ספירת-העומר היא מצווה שבאה מזמן לזמן, ומהגמ' משמע שיש לברך עליה שהחיינו[1]. וקשה שאין נוהגים כן. ותירץ הרשב"א: "שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב... וספירה"ע אין בו זכר לשום הנאה אלא לעוגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו"[2].
הרי"ד סולובצ'יק מחלק בין מצוות לזכר-המקדש שבאים להרגילנו למצוות שנקיים בביהמ"ק השלישי (כנטילת-לולב), לבין מצוות לזכר-המקדש שעניינם לזכור ולהתאבל על המקדש שחרב, כספירה"ע. והוסיף הגרי"ז שלרמב"ם ספיה"ע מהתורה בזמה"ז שהרי ניתן להקריב העומר בזמננו, שניתן להקריב עומר אף כשביהמ"ק חרב, ואם לא נקריב זה לדאבוננו[3].
כתבו התוס': "ומה שאנחנו אומרים אחר ספיה"ע יהי רצון... שיבנה ביהמ"ק... לפי דבזה"ז אין אנחנו חייבין לברך מדאו' וספיה"ע הוא זכר-למקדש, ולכך אנחנו מתפללים שיבנה ביהמ"ק מפני שאז יהא חובה עלינו לברך ספיה"ע"[4].
ספיה"ע כתובה בשני מקומות: א-בהקשר קורבן העומר ושני הלחם ומודגש(ו'י:כג) 'וספרתם.. מיום הביאכם את עומר התנופה'. ב-בהקשר לא"י בלי איזכור קרבנות ומודגש(דב':טז) 'מהחל חרמש בקמה'-שהעומר קשור לא"י[5].
בזמנינו שאנו בא"י ונהנים מתבואת הארץ-מתחזקת חובת העומר, וגדל הצער בחסרון הקרבנות. הרמב"ן כתב: "והימים הספורים בינתים כחולו-של-מועד"[6]. ומנגד בביטול הקרבנות התהפכה לתקופת מוות תלמידי-ר"ע, פרעות תתנ"ו ועוד. ובזמנינו הימים האלו של גאולה ותיקון: יום-העצמאות, פסח-שני ויום-י"ם.
למעשה: כשנקריב העומר נברך שהחיינו על ספיה"ע, אולם אם חלילה לא נקריב, נספור בלי שהחיינו ונתפלל ונשתדל לחידוש-העבודה ולבניין-המקדש בבי"א!
[1] עירובין(מ:).
[2] רשב"א(ח"א,קכו). ובראשונים טעמים נוספים.
[3] רי"ד(סוכה,מא) וגרי"ז(מנ',סו.).
[4] וי'(כג,טז), ועי'-בתוס'(מגילה,כ:).
[5] בעומר ובב' הלחם מביאים תבואות א"י למקדש, והם מתירים תבואת א"י לאכילה ולמנחה. ובמשנה(כלים:א,ו): "א"י מקודשת מכל הארצות.. שמביאין ממנה עומר ושתי-הלחם", והם הקרבנות היחידים שבאין מא"י בלבד (מנח':ט,א).
[6] וי'(כג,לו).