שאלות ותשובות

עליכם השלום:
תחילה נתבונן בפסוקי התנ"ך
אחר מפקד עמ"י נאמר (במדבר כו): "וידבר ד' אל משה לאמר, לאלה תחלק הארץ בנחלה וכו' לרב תרבה נחלתו וכו' איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אך בגורל יחלק את הארץ וכו' על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט".
הרי שהציווי הוא לחלק הארץ ליב' השבטים ע"פ הגורל.
אחר שכבר חולק עברה"י המזרחי, כשעמ"י בתחנה האחרונה לפי מעבר הירדן, נאמר (במדבר לג): "וידבר ד' אל משה לאמר, וכו' כי אתם עוברים את הירדן וכו' והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וכו' והתנחלתם את הארץ בגורל וכו' אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה וגו'".
הרי שמזהירם שאחר שיכבשו את עבר הירדן המערבי שיחלקו את זה בגורל.
ובהמשך גם כן נאמר (שם לד): "וידבר ד' אל משה לאמר, צו את בנ"י וכו' כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה וכו'. ויצו משה את בנ"י לאמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציוה ד' לתת לתשעה המטות וחצי המטה, כי לקחו מטה בני הראובני לבית אבותם ומטה בני הגדי לבית אבותם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם וכו' מעבר לירדן ירחו וגו'".
לכאו' הכוונה בפסוקים אלו, שנאמר פה הגבול של א"י המערבית לירדן, ומשה מצווה אותם שאת הארץ הזאת יחלקו בגורל רק לתשע וחצי שבטים, שכן שנים וחצי שבטים לקחו נחלתם בעברה"י המזרחי. ואין הכוונה למעט שעבה"י המזרחי לא נתחלק בגורל.
א"כ בין את עברה"י המזרחי ובין את המערבי יש לחלק דווקא ע"י הגורל.
והנה בספר יהושע בפרק יג נאמר שמשה נתן הנחלות לראובני, לגדי ולחצי מנשה בעבה"י המזרחי, וכן שלשבט לוי לא נתן משה נחלה. ואז נאמר בפרק יד: "ואלה אשר נחלו בנ"י בארץ כנען אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון וכו' בגורל נחלתם כאשר ציוה ד' ביד משה לתשעה המטות וחצי המטה, כי נתן משה נחלת שני המטות וחצי המטה מעבר לירדן וללוים לא נתן נחלה בתוכם".
נראה שגם פה הכוונה שבנ"י אשר נחלו בעבה"י המערבי שהוא ארץ כנען, הם רק תשעה וחצי שבטים, שכן שנים וחצי שבטים יהיו בעבה"י המזרחי ושלא ניתן נחלה לשבט לוי. והחלוקה בינהם היתה בגורל. ואין הכוונה לומר ששנים וחצי קיבלו נחלתם בלי גורל, שבוודאי הם קיבלו בגורל כציווי התורה. אלא הכוונה לבאר למה בחלוקה בגורל של עבה"י המערבי היו רק תשע וחצי שבטים ולא שנים עשר.
ואכן בפרקים טו-יז ביהושע נאמר ששבטים יהודה, מנשה ואפרים חלקו נחלתם על פי הגורל. ונותרו 7 שבטים שעדיין לא חלקו נחלתם בגורל. ונאמר בפרק יח: "ויותרו בבנ"י אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים, ויאמר יהושע וכו' הבו לכם שלושה אנשים לשבט וכו' והתחלקו אותה לשבעה חלקים וכו' והבאתם אלי ויריתי לכם גורל פה לפני ד' אלוהינו, כי אין חלק ללוים בקרבכם וכו' וגד וראובן וחצי שבט המנשה לקחו נחלתם מעבר לירדן מזרחה אשר נתן להם משה עבד ד'".
א"כ כשם שאחר החלוקה בגורל של שני וחצי השבטים, עשו גורל על הארץ הנשארת לתשעה וחצי השבטים, ג"כ אחר החלוקה של השנים וחצי שבטים הנוספים, עשו חלוקה בגורל לשבעת השבטים שנותרו.
ואכן ראיה לזה שאף את עבה"י המזרחי חילקו בגורל, שכן נאמר במדבר (פרק לו) אחר חלוקת עבה"י: "ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות מנשה בן יוסף, וידברו לפני משה וכו' ויאמרו את אדוני צוה ד' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבנ"י, ואדוני צוה ב' לתת את נחלת צלפחד אבינו לבנותיו. והיו לאחד משבטי ישראל לנשים וכו' ומגורל נחלתינו יגרע".
הרי שמדובר על חצי שבט מנשה שקיבלו נחלתם בעבה"י המזרחי (כמבואר בבמדבר בסוף פרק לב) והם אומרים למשה שהוא נצטווה לתת את הארץ בגורל, ושאם אחד מבנ"י ישא מבנות צלופחד אזי "מגורל נחלתינו יגרע", א"כ מבואר שהם קיבלו נחלתם ע"י הגורל.
וכן מתבאר מפרק יז ביהושע, שנאמר: "ויהי הגורל למטה מנשה וכו' למכיר בכור מנשה אבי הגלעד וכו' ויהי לו הגלעד והבשן וכו' ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן".
הרי מבואר שחצי שבט מנשה קיבל את נחלתו שבעבה"י המזרחי ע"פ הגורל.
וכן מתבאר מפרק כא ביהושע, שנאמר: "ויתנו בנ"י ללוים מנחלתם אל פי ד' וכו' ויצא הגורל למשפחות הקהתי וכו' ולבני גרשון ממטה יששכר וכו' ומחצי מטה מנשה בבשן בגורל ערים שלוש עשרה. לבני מררי למשפחותם ממטה ראובן וממטה גד וכו' ערים שתים עשרה. ויתנו בנ"י ללוים את הערים וכו' כאשר צוה ד' ביד משה בגורל".
ובהמשך הפרק נאמר: "ולבני גרשון ממשפחות הלוים מחצי מטה מנשה את עיר מקלט הרוצח את גולן בבשן ואת מגרשיה וכו' ולמשפחות בני מררי הלוים הנותרים וכו' וממטה בני גד את עיר מקלט הרוצח את רמת בגלעד וכו' כל הערים לבני מררי וכו' ויהי גורלם ערים שתים עשרה".
הרי שהערי הלויים וערי המקלט שהיו בעבה"י המזרחי הם ג"כ ניתנו על פי הגורל.
וכן נאמר בדברי הימים (א פרק ו): "ואלה מושבותם וכו' למשפחת הקהתי כי להם היה הגורל, ויתנו להם את חברון (עיר המקלט) וכו' ולבני קהת הנותרים וכו' בגורל ערים עשר. ולבני גרשום וכו' וממטה מנשה בבשן ערים שלש עשרה. לבני מררי למשפחותם ממטה ראובן וממטה גד וכו' בגורל ערים שתים עשרה וכו'".
אף כאן מבואר שחלוקת ערי המקלט וערי הלוים היתה בגורל, אף אלו שהיו בעבה"י המזרחי.
בבמדבר (ריש פל"ב) בקשת ב"ג וב"ר פותחת כך: "ויבואו ב"ג וב"ר ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר".
ולכאו' לא ברור למה מודגש שבאו גם אל אלעזר והנשיאים, ולא מספיק לומר שבאו אל משה.
ואכן כתב האור החיים (שם, ב): "צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אי ןצורך בדבר למה הוצרך הכתוב להזכירם? ואולי שהכוונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ד' לעשות בנחלות הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי וכו' שצריך מלך וכה"ג וכו'".
א"כ הכתוב האריך ללמד שהחלוקה נעשה כדרך שאר הנחלות, ע"י משה (ובעבה"י המערבי היה יהושע), אלעזר הכהן והנשיאים. ואכן מפורש באותה פרשייה שיש להנחיל את הארץ בגורל וע"י יהושע אלעזר הכהן והנשיאים (במדבר פרק לד פסוק יג ו- יז).

כעת נעיין בדברי חז"ל והראשונים

ואכן כן מבואר בגמ' (ב"ב קכב.): "תניא עתידה א"י שתתחלק ליג' חלקים, שבתחילה לא נתחלקה אלא ליב' שבטים וכו' ולא נתחלקה אלא בגורל וכו'".
ובהמשך הגמ' (שם): "תנא אך בגורל יצאו יהושע וכלב וכו' שלא נטלו בגורל וכו'".
וכ"ה בילקוט שמעוני (על נ"ך אות כט), במדרש אגדה (בובר, כו ,נה) ובמדרש הגדול (פנחס כו)
הרי שהגורל היה לכל היב' שבטים כולל לאלו שנחלו בעבה"י המזרחי. ורק יהושע וכלב לא נחלו בגורל. וכן מתבאר מהראשונים על הגמרא.
שכ"כ הרשב"ם (שם קכא: בד"ה לשבטים): "שנתחלקה ליב' חלקים שווין ואח"כ כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו כו'". ובהמשך (בד"ה וקלפי ובד"ה והיה): "שמונחים בו יב' פתקים שכתוב בהן יב' שבטים וקלפי של תחומין ארגז שמונחין בו יב' פתקין של יב' חלקים של א"י. וכו' ולא סגי בחד דתחומין ולימא עכשיו אני נוטל מה שיעלה בידי לצורך ראובן וכו'".
א"כ מבואר שהגורל היה לכל היב' שבטים וכן לכל א"י הוא היה, בין למזרח הירדן ובין למערב. ואת החלוקה לשבט ראובן (וכן לשאר השבטים) לא היה יכול לעשות באמירה אלא בקלפי היה החלק שבו כתוב חלקו בעבה"י המזרחי.
וכן מתבאר מרבינו גרשום (שם בד"ה אי לקרקף ובד"ה קלפי), מהיד רמה (שם בד"ה איבעיא ובד"ה תא שמע), מהכפתור ופרח (פ"י), מהפי' של הר"א אב"ד בעל האשכול (על הגמ' שם), מהמחידושי הר"י מיגאש (שם בד"ה ולא) ומהשטמ"ק (ב"ב קיז: בד"ה אמר ליה).
וכ"כ רש"י עה"ת (במדבר כו נד): "אלעזר הכהן וכו' והשבטים היו כתובים ביב' פתקין ויב' גבולים ביב' פתקין ובללום בקלפי וכו'". וכן דייק מדבריו בארץ חמדה (לרב יחיאל שטרן, ריש פי"ג) ובאוצר א"י (ח"ו עמ' 43).
ואף בספר דברים כתב רש"י (ג,י ז): "מכנרת, מעבה"י המערבי היה ונחלת בני גד מעבה"י המזרחי ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדה וכו'".
הרי שרש"י סובר שבגורל לחלוקת הארץ היה ליב' השבטים וליב' התחומים של א"י כולל עבה"י המזרחי, והוא אף הדגיש מה עלה בגורל לנחלת גד.
וכן מתבאר מפירוש ריב"א עה"ת (פנחס בד"ה ולרב), מהחזקוני (שם, פסוקים נד ו- נו), מהמלבי"ם (שם בד"ה אך) ומהבכור שור (שם, נג).
ונזר הקודש (וישלח פב, יב) אף כתב הסדר שהיה לגורל בעבה"י, וז"ל: "בני ראובן לקחו גורל נחלתם תחלה, ואח"כ בני גד וחצי מנשה וכו'". ולכן אמרו במדרש (ילקו"ש בראשית לה, כג) 'ראובן בכור לנחלה'.
ואכן מהראשונים על הגמ' בקי' מבואר שהציווי לחלק הארץ בגורל נאמר על שני עברי הירדן. שכן במשנה (קי' סא.) שנינו: "ר"מ או' כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי וכו' ר"ח בן גמליאל או' צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו".
ופרש"י (בד"ה ר"ח): "ר"ח אמר, אתאני כפול לחודיה פליג וכו' שאלמלא כן שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען וכו' לא יטלו וכו' ולא יטלו לא כאן ולא כאן כלל, לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם וכו' ויטלו כאן וכאן ע"פ הגורל".
ובגמ' אמרי': "שפיר קאמר ליב רחב"ג לר"מ, אמר לך ר"מ אס"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא – לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככך, בארץ כנען למה לי? ש"מ לתנאי כפול".
ופרש"י (בד"ה למה לי): "למה לי בארץ כנען דמשמע מיעוטא למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען וכו' "מ הוצרך לכפול תנאו וכו'".
א"כ עולה מהגמ', שמשה רבינו התנה לב"ג ולב"ר שאם יהיו חלוצים יקבלו את ארץ הגלעד לאחוזה, ומנגד: "ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לד' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם". ונחלקו ר"מ ורחב"ג לצורך מה הכפילות של התנאי.
לפי רחב"ג בלי הכפילות של התנאי, אם ב"ג וב"ר היו חוטאים ולא מקיימים תנאם הקנס שלהם היה לא ליטול כלל נחלה, קמ"ל התנאי הכפול שהקנס יהיה שיטלו בגורל בארץ כנען וגם בארץ הגלעד (והקנס בזה שחלקם בארץ גלעד יתמעט בגלל שקיבלו ג"כ חלק בארץ כנען).
ולפי ר"מ בלי הכפילות התנאי הם היו מקבלים את עבה"י המזרחי גם אם לא היו חלוצים במלחמה, ולכך כפל התנאי. ואם הם היו חוטאים ולא היו חלוצים במלחמה, הקנס שלהם היה שלא יטלו כל נחלתם גדולה בעבה"י המזרחי, אלא חלק במזרחי וחלק במערבי (מתבאר מכל רש"י בסוגיא הנ"ל).
א"כ מבואר גם עבר הירדן התחלקה בגורל, ואם לא היו מקיימים התנאי, היו מחלקים את כל א"י בשני העברים ע"פ הגורל. וכ"כ מהר"י בירב (בד"ה ואסיים פי' המשנה) ובפי' רבינו יהודה אלמדארי (בד"ה שאלמלא).
וכ"נ מדברי התוס' (בד"ה אי) ומדברי תוס' ר"י הזקן (בד"ה לא יפסידו) אלא שלא כתבו במפורש שזה היה בגורל.
ואכן כן דייק בספר אוצר א"י (עמ' 53), וז"ל: "יש בדבריו אלה (של רשי הנ"ל) הגדרה ברורה ומפורשת שעבה"י מתחלקת לשבטים בגורל כדין שאר א"י וכו'" .
וע"ע באוצר א"י (ש"ו פמ"ד) ובספר שבית שבי (סימן טז, נמצא בסוף קונטרס נחל יעקב ח"ה) שסוברים שהיה בגורל, וע"ש בראיותיהם.

 
והנה מקושיות האחרונים

בדברי הרש"ש
והנה הרש"ש (ב"ב קכב. בד"ה וקלפי) כתב: "י"ב פתקין, לכאו' לאו דווקא דהרי כבר נטלו ראובן וגד וחצי שבט מנשה ע"י משה בעבה"י מזרחה וכו'".
ובאור החמה (ב"ב קכב.) תירץ: "אפשר דבאמת נכנסו לגורל גם שבט גד וראובן וחצי שבט המנשה וכו' והגורל קבע אותם שוב לב' שבטים כדי שטלו ע"פ הגורל וכו'".
ואכן כפי שראינו הגמ', המדרשים והראשונים נקטו יב' פתקין, ובוודאי שזה בדווקא. ובאמת זה היה בגורל.
ואכן עי' באוצר א"י (ש"ו, פמ"ד) ובשבית שבי (סימן טז, נמצא בסוף קונטרס נחל יעקב ח"ה) שסוברים שהיה בגורל, ע"ש בראיותיהם.

