הרב את ריבנו ביחיד

נחלקו האמוראים אם המגילה נקראת ביחיד, והראשונים נחלקו כמי לפסוק, והכריע השו"ע שבדיעבד נקראת ביחיד, ומשמע שהוא הדין לברכת הרב את ריבנו[1].

אולם כתב הרמ"א: "ואין לברך אחריה אלא בצבור". וביארו הערוה"ש: "דאינה שייכא למגילה, אלא היא ברכת הודאה משום פרסומי ניסא  - לא נתקנה אלא בציבור שיש פירסום, ולא ביחיד"[2].

ואכן ברכה זאת שונה מברכות המגילה, שכן בגמ' אמרו שמברכים אותה רק במקום שנהגו, ומ"מ כתב הטור: "והאידנא נוהגין לברך"[3].

בנוסף, חלק מהראשונים כתבו שהיא פותחת בברוך למרות שסמוכה לחברתה, הואיל והברכה על שבח הנס, ולא על המגילה[4]. וכן י"א שמברכים אותה אף כשאין מגילה[5]. והמג"א סובר שהