ד' לתת את עבה"י המזרחי ישירות ואמירת ד' חשובה מגורל ואם היה גורל היה יוצא כדברי ד', לכן ניתן לומר שכל הארץ התחלקה בגורל, ואמירת ד' לא גריעא כמובן מגורל, וצ"ע בסברא זאת.


דעת הספורנו

נאמר בדברים (פ"ב): "ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה וכו' ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ד' להם".
וכתב הספורנו (שם, יב): "כאשר עשה ישראל - בעת כתיבת התורה שכבר כבשו סיחון ועוג שהיו מלכים גדולים ואדירים בזמן מועט שלא כמנהג העולם".
דהיינו הוא מפרש שהתורה משווה את ירושת בני עשיו, לירושת עמ"י שכבשו את ארץ סיחון ועוג, ונאמר "כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן להם ד'". א"כ ארץ סיחון ועוג זה ארץ ירושתם של ישראל שניתנה מד'.
כתב הספורנו (במדבר לד, ב): "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, תפול לכם בגורל קודם שתכבשו כולה כי בגורל יאות לשון נפילה וכו' ואמר זאת כי מה שכבשו חוץ לארץ לא הוצרך לחלק בגורל ובכן חלק משה את ארץ סיחון ועוג בלתי גורל כפי הנראה בספר יהושע וזה כי ארץ סיחון ועוג אין בה קדושת ארץ ישראל כאמרו ואף אם טמאה ארץ אחזתכם ולא היתה ראויה לגורל אשר ענינו ברוח הקדש".
דהיינו הוא סובר שבארץ סיחון ועוג אין קדושת א"י ולכן התחלקה בלי גורל שעניינו רוח הקודש, וזה מה שנרמז וזאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, למעט ארץ סיחון ועוג.
ונר' שהוא סובר שלמרות שעבה"י המזרחי חלק מא"י, מ"מ אין הוא בקדושת א"י כמו עבה"י המערבי. שכן למרות שהפסוק לדבריו משבח את עבה"י המזרחי וקוראו ארץ ירושתו של ישראל, מ"מ מבחינת מעלת הקדושה אין זה כמו המערבי שכן אי אפשר לבנות מזבח אלא במערבי (וכפסוק שהביא מיהושע "אך אם טמאה וגו'").
ולענ"ד אף הספורנו יסבור כרמב"ן שהחלוקה היתה ע"פ ד' .
חדא, שכפי שהבאנו לעיל בדברי הפנ"י יש הרבה פסוקים שמפורש בהם שזה היה ע"פ ד', ואם לא היה ע"פ גורל ואורים ותומים היאך זה ע"פ ד'?
שנית, הספורנו רק אומר שזה לא היה ע"פ גורל, ואין הכרח ליצור דעה שלישית, אלא עדיף לומר שיסבור כרמב"ן (אף אם לא כטעמיה).
שלישית, ערי הלוים שבעבה"י המזרחי בוודאי שהיו בגורל כמפורש בפסוקים שהבאנו בתחילת הפרק, ולכאו' לדברי הספורנו היאך הגורל תפס והרי אין שמה קדושת א"י? וצ"ל שאף הספורנו יודה שהיות ועבה"י בתחומי א"י, אזי אחר שכבשו את עבה"י המערבי ניתן לראות במזרחי כהרחבה שלו ואף בו תהיה הקדושה, ויחול הגורל. וממילא היות ואף לספורנו עבה"י המזרחי זה א"י אזי אי אפשר שהחלוקה תהיה שלא ע"פ ד'.
רביעית, לדברי הספורנו אף נחלת חצי מנשה היתה בלי גורל (שכן הוא דייק מהפסוק שרק תשע וחצי השבטים בגורל, ולא השתים וחצי השבטים). ואם יסבור הספורנו שהם לא הוזכרו בתחילה כי לא ביקשו אלא שמשה נתן להם – וכי למה יענשו לקבל להיות בחו"ל? אלא וודאי שזה א"י אלא שאינה בקדושה כמו המערבי, והיות וד' אמר על החלוקה, הרי שזה רצונו ואין חצי מנשה מפסידים בעשיית רצונו. אך אם זה לא היה ע"פ ד' – למה שהם יסכימו לזה .
ויש לדחות את הראיה האחרונה, שאפשר שהספורנו יסבור שאף בני מנשה באו בתחילה, אלא שלא נכתבו כי הם לא שבט שלם (כדברי האב"ע במדבר לב, לב).
וע"ע באוצר א"י (שם אות ג) שכתב כמה קושיות על דברי הספורנו. ולפי מש"כ דברי הספורנו יותר מיושבים.


לסיכום:

ראינו שמשפטם של פסוקים רבים בתנ"ך עולה ששבטי ראובן, גד וחצי מנשה נטלו נחלתם בעבה"י ע"פ הגורל, וזה נחשב שנטלו נחלתם ע"פ ד'. ואף ערי הלויים והמקלט שבעה"י יתחלקו ע"פ הגורל.
וזה כי עבה"י המזרחי זה א"י גמור לכל דבר, ואף נשתבחו בני גד ונתברכו בנחלתם "ברוך מרחיב גד וכו' צדקת ד' עשה וגו'".
ואף מדברי הגמ' והמדרשים עולה שכל היב' שבטים נטלו נחלתם ע"פ הגורל, וכ"ה דעת רוב הראשונים (כגון רש"י, ר"ג, רשב"ם, ר"י מיגאש, ריב"א ועוד).
אולם מדברי הרמב"ן מתבאר שב"ג וב"ר נטלו ישירות מאת ד', ולא בגורל. והסברנו בדבריו שזה משום מעלתם שחיבבו את א"י, ורצו מיד לנחול אותה.
אף הספורנו סובר שחלוקתם היתה שלא ע"פ הגורל, ומ"מ ביארנו שאף הוא סובר שעבה"י זה חלק מא"י, אלא שאין בה קדושת א"י כמו עבה"י המערבי מקום המקדש. ומסתבר שלדבריו החלוקה היתה ע"פ ד'.
ונראה שהעיקר הוא שהחלוקה היתה של כל היב' השבטים היתה ע"י הגורל, וכפי שעולה מהפסוקים בתנ"ך, ומדברי הגמ' והמדרשים. ושכן דעת רוב הראשונים.
ואף מפה ניתן ללמוד את חשיבות עבה"י המזרחי ושהוא כא"י לכל דבר.