בדברי הפנ"י

ובפני יהושע (קי' כו. בד"ה בחזקה) כתב היאך אמרי' 'במה ירשתם בישיבה', והרי נתחלקה בגורל ובאו"ת. ותירץ (בתירוצו השני): "דהא ב"ג וב"ר לא אשכחן בהו גורל, ואע"ג דהאי קרא דבמה ירשתם היינו בשאר שבטים לאחר שעברו הירדן , מ"מ במה זכו אותן השבטים בחלק ב"ג וב"ר בארץ כנען כיון דב"ג וב"ר לא היו בגורל? אלא ע"כ בישיבה החזיקו וכו'".
ומלבד שדבריו דחוקים, שהפס' במפורש מדבר על האחיזה בעבה"י המערבי. בנוסף כפי שמפורש בכמה מקומות נחלת ב"ר וב"ג היתה בגורל כפי שראינו לעיל, ובנוסף מדבריו עולה שהיא היתה שלא ע"פ ד' (שכן מתבאר שסובר שלא היתה ע"פ האו"ת, ואם היה סובר שזה ישירות מד', הלא כש"כ שאין מקום לתירוצו), וזה נסתר מהפסוקים הבאים.
בדברים (ב, יב) נאמר: "ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשיו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ד' להם". דהיינו שני עשיו ירשום מקומם בשעיר וישבו שמה, וזה כמו שעמ"י יירש את עבה"י המזרחי ארץ ירושתינו, שד' נתן לנו (וכן מתבאר מפירוש הספורנו והחזקוני על הפסוק).
נאמר בבמדבר (פל"ב): "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ד'". ונאמר (שם): "ויענו ב"ג וב"ר לאמר את אשר דבר ד' אל עבדיך כן נעשה, נחנו נעבור חלוצים לפני ד' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו מעבה"י".
ובדברים (פ"ג) נאמר: "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד וכו' ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ד"א נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה וגו'". שהנתינה מאת ד'. ובהמשך נאמר: "עד אשר יניח ד' לאחיכם ככה וירשו גם הם את הארץ וגו'", הרי שהשווה בין הירושות של עבה"י המערבי למזרחי.
וביהושע נאמר (פ"א): "ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אמר יהושע לאמר כו' ד"א מניח לכם ונתן לכם את הארץ הזאת וכו' עד אשר יניח ד' לאחיכם ככה וירשו גם המה וכו' ושבתם לארץ ירושתכם וכו' אשר נתן לכם משה עבד ד' בעבה"י מזרח השמש וכו'.
ובפרק יב נאמר: "משה עבד ד' ובנ"י הכום ויתנה משה עבד ד' ירושה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה". וכן בפרק יג נאמר: "עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבה"י מזרחה אשר נתן להם משה עבד ד'". הרי שכשם החלוקה בעבה"י המערבי נעשתה ע"י יהושע, כך המזרחי ע"י משה, ע"י גורל ומאת ד' עם או"ת.
ועוד דייק בספר אוצר א"י (עמ' 40): "שהמפרשים התחבטו בהסברת המילה 'עמו' (בפס' הנ"ל) וכו', אך בא הפס' לומר שכשם ששבט מנשה על שני החצאים שלו זכה לנחלה מאת ד', משני עבה"י, והיא א"י לכל דבר - כן גם הראובני והגדי וכו'".
וכן בפרק כב נאמר: "ועתה פנו ולכו לכם לאהליכם אל ארץ אחוזתכם אשר נתן לכם שמה עבד ד' בעבה"י וכו'. ולחצי שבט המנשה נתן משה בבשן ולחציו נתן יהושע עם אחיהם בעבה"י ימה וגו'".
הרי שניתן ע"י משה עבד ד'. ובנוסף דייק בספר אוצר א"י (עמ' 48): "הפס' משווה בין שני חלקי השבט, לחצי הא' נתן משה ולחצי האחר נתן יהושע וכו' שדין הנחלה שנתן משה בעבה"י המזרחי כדין הנחלה שנתן יהושע בעבר המערבי".
ואכן מפורש הדבר בהמשך הפרק: "וישובו וילכו ב"ר וב"ג וחצי המנשה מאת בנ"י וכו' ללכת אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ד' ביד משה". והדברים מפורשים.
ואף מהאור החיים שהבאנו קודם מפורש שסובר שהיה ע"פ ד'.

בדברי רב חיים מבריסק

בספר שי לתורה (מטות, בד"ה ויבואו בני גד) כתב הרב חיים מבריסק שדין גורל שייך רק על הארץ שהיתה עליה השבועה והכריתת ברית, ובמקומות שנטלו ב"ר וב"ג לא היה את זה, בשונה מהמקום שנטל שבט מנשה. ולכן פרטו את השמות של הערים. ומובא שם שהקשה הרב משולם דוד הלוי היאך היה מותר לשנות הדין שצריך בגורל ליב' שבטים? ועוד שאם אין זה א"י, הרי שחלק הכהנים והלויים זהה לשאר שבטי ישראל (רמב"ם שמיטה יג, יא), ואיך ביטלו חלקם בזה? ותירץ לו שבתחילה עבה"י לא היתה א"י, אך לבסוף היתה לאחוזה לפני ד'.
וכתב שלכן רק לב"ר ולב"ג היה התנאי להיות חלוצים, ולא לשבט מנשה, כי רק מי שנטל חלק שאין בו כריתת ברית ושבועה מקבל בקיום התנאי.
ודברים אלו קשים, ויש לתמוה עליהם:
א. על מה שכתב שלא היה גורל במקום הזה כי אינו מא"י. הרי שכבר ראינו מפורש בפסוקים שהיה שמה גורל, וכן בגמ' ובמדרשים מובא שעשו גורל ליב' שבטים ביב' פתקים.
ב. בנוסף ראינו שהיה שמה חלוקה בגורל לערי הלויים ולערי המקלט. א"כ עשו שמה דין גורל. אלא שהוא כתב שלמרות שלפי דבריו לא היתה בה ברית ושבועה, מ"מ לבסוף היא כא"י. וזה תמוה, שאם הוא סובר שאין זה מהמקומות שניתנו לאברהם, א"כ זה חו"ל, ובזה בדיוק דברי הרמב"ם בהלכות שמיטין (יג, יא) ואת זה אין לחלק בגורל לא לערי הלויים ולא למקלט.
והיאך מזכי שטרא לבי תרי, שאומר שאין מקום זה ניתן לאברהם ולכן אין בו דין חלוקה בגורל. אך מצד שני ללויים זה כן ניתן בגורל ואף במקום זה לא יהיה להם נחלה כדין א"י.
ג. לאברהם ניתן ארץ רפאים (בראשית טו), ונחלתם של ב"ר וב"ג וחצי מנשה היא בארץ זאת. כנאמר (דברים פ"ג): "ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא וכו' נתתי לראובני ולגדי, ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים". וכתב רש"י (בד"ה ההוא): "היא אותה שנתתי לאברהם".
ואכן בבראשית (יג, ה) נאמר: "ויכו את רפאים בעשתרות קרניים ואת האימים וכו' ואת החורי בהררם שעיר". וביהושע (פ"ח נאמר): "הראובני והגדי לקחו נחלתם וכו' מערוער וכו' וכל ערי סיחון וכו' והגלעד וכו' וכל הבשן וכו' כל ממלנות עוג בבשן אשר מלך בעשתרות ובאדרעי הוא נשאר מיתר רפאים וגו'". נר' שזה עשתרות קרניים, וזה מארץ רפאים.
ואותן האימים מוזכרים בדברים (פ"ב): "ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב וכו' כי לא אתן לך מארצו ירושה וכו' האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב כענקים, רפאים יחשבו אף הם כענקים, והמואבים יקראו להם אמים". וכמש"כ רש"י (שם, יא): "רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים וכו'".
ולגבי החורי, מזכיר אותם ג"כ בדברים (שם): "ובשעיר ישבו החורים לפנים, ובני עשיו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם וגו'".
וז"ל הרשב"ם (ב"ב נו. בד"ה כל ובד"ה חייב): "כל שהראהו הקב"ה למשה, בשעת מיתתו כדכתיב ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן. חייב במעשר, דהם הם ז' עממים הכתובים בכל מקום, אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא וכו' ואע"ג דרפאים נמי כתיב באברהם לא ממעטינן ליה דהיינו חוי דלא כתיב התם ומצינו שכבשם משה דכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים כלומר היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים".
מפורש עכ"פ שארץ הגלעד בכלל הברית בין הבתרים. וכן עי' ברמב"ן (דברים ב,י) ונבאר כל זה במקום אחר.
עכ"פ בוודאי ארץ הגלעד והבשן והגולן בכלל ארץ רפאים והיה בה ברית בין הבתרים.
ד. מש"כ שהתנאי להיות חלוצים במלחמה לא היה לחצי מנשה, זה לא נכון. וכבר דחה זאת הרב משולם דוד, שכן כתוב במפורש (דברים פ"ג): "וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי ויתר הגלעד וכל הבשן נתתי לחצי שבט המנשה וכו' ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ד"א נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחריכם וגו'". הרי מפורש שהתנאי היה גם לחצי שבט המנשה.
ואכן זה מפורש ג"כ בפ"א ביהושע (מפס' יב): "ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אמר יהושע לאמר זכור את הדבר אשר ציוה אתכם משה עבד ד' וכו' ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גיבורי החיל וגו'".
וכן היה הדבר, כמתואר ביהושע (פ"ד): "ויעברו ב"ר וב"ג וחצי שבט המנשה חמשים לפני בנ"י כאשר דיבר אליהם משה, כארבעים אלף חלוצי הצבא וגו'".
וכן משמע מיהושע (פכ"ב): "אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי מנשה, ויאמר אליהם אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה וכו' ולא עזבתם את אחיכם וגו'".
ה. לפי דבריו היה גורל בחלקו של חצי מנשה, ורק בשל ב"ר וב"ג לא היה. מניין הביא החילוק הזה? אם הוא סובר שהיות ולא כתוב בהדיא בספר במדבר שעשו גורל לב"ר ולב"ג ולכן חושב שלא היה בגורל, א"כ אף לחצי מנשה לא כתוב.
ואכן מהפסוקים נראה שאין שום חילוק בין ב"ר וב"ג ולבני מנשה. שבספר דברים ויהושע כל הזמן מזכירם ביחד בהכל (כגון בפרקים ב-ג בדברים ובפרקים א, ד, יג ו- כב-בג ביהושע).
ו. מה שהביא הירו' (ביכורים א, ח) שיש דעה שאין מביאים ביכורים מנחלת ב"ר וב"ג כי אין יכולים לומר "אשר נתת לי" כי נטלו מעצמם, ואילו שבט מנשה יכולים לומר כן, כי לא היה מעצמם.
הנה מלבד שזה דין שמצוות ביכורים שצריך לומר אשר נתתי לי, ולא שזה דין בלהיחשב לא"י, לעניין ברית בין הבתרים או לעניין גורל. הנה גם אישה ועבד ממעטים מאותו הטעם (משנה ביכורים א,ה), והרי אישה שגרה בירושלים שזה ראש א"י, עדיין לא יכולה להביא ביכורים כי אין זה "אשר נתת לי", אם כן, אין זה אומר שאי והמקום א"י, ח"ו, אלא שהאדם לא יכול לומר "אשר נתת לי".
איך שיהיה, לא פוסקים כדעה זאת, וכמש"כ הרמב"ם (פיהמ"ש ביכורים א,י): "ועבה"י גם היא ניתנה לנו, ויכול לומר אשר נתת לי ד'". וכדברי הכפתור ופרח (פמ"ז): "עבה"י הוא ארץ סיחון ועוג וכו' שהרי מארצנו ונחלתנו היא וכו' ונוהג שם שביעית וביכורים". ועי' בכל זה בספר אוצר א"י (ח"ו פמ"ו אות ב).
ז. ולגבי השאלה שכתב למה הוצרך לפרט את כל הערים, אכן זאת שאלה ששאלו האור החיים (לב, ב) והאלשיך (לב, א), ע"ש מה שדרשו על זה.
ומ"מ מהפשט היה נר' לומר, שהיות והם ביקשו רק חלק מארץ הגלעד, שכן מנשה גם הוא קיבל חלק מהגלעד (במדבר לב, לח. דברים ג, יג), אזי הוצרכו לפרט את הערים שרוצים לנחלה. והם קיבלו את הערים האלו, ונצטוו לבנות אותם, ובנו אותם וקראו להם בשמות (במדבר פל"ב). ואח"כ מוזכרות הערים שכבשו מנחלת שבט מנשה בעבה"י (חוות יאיר וקנת).
ואכן בספר יהושע (פי"ג) מוזכר בפירוט רב כל הערים שניתנו לב"ר ולב"ג. ומפרק טו מוזכר בפירוט רב הערים לנחלה של כל שבט ושבט. א"כ השאלה אינה מובנת, שכן התורה והנ"ך מפרטים לכל שבט ושבט מהן גבולות נחלתו ואיזה ערים כוללות נחלתו.
ח. בין דבריו הוא כתב: "ואולי אפשר לומר דכיון שעדיין לא נאמרה הפרשה של "גורל", אכתי לא נהג דין זה, וצ"ע בזה". כוונתו שפרשיית הגורל לא נאמרה עד חלוקת עבה"י לב"ר ולב"ג ולכן לא עשו גורל.
וכנראה הוא התכוון לפרק לד (פס' יג) שנ' "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל וגו'", וזה נאמר אחרי חלוקת הנחלות בעבה"י. אבל מלבד שעצם הסברא הזאת צ"ע, וכמו שהוא בעצמו העיר עליה, היא גם לא נכונה. שכן הציווי לעשות חלוקת הנחלות בגורל נאמר קודם.
שאחרי המגיפה ד' ציווה למנות את ישראל (במדבר כו, א), ואחר המניין נאמר (שם, נה): "אך בגורל יחלק את הארץ וכו' ע"פ הגורל תחלק נחלתו וגו'". ומאז עד לחלוקת ב"ר וב"ג היו כמה מאורעות כמו מלחמת מדיין.
ט. מדבריו משמע שסובר שהחלוקה לא היתה ע"פ ד', כדברי הפנ"י הנ"ל. שאם היה סובר שהחלוקה היתה ע"פ ד', מה שאלתו "היאך ינתן בלא גורל", והרי ד' ציוה. אך כבר הוכחנו לעיל שהחלוקה היתה ע"פ ד' ממש.
א"כ מש"כ בספר שי לתורה בשם רב חיים מבריסק, צ"ע ולא מובן, ואכן בסוף הוא כתב: "ובאמת אני לא שמעתי כל זה ממרן הגרי"ז זצ"ל". הרי שאף הוא הבין את הקושי שבדברים אלו.

דעת הרמב"ן

כתב הרמב"ן (במדבר טז, ה) : "וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה וכו' ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה ב"ג וב"ר שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה ע"פ השם כמו שאמרו (להלן לב, לא) את אשר דבר ד' לעבדיך כן נעשה, וכתוב ביהושע (כב, ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה ע"פ ד' ביד משה, ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם וכו' ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז.) - אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות כי הכל במצות השם יעשה וכו'".
וז"ל הרמב"ן (דברים לג, כ): "ברוך מרחיב גד וכו' והנכון שהוא על נחלתו כי הב' שבטים אשר לקחו נחלתם בעבה"י לא לקחו אותה בגורל, אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכך השבטים וכו'". והכוונה שמשה נתן להם ע"פ ד', כמש"כ ברמב"ן שהבאנו קודם וכן ברמב"ן בבמדבר (לב, לא).
בנוסף הרמב"ן (במדבר לב, יט) כתב שאין שאר השבטים חפצו בעבה"י המזרחי.
א"כ דעת הרמב"ן שעבה"י התחלק ישירות ע"פ ד', שכן ב"ר וב"ג רצו אותה, ושאר השבטים לא נחלתה שם. ובספר אוצר א"י (ש"ו, פמ"ד אות ב) ביארו את הרמב"ן קרוב לזה.
ונר' ברור מהרמב"ן שסובר שעבה"י המזרחי הוא א"י לגמרי. שאם לא כן, למה ב"ר וב"ג ירצו נחלתם שלא בא"י, והיאך משה יברך את נחלתם שמה. וכן ד' נתן להם ישירות נחלה זאת, ואם היה חו"ל לא היה נותן להם אלא כועס עליהם שמואסים בא"י.
ונר' שהיות ויש ציווי לחלק בגורל, לכן לא היה ניתן לחלק בלי גורל כי אם במצוות ד' ישירה, ולכך הרמב"ן סובר שמוכרח שהיה ציווי ד' לזה. וכן בגמ' מובאים עוד ב' מקומות בעבה"י המעברי שנתחלקו שלא בגורל.
וז"ל הגמ' (ב"ב קכב.): "ולא נתחלקה אלא בגורל וכו' תנא אך בגורל יצאו יהושע וכלב וכו' שלא נטלו בגורל אלא ע"פ ד', יהושע דכתיב (יהושע פ"ט) על פי ד' נתנו לו את העיר אשר שאל וכו'. כלב דכתיב (שופטים פ"א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה וכו'". הרמב"ן יסבור שבמיעוט הזה יתמעטו אף השבטים שבעבה"י המזרחי.
ונר' שהרמב"ן יודה שערי הלויים והמקלט שבעבה"י המזרחי התחלקו בגורל כמפורש בפסוקים, ורק את השבטים האלו ד' ציוה ישירות לנחלתם שלא בגורל. שהרי הוא סובר שעבה"י המזרחי זה א"י לגמרי ורק את אלו השבטים ציוה ד' ישירות לנחול, ולא את ערי הלוים והמקלט.
ואפשר שהרמב"ן יסבור שכשם שיהושע וכלב היות ולא חטאו במאיסת א"י כמרגלים לכך זהו ליטול ישירות מד' את הארץ, כך ב"ר וב"ג היות וחיבבו את א"י שרצו את ארץ הגלעד לכך גם הם זכו לקבל ישירות מד' ולברכה בנחלתם 'ברוך מרחיב גד'.
ולגבי מה שמתבאר מהגמ' ומהמדרשים שהיו יב' פתקים ליב' שבטים בגורל, היה נר' לתרץ שאכן הרמב"ן לא גרס יב' פתקים, אלא סתם גרס שהיו פתקים, וכפי שנר' מדברי רבינו בחיי (במדבר כו, נה). אלא שאין נר' כן מדברי הרמב"ן (במדבר כו, נד).
ואפשר לתרץ שאכן אף לרמב"ן כל א"י כולל עבה"י המזרחי התחלקה בגורל, שכן ערי הלוים והמקלט של עבה"י המזרחי התחלקו בגורל אף לרמב"ן. ואכן כדברי הגמ' כל א"י לא נתחלקה בגורל לכל היב' שבטים, שלכולם יש דין חלוקת גורל, אלא שבפועל היתה הוראת ד' לתת את עבה"י המזרחי ישירות ואמירת ד' חשובה מגורל ואם היה גורל היה יוצא כדברי ד', לכן ניתן לומר שכל הארץ התחלקה בגורל, ואמירת ד' לא גריעא כמובן מגורל, וצ"ע בסברא זאת.

דעת הספורנו

נאמר בדברים (פ"ב): "ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה וכו' ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ד' להם".
וכתב הספורנו (שם, יב): "כאשר עשה ישראל - בעת כתיבת התורה שכבר כבשו סיחון ועוג שהיו מלכים גדולים ואדירים בזמן מועט שלא כמנהג העולם".
דהיינו הוא מפרש שהתורה משווה את ירושת בני עשיו, לירושת עמ"י שכבשו את ארץ סיחון ועוג, ונאמר "כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן להם ד'". א"כ ארץ סיחון ועוג זה ארץ ירושתם של ישראל שניתנה מד'.
כתב הספורנו (במדבר לד, ב): "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, תפול לכם בגורל קודם שתכבשו כולה כי בגורל יאות לשון נפילה וכו' ואמר זאת כי מה שכבשו חוץ לארץ לא הוצרך לחלק בגורל ובכן חלק משה את ארץ סיחון ועוג בלתי גורל כפי הנראה בספר יהושע וזה כי ארץ סיחון ועוג אין בה קדושת ארץ ישראל כאמרו ואף אם טמאה ארץ אחזתכם ולא היתה ראויה לגורל אשר ענינו ברוח הקדש".
דהיינו הוא סובר שבארץ סיחון ועוג אין קדושת א"י ולכן התחלקה בלי גורל שעניינו רוח הקודש, וזה מה שנרמז וזאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, למעט ארץ סיחון ועוג.
ונר' שהוא סובר שלמרות שעבה"י המזרחי חלק מא"י, מ"מ אין הוא בקדושת א"י כמו עבה"י המערבי. שכן למרות שהפסוק לדבריו משבח את עבה"י המזרחי וקוראו ארץ ירושתו של ישראל, מ"מ מבחינת מעלת הקדושה אין זה כמו המערבי שכן אי אפשר לבנות מזבח אלא במערבי (וכפסוק שהביא מיהושע "אך אם טמאה וגו'").
ולענ"ד אף הספורנו יסבור כרמב"ן שהחלוקה היתה ע"פ ד' .
חדא, שכפי שהבאנו לעיל בדברי הפנ"י יש הרבה פסוקים שמפורש בהם שזה היה ע"פ ד', ואם לא היה ע"פ גורל ואורים ותומים היאך זה ע"פ ד'?
שנית, הספורנו רק אומר שזה לא היה ע"פ גורל, ואין הכרח ליצור דעה שלישית, אלא עדיף לומר שיסבור כרמב"ן (אף אם לא כטעמיה).
שלישית, ערי הלוים שבעבה"י המזרחי בוודאי שהיו בגורל כמפורש בפסוקים שהבאנו בתחילת הפרק, ולכאו' לדברי הספורנו היאך הגורל תפס והרי אין שמה קדושת א"י? וצ"ל שאף הספורנו יודה שהיות ועבה"י בתחומי א"י, אזי אחר שכבשו את עבה"י המערבי ניתן לראות במזרחי כהרחבה שלו ואף בו תהיה הקדושה, ויחול הגורל. וממילא היות ואף לספורנו עבה"י המזרחי זה א"י אזי אי אפשר שהחלוקה תהיה שלא ע"פ ד'.
רביעית, לדברי הספורנו אף נחלת חצי מנשה היתה בלי גורל (שכן הוא דייק מהפסוק שרק תשע וחצי השבטים בגורל, ולא השתים וחצי השבטים). ואם יסבור הספורנו שהם לא הוזכרו בתחילה כי לא ביקשו אלא שמשה נתן להם – וכי למה יענשו לקבל להיות בחו"ל? אלא וודאי שזה א"י אלא שאינה בקדושה כמו המערבי, והיות וד' אמר על החלוקה, הרי שזה רצונו ואין חצי מנשה מפסידים בעשיית רצונו. אך אם זה לא היה ע"פ ד' – למה שהם יסכימו לזה .
ויש לדחות את הראיה האחרונה, שאפשר שהספורנו יסבור שאף בני מנשה באו בתחילה, אלא שלא נכתבו כי הם לא שבט שלם (כדברי האב"ע במדבר לב, לב).
וע"ע באוצר א"י (שם אות ג) שכתב כמה קושיות על דברי הספורנו. ולפי מש"כ דברי הספורנו יותר מיושבים.


לסיכום:
ראינו שמשפטם של פסוקים רבים בתנ"ך עולה ששבטי ראובן, גד וחצי מנשה נטלו נחלתם בעבה"י ע"פ הגורל, וזה נחשב שנטלו נחלתם ע"פ ד'. ואף ערי הלויים והמקלט שבעה"י יתחלקו ע"פ הגורל.
וזה כי עבה"י המזרחי זה א"י גמור לכל דבר, ואף נשתבחו בני גד ונתברכו בנחלתם "ברוך מרחיב גד וכו' צדקת ד' עשה וגו'".
ואף מדברי הגמ' והמדרשים עולה שכל היב' שבטים נטלו נחלתם ע"פ הגורל, וכ"ה דעת רוב הראשונים (כגון רש"י, ר"ג, רשב"ם, ר"י מיגאש, ריב"א ועוד).
אולם מדברי הרמב"ן מתבאר שב"ג וב"ר נטלו ישירות מאת ד', ולא בגורל. והסברנו בדבריו שזה משום מעלתם שחיבבו את א"י, ורצו מיד לנחול אותה.
אף הספורנו סובר שחלוקתם היתה שלא ע"פ הגורל, ומ"מ ביארנו שאף הוא סובר שעבה"י זה חלק מא"י, אלא שאין בה קדושת א"י כמו עבה"י המערבי מקום המקדש. ומסתבר שלדבריו החלוקה היתה ע"פ ד'.
ונראה שהעיקר הוא שהחלוקה היתה של כל היב' השבטים היתה ע"י הגורל, וכפי שעולה מהפסוקים בתנ"ך, ומדברי הגמ' והמדרשים. ושכן דעת רוב הראשונים.
ואף מפה (כמו בהרבה מקורות אחרים) ניתן ללמוד את חשיבות עבה"י המזרחי ושהוא כא"י לכל דבר.

עליכם השלום!
כתוב במלכים א (סוף פ"ח): "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עימו וכו' שבעת ימים ושבעת ימים
ארבעה עשר יום. ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו'".
היום השמיני המדובר הוא בשמיני עצרת (עי' מו"ק ט. וברש"י על פס' סה) ומבואר שהם בירכו את המלך לפני שהלכו.
ומכאן למדו בתוספתא (סוכה פ"ד, מ"י): "יו"ט אחרון של חג פייס לעצמו וכו' ברכה לעצמו שנ' 'ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך".
ובגמרא בסוכה (מז:) אמרי' שמיני רגל בפני עצמו לעניין פז"ר קש"ב, פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו וכו' ברכה בפני עצמו.
ופרש"י (בד"ה ברכה): "ברכה לעצמו, את יום השמיני, ובתוספתא משמע שמברכין את המלך והכי גרסי' לה ברכה בפני עצמו שנ' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך".
וכן ביומא בדף ג. כתב רש"י (בד"ה ברכה): "ברכה לעצמו, ברכה שהיו מברכין לתפלת חיי המלך כמפורש בתוספתא דסוכה וכו'". וכעי"ז הוא כתב בר"ה (ד: בד"ה ברכה): "ברכה, לעצמה מברכין היו את המלך זכר לחנוכת הבית וכו'". וכ"כ בחגיגה (יז. בסוד"ה פז"ר קש"ב).
וכן דעת הארחות חיים (שמיני עצרת סימן מד) ותוס' ר"י הלבן (יומא ג. בסוד"ה פזר).
וכתב המאירי (סוכה שם בד"ה ברכה): "ויש מפרשים ברכת המלך שהיו מברכין אותו בכל יו"ט" .
והוסיף התוס' ישנים (יומא ג. בד"ה רגל): "ואין לדחות דויברכו את המלך היינו מלכו של עולם, דבמו"ק (ט.) דריש ליה בהדיא גבי שלמה".
וכתב התוס' רבינו פרץ (ר"ה ד: בד"ה בית): "רש"י ד"ה ברכה לעצמה וכו' בחיי המלך, נ"ב גליון, מכאן סמך למנהג שלנו שאנו עושין בשמחה תורה חתן תורה וחתן בראשית ומברכין אותם, תוס' שנץ, ע"כ".
ואכן ההפטרה של שמיני עצרת, אמרו בגמרא (מגילה לא.) שהיא פרשיית ויעמוד שלמה, שיש את הפסוק הנ"ל. וכן קוראין כיום ביו"ט שני של שמיני עצרת בחו"ל.
רבינו תם (תוס' ביומא ג. בד"ה פז"ר, תוס' בר"ה ד: בד"ה פז"ר, תוס' בסוכה מח. בד"ה רגל ותוס' בחגיגה יז. בד"ה פז"ר) חולק על רש"י ומפרש שברכה הכוונה בברכת המזון ובתפילה שמזכירין את החג.
וכן דעת הרי"ף (סוכה כג.), הרא"ש (סוכה פ"ד סו"ס ה), המחזור ויטרי (סימן שפד), העשרת הדברות (לבעל העיטור, הלכות הלל) וכן בפירוש הקדמון (יומא שם) וכ"נ מהרמב"ן (סוכה שם בד"ה ורגל).
א"כ לדעת רש"י ועוד הרבה ראשונים היו מברכים את המלך ביו"ט, ומשמע שיש לזה חשיבות גדולה, כמו שאר הפז"ר קש"ב.
והנה בירמיה פרק כט נאמר: "ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא וכו' כה אמר ד' וכו' לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה. בנו בתים ושבו ונטעו גנות וכו' קחו נשים והולידו בנים ובנות וכו' ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ד' כי בשלומה יהיה לכם שלום".
א"כ הנביא אמר להם להשתקע בבבל ולדרוש בשלומה ולהתפלל בעדה "כי בשלומה יהיה לכם שלום". וכתב הרב יוסף נחמיאש (בפירושו על ירמיה על פסוקים אלו): "על דרך הוי מתפלל בשלומה של מלכות, כי בעוד משך הגלות שלום הגויים שאנו יושבים בארצם ושלום אדמתם הוא שלומנו". וכ"כ המצו"ד (שם).
וכתב המעם לועז: "ולימוד הוא לנו שנראה ונרגיש ששלום העיר הוא גם שלומינו וכו' ואין זה מתוך אהבה להם, אלא מתוך תועלת לכם כי בשלומה יהיה לכם שלום. ועל זה הדרך אמרו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שבמשך הגלות שלום הגויים ושלום אדמתם הוא שלומנו, אבל לאחר חורבן בבל היה להם יותר שלום שנגאלו מן הגלות".
ובעזרא פרק ו מסופר שהמצאו מגילה שיש בה את ציווי כורש על בניית המקדש, ובה כתוב ליתן לישראל בע"ח לקרבנות ועוד דברים, ונאמר שם (פסוק י): "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי". דהיינו שיהיו מקריבים לאלוהי השמים ומתפללים לחיי המלך ובניו.
וכתב בספר מאור עינים (אמרי בינה ריש פרק נה): "ובעזרא ו מצאנו איך דריוש המלך קיים את מכתב כורש וכו' ואין ספק כי דברו זה הוקם בכל תוקף כאשר העיד עליו היוסיפון לרומיים ספר יא".
וכתבו בדעת המקרא (שם): "מנהג זה להקריב ולהתפלל בשלום המלכות התקיים גם בימי הסילוקידים ובראשית שלטון הרומאים ועד היום נהוגה תפלה לשלום המלכות והשליט בחגים ומועדים".
ואף מספרים חיצוניים ניתן ללמוד על זה.
שבספר ברוך (בן נריה) בפרק א כתוב: "אלה דברי הספר אשר כתב ברוך בן וכו' בשנה החמישית בשבעה לחודש עת לכדו הכשדים את ירושלים וישרפה באש וכו' וכל העם בכו בכי גדול ויצומו ויתפללו אל ה' וכו' ויכתבו להם את הדברים האלה: הנה אנחנו שלחים לכם כסף וקניתם בו עלות ואשמים וקטורת ומנחה להקריבם על מזבח ד' אלוהינו. והתחננו בעד חיי נבוכדנצר מלך בבל ובלשצר בנו למען יאריכון ימיהם כימי השמים על הארץ. וה' יגדיל כחנו ויאיר עינינו לחיות בצל נבוכדנצר מלך בבל ובלשצר בנו ועבדנו אתם כל ימי חיינו ומצאנו חן בעיניהם. התפללו גם אל-ה' אלוהים בעדנו כי חטאנו לו וחמתו לא סרה ממנו עד היום וכו'".
הרי שאמר להתפלל אל נבוכדנצאר המלך של ארצם (גרו בבבל), למרות החרבן שעשה!
בספר מקבים א (פרק ז) שמתואר שמה שניקנור נס לעיר דוד אחר מלחמתו נגד יהודה החשמונאי. וכתוב (פסוקים לג-לח): "ואחר הדברים עלה ניקנור אל הר ציון ויצאו מן הכהנים מבית המקדש ומזקני העם לשאול לו לשלום ולהראותו את העולה המקרבת בעד המלך. ויהתל בהם וילעג להם ויטמאם בגאון וישבע באפו לאמר וכו' כאשר אשוב בשלום ושרפתי את הבית הזה וכו'. ויבואו הכהנים ויעמדו לפני המזבח וההיכל ויבכו ויאמרו וכו' עשה נקמה באיש הזה ובמחנהו וכו' ואל תתן להם תקומה". (ובאמת בקרב הזה נפל ניקנור ראשון).
הרי שתחילה הם דרשו בשלומו ובאו להראות לו שמקריבים קרבנות בעד המלך. ובגלל שניקנור לעג בהם ונשבע להחריב הבית הם התפללו לנפילתו, כפי שאכן קרה.
וכן כתוב בספר הנ"ל, בפרק יב: "וירא יונתן כי העת תעזור וכו' וישלח לרומי לקיים ולחדש איתם את האהבה וכו' וילכו לרומי וכו' ויקבל יוחנן וכו' ויקח את האגרות וכו' הואלנו לשלוח את האיגרת אליכם לחדש אחווה ואהבה לבלתי התנכר אליכם וכו' ואנחנו בכל עת בלי הרף בחגים ובשאר ימי מועד נזכירכם בהביאנו קרבנות ובתפילות כראוי ויאה לזכור אחים וכו'".
הרי שגם פה מוזכר שבחגים מתפללים ומקריבים להצלחת המלכות.
וכעי"ז מובא בספר מאור עינים (שם) אלא שנוסף שמה: "אנחנו בימי החגים זוכרים אתכם על הקרבנות וכו', ועוד יותר מזה כי לא על האדונים והאוהבים בלבד, אבל גם על יושבי תבל כולם אנחנו מתפללים לאלהינו שימשוך עליהם חסד" .
ובתולדות מלחמות היהודים עם הרומאים (ספר ב פרק י סעיף ד) כתב: "וכאשר ענוהו היהודים וכו' כי אסור עליהם להציג תמונת סמל אלהים וכו' השיבם פטרוניוס: הן גם עלי לשמור את פקודת אדוני וכו' א"כ מלחמה לכם בקיסר! היהודים השיבוהו כי הם מקריבים פעמיים ביום זבחים לשלום הקיסר ועם הרומאים וכו'".
ובמאור עינים (שם) כתוב זאת קצת שונה, וז"ל: "באגרת אשר שלח אגריפס מלך היהודים אל הקיסר קאיוס הנזכר לבקש מלפניו שלא ישים תמונתו במקום הקודש כתב לאמר: אדונינו המלך הלא היהודים נודרים בעד שלוות מלכותך ומקריבים מנחות בזביחת עולות לא לבד בימי החגים המפורמים כי גם בקרבנות אשר יום יום נקריב לאלהינו".
ועוד כתב שמה: "כי גם פעמים רבות בלתי הזבחים הנעשים על העדה בכלל או על יחידים בפרט אנחנו מקריבים עולות מיוחדות לכבוד הקיסרים מה שלא נעשה בעד כל זולת אשר על הארץ".
ובקדמוניות היהודים (ספר יב פרק ב סעיף ו) מסופר שאלעזר כה"ג שלח ברכה למלך תלמי, וא"ל שנשמח במה שיועיל לו, ושהקרבנו קרבנות לך ולאחותך ושהתפללו ההמון ע"מ שתשמר מלכותך, ע"ש. וע"ע בקדמוניות היהודים (ספר יא פרק ח סעיף ה) לגבי שנתנו לאלכסנדר מוקדון להקריב קרבנות להצלחתו.
וכן עי' תולדות מלחמות היהודים (ספר ב פי"ז סעיף ב) שמובא שאלעזר ביטל קרבן הקיסר. וכתב על זה: "והדבר הזה היה ראשית המרד ברומאים כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר, ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבם לבל יפרו את החק להקריב זבחים לשלום המושלים וכו'".
וכן כתוב (מובא שם) שהיהודים אשר באסיאה שלחו להורקנוס הכהן ושרי יהודה ספרים ומנחה לאמר: "קחו את אשר שלחנו אליכם לכבוד אלהינו והתפללו בעד חיי אדונינו אבגוסטו קיסר רומי וחיי חברו מרקאנטוניאו".
וכן בספר החשמונאים (מובא במאור לעינים, שם): "בבוא אליאודורו שר צבא סיליקוס מלך יון מחמת שמעון איש ימיני אשר כמו כן הסית את המלך לשלול את כבוד עושר המקדש, חניו כה"ג בהתחננו אליו א"ל: אדוני השר הלא דין ודברים אין לך להזיק את המקום הזה אשר בו אנחנו יום יום מתפללים בעד המלך ובניו ואוהביו שיתמיד האלוהים עליהם שלוה ונחת".
ובספרו נגד אפריון (ספר שני) נכתב על זה: "אבל אמרנו לו אחר שכוונתך הוא לזכרון נעשה לך שתי זכרונות, האחת שנניח חשבון בריאת העולם ונחשוב לזמנך, והשנית שכל הכהנים הנולדים בשנה הזאת יקראו אלכסנדרוסיס. ובכל הענינים אנו מכבדים הראוים לכבוד, ואנו מקריבים קרבנות על חייהם משל צבור, אף על פי שבדין תורתנו אין אנו יכולין להקריב משל צבור על יחיד, אבל המלכים והקסרים אנו מחשיבים אותם כצבור, ומקריבים אנו על חייהם מדמי צבור".
והנה בספר המלאכות של קאסיוס (פרק מד) כתוב: ואיסידורוס איש בליעל ומלשין וכו' הוסיף לדבר: עוד תרבה לשנוא את (היהודים) וכו' אם יודע לך כי הם עוינים אותך ומחללים את שמך. כי בעוד שכל האנשים מזבחים זבחי תודה לשלומך, הנה האנשים האלה בלבד מסרבים לזבח וכו'. אז קראנו קול אחד: אדון קאסיוס דיבת שוא מוציאים עלינו, כי באמת הקרבנו גם אנו וזבחים גדולים הקרבנו וכו' אלא שרפנו את הזבחים כליל באש קודש, ולא פעם אחת בלבד אלא שלש פעמים. ראשית, כאשר לקחת בידך את רסן השלטון. שנית, כאשר שבת לאיתנך מן המחלה הקשה ההיא אשר נחלו עליה יחד עמך כל ארצות הישוב. שלישית, כאשר צפּינו מלאי תקוה לנצחונך על הגרמנים“ וכו'".
הרי מפורש כאן שהיו מקריבים להצלחת הקיסר.
כמו כן בתפילת המלך יהונתן רואים שבירכו את המלכות (היא מיוחסת לכ-100 שנה לפני חורבת ביהמ"ק) .
ובמאור עינים (שם) כתב: "גם הוא ידידה בספרו המתואר וכו' במתואר מן העולות כתב וז"ל: הנה קצת הקרבנות נעשים בעד עמנו וקצתם בעד המין האנושי כולו, כי האמנה שני התמידין עם המנחה והנסכים הם הודאה בעד כל בני האדם על טובות הבורא אשר יתן אותם ביום ובלילה. גם היוסיפון בשני נגד אפיאוני כתב: אנחנו זובחים ומרבים בתפלה ראשונה על יושבי תבל בכלל שימלאו כל טוב והצלחה וכו' ודבריו אלה תמצאם ג"כ לאיבסיביאו הקיסרי בהכנתו ספר ח' פ"ב כו'".
וכן עי' בפילון (פרק 40 אות 317) שאבגוסטוס ציווה להקריב מהכנסותיו כל יום קרבנות העולה. כמו כן, מצאנו שגוים מקריבים קרבנות בבית המקדש . ועי' במש"כ הרב משה אויערבך (סיני נא מעמ' לא).


ובדברי חז"ל מצאנו ג"כ על זה.
שנינו באבות (פ"ג מ"ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".
וכתב רש"י (בד"ה בשלומה): "כמו שנא' ודרשו את שלום העיר וכו' ואפי' באומות כמו שמצינו שישראל היו נודרים נדרים ונודבים נדבות עליהם, כמו שמצינו בשבעים פרים שהיו מביאים בחג על שבעים אומות (סוכה נה:)".
וז"ל רבינו יונה (שם): "ר"ל שיש לאדם להתפל על שלום כל העולם ולהצטער בצער של אחרים, וכן דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה (תהילים לג) ואני בחלותם לבושי שק וכו', שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו לבד, אך להתפלל על כל בנ"א שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש לעולם נחת".
וכתב רבינו בחיי (בד"ה הוי): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, א"צ לומר בישראל, אלא אפי' באוה"ע צריך להתפלל בשלום המלכות, כיון שאנו מסורים בידם ונשמרים ברשותם".
והוסיף: "שאלמלא מוראה, היו הבריות הורגין זה את זה וכשיש מלך בארץ שיתנהגו הכל על פיו ויהי מוראם עליהם ושופט אותם בצדק ה"ז תקון בני הארץ ותועלתם ומדת שלום שרויה ביניהם, ולכן צריך להתפלל בשלומה, וכ"כ בירמיה וכו'. וא"צ לומר היום בגלותינו שצריכין אנו להתפלל בשלומה של מלכות, שהרי אף בזמן מעלתינו ומלכותינו כשהיה בית המקדש קיים נצטווינו מן התורה להקריב קרבנות על אוה"ע והם 70 פרים בשבעת ימי סוכות, כדי לכפר על 70 אומות. ועוד שהיינו מתפללין עליהם, והוא שאמרו במדרש (תהילים קט) תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה, ראויים אוה"ע לאהוב אותנו ולא די שאין אוהבין אותנו אלא ששונאין אותנו ואנו מתפללין עליהם וכו'. ועל זה אמרו שם (סוכה נה:) אוי להם לאוה"ע שאבדו ואינן יודעין מה אבדו בזמן שבהמ"ק קיים היה מזבח מכפר עליהם האידנא מאן מכפר עלייהו".
וכתב המאירי (שם): "דכל שאין שם מוראת מלכות כל אחד מתיירא מחברו להתנכל ולהתגולל עליו וכו' ולא סוף דבר במלכות ישראל, אלא אפי' בשל אוה"ע שהרי אפי' התורה רמזה לנו בהקרבת ע' פרים של חג וכו' ובספר עזרא (פ"ו) כתוב די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי".
ובמסכת ע"ז כתב המאירי (ד. בד"ה חייב): "חייב אדם להתפלל על שלומה של מלכות תמיד שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענו". הרי שכתב שזה חובה ושתמיד יש להתפלל לזה.
ובמסכת שבת הוא כתב (יא. בד"ה לעולם): "לעולם יהא אדם מתפלל בשלומה של מלכות ולא יהרהר אחריהם אע"פ שראה לפעמים מצד פעולותיהם דברים שהם שלא כהוגן למראה עיניו אלא יהפך בזכותם ויכריעם לכף זכות כמה שאפשר לו שלא נתנה כונתם להיות נודעת לשעתה ודרך צחות אמרו אלו היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים ושמים יריעות ובני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות ר"ל עומק עצתם וכונתם והוא שנאמ' ולב מלכים אין חקר".
ובילקוט מדרש שמואל (שם) כתב: "והר"י אלמושנינו פרש כי בהיות שהרשעים אינם נמנעים מחטא רק מצד המורא מהמלכות, וכו' ולא אמר בשלום המלך רק המלכות, שהוא המשפט שהוא בכל מדינה ומדינה כי הצדק הוא שלום וקיום המלכות ובשלום המלכות והם אנשי המלכות העושים משפט וצדק יפחדו החוטאים".
עוד כתב: "ולב אבות כתב כי לא אמר התפלל רק הוי מתפלל, להורות שבכל תפילותיו ייחד התפילה על זה. ואמר בשלומה של מלכות לזרז גם אותם האנשים היושבים במדינה אשר מתנהגת בעצת שררה ומלכות מכמה זקנים ושופטים אשר יש ביניהם ראש אחד כו'".
והנה בגמרא יומא (סט.) אמרי': "והתניא 25 בטבת יום הר גריזים וכו' שבקשו כותיים את בית א-להינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו וכו' באו והודיעו את שמעון הצדיק וכו' לבש בגד כהונה וכו' כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? א"ל דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, א"ל למה באתם? אמרו אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך גוים להחריבו? וכו'".
וכתב המהרש"א (שם בד"ה בית) שהם התפללו בשלום המלכות וכמו ששלמה אמר (מלכים א סוף פ"ח) שיתקבלו תפילות הנכרי בבית המקדש.
והשפת אמת (שם בד"ה דמות) כתב: "י"ל שהוא על דרך מש"כ הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'". וכ"כ בפירוש רבינו אליקים למסכת יומא (שם בד"ה עלי ועל מלכותך).
והוסיף השדה צופים (ירו' יומא עמוד פה, בסוד"ה שבעה) את מנהג קהילות ספרד לומר הנותן תשועה למלכים וכו'.

אחרי שראינו הרבה מקורות מהמקרא, מדברי חז"ל וממקורות נוספים, נביא כמה מדברי האחרונים.
כתב המאור עינים (לרב עזריה מן אדומים, באמרי בינה פרק נה, מדף פח.): "למען דעת כל עמי הארץ כי אנחנו שארית הפלטה כל ימי חיותנו גרים ותושבים בארץ לא לנו, חייבים ע"פ נביאי האמת וכפי מנהג האבות שהוא תורה להתפלל בשלומה של המלכות המושלת בנו, וכי לעת כזאת בפרט אשר עונינו הפיצונו בד' רוחות השמים יש לנו לשחר אל אל על שלום בני תבל לבל ישא גוי אל גוי חרב (והביא את ספר ברוך, ואת הפסוק בעזרא, וכמה מספרי יוסיפון ואת המשנה באבות) וכו' ואמנם מה שהוא יותר מזה כי לא בלבד על המלכות המושלת בנו, אבל על יתר המלכויות ג"כ אשר בימי ממשלתנו היו במספר מפקד האוהבים אותנו לא סרו אבותינו לבקש עליהו תחינה (והוכיח מספר המקבים, ומתפילת כ"ג ביוה"כ, וממש"כ בשם ידידיה והיוסיפון שהובא לעיל) וכו' ומעתה קורא משכיל לשם קדמוננו וכו' על מה שתקנו בתפלות וכו' מלוך על כל העולם כלו וכו' ויבין כל יצור וכו' לתקן עולם במלכות שדי וכו' וכן המנהג וכו' נמצא בקצת הקהלות לברך את שריהם וכל אבזריהו הוא באמת מנהג ותיקין וכו'. גם מה שכתוב בקצת התפלות להעביר ממשלת הזדון וכו' מן הארץ וכו' והוא שנבקש תקומת החולה בהסרת החולי וכו' וזה כדבר המשורר האלהי יתמו חטאים מן הארץ וכו' לעקור לא החוטאים אבל החטא והפשע וכו' ובהיות כל מה שזכרנו וכו' ונודע כי כל יתר הפלטה הנשארת בנו מפוזר וכו' הלא אין דרך לנטות בלבבנו להצלחת מלכות על מלכות, כי אוי להם לבריות בכל אחד שיפול וכו'. אשר על כן מצוה לשמוע דברי חכמים ועצות וכו' לשאת בעד המלכויות כלן רנה ותפלה שיסיר ד' מליבם כל תחרות ואיבה ויתן שלום בארץ כי הלא בשלומם ישפות גם לנו שלום וכו'".
כתב היעב"ץ (בהקדמה, ז:): "ועתה בעו"ה וכו' שגלתה השכינה עם ישראל ועליונים למטה וכו' נתלבש הניצוץ הקדוש בין האומות שישראל מפוזרים ביניהם, אכן נהיה כאורח נטה ללון אצל בע"ה כפרי וכו' ומתמציתן שותן ישראל האורחים עמה וכו' ע"כ צריך להתפלל בשלומה של אכסניא וכו' כי בשלומה יהיה לנו שלום אחר שהעוון גרם, מ"מ אנו מתפרנסים ממנה וצריך להמשיך השפע להם באופן שנקבל הטוב מהם כל זמן עבודתנו".
כתב הפנים יפות (שמות, ו. בד"ה ויש להבין): "אמרו חז"ל (ספרי יא, יב) בזמן שהיה א"י בישובה היה השפע יורד לא"י ומתמציתו לשאר ארצות, ובגלות בהיפך שהשרים מקבלים השפע וישראל שותים מתמציתם. ולכן צריכים אנו להתפלל בשלומה של מלכות ובשפעה הרב כדי שנוכל לינק מתמצותה וכו' שע"י תפילתנו הם מקבלים השפע, ואם לא יקבלו ח"ו אין לנו מקום לינק מתמציתה. וכל זה גורם (נגרם) מפני שאין אנו יכולין לקבל השפע בעצמינו. והטעם לזה כי אבותינו שקיבלו השפע מהשם ית' בעצמו, אפי' בחטא שאינו חמור כמו עוון נענשו ונסתלקו מפני הקדושה וכו', אבל כשאנו משועבדים תחת השרים מרוחקים אנחנו מן הקדושה וזהו אורך הגלות וכו'".
כתב הפלא יועץ (ערך מלכות): "ידוע שמצוה מדברי קבלה להתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ולכן יש להזהר לענות אמן אחר ברכת המלך שאו' הש"ץ בכל שבת כדי לקיים מצוה זו. וממנו ניקח שמצוה להתפלל על כל מי שמקבל הנאה ממנו. וכו' ודין הוא להתפלל בשלום חברו הישראלי וכש"כ בשלום החכמים והשופטים ושוטרים, שאלמלא מוראם ג"כ איש את רעהו חיים בלעו".
כתב המכתב סופר (ח"ב סו"ס א בסוד"ה מעתה, דף ה::): "פקע עיניך וראה כמה גדולה מעלת ברכת המינים וכו' אשר זה נסחה ולמלשינים וכו' ומלות זדון מהרה תעקר ותשבר וכו', באמת תפילה זו כוללת שנים מלכות שמים, ושנים מלכות הארץ ביחד, וקיום העולם ואושר הבריות תלויה בה וכו' ובתפילה זו אנו יוצאים ידי חובתינו שחייבו אותנו רבותינו הקדושים היה מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו שהיא חובה על כל יחיד ויחיד בתפילתו. וכל מי שיכול לחדש בה דבר כפי הרגל לשונו וטוהר לבבו ה"ז משובח".
כתב החת"ס (שו"ת, ח"ו סימן פד בד"ה ואם יאמר): "והנה אנחנו כשבויים מלחמות החרבן ומרוב חסדי ה' וכו' שמנו לחן ולחסד בעיני מלכי האומות והשרים אשר אנו מחוייבים לדרוש שלומם ולהתפלל עליהם ומבלי לשלם להם ח"ו רעה תחת טובה הרבה אשר גמלנו באלפים שנה, ואין ספק כי שכרם רב מאת ה' אשר אינו מקפח שכר כל בריה, אבל בכל זאת אין רע אם נוחיל ונצפה לשוב לאחוזת נחלתינו, והיה מן הטוב ההוא אשר ייטב ה' עמנו יהיה טוב גם לאוה"ע וכו' על דרך הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו וכו'".
כתב התפארת ישראל (אבות פ"ב אות ז): "בשלומה של מלכות, אפי' של אומות העולם וכו', והשם מלכות כולל גם זאת ההנהגה (קיסרות). ולכן הזהיר על זה משום שבשלום המנהיג תלוי הצלחת כל אדם, כמו שיעץ ריב"ז בזמן החורבן. ולא לבד מלכות, אלא גם כל מנהיג בעירו ועדתו נקרא בשם מלך והוה מתפלל בשלומם כדי שיהיה להם מנוח לפקח על טובת הכלל. ומהאי טעמא עושין מי שבירך בכל שבת לפו"מ (לפרנס ומנהיג), ונאמר יה"ר בכל יום קריאת התורה בעד לומדי התורה לבעבור כי הם נושאי הנרות לפני בני דורם להנהיגם בדרך ישרה".
כתב באגרות ר' יצחק אלחנן (סימן קה): "עלינו החיוב להתפלל בשלום אדונינו הקיסר וכו' ובשלום כל יועציו ושריו מגדול ועד קטן וכו' כמו דאמרו וכו' הוי מתפלל וכו' (והביא הפס' בירמיה והגמ' ביומא סט). וע"פ דין תורה אנו מחוייבין בכבוד המלך וכו' וכמאמרם וכו' (כתובת קיא) שהשביע הקב"ה אותנו שלא ימרדו במלכות, וכן קי"ל דינא דמלכותא דינא וכו'".
בשו"ת תורה לשמה (סימן שצה) נשאל אם מותר להשבע לשקר בראש מלך גוי ממלכי אוה"ע. וענה: "ודאי דבר זה אסור, ואע"פ שאין זה הנשבע תחת ממשלתו, מ"מ אסור דהא אנחנו מחוייבים להתפלל בעד המלך ואע"פ שהוא גוי כמש"כ התנא הוי מתפלל וכו' וכש"כ דאין לישבע בראשו או בחיוו לשקר. והא דארז"ל גבי יוסף הע"ה כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה, התם שאני כי פרעה מלבד שהיה עוע"ז היה עושה עצמו אלוה וכו' ומאחר שהיה עושה עצמו אלוה גרע טפי דמותר לזלזל בו בהסתר וכו'. ועוד איכא ראיה ברורה כו'".
לסיכום: ראינו שלהרבה ראשונים ברכת המלך היא היתה ברכה מיוחדת בשלום המלכות שהיו מברכים ביו"ט. כמו כן ראינו שמספרים ירמיה ועזרא משמע שיש לברך בשלום המלכות, וכמו כן התבאר מדברים חז"ל על חשיבות זה, וכן מהספרים החיצוניים מורכ שהיו נוהגים כן, ומכן המקורות הנ"ל מתבאר שאף במלכות הרשעה היו מתפללים כן (ואולי ניתן להוסיף בברכה לשלומה ג"כ לשובה לדרך הטוב. וכן מתבאר מכמה מדברי האחרונים שהבאנו.
כל זה לגבי מלכות בעלמא, אמנם לגבי מלכות ישראל בא"י, על אחת כמה וכמה, ובמקו"א נדבר בזה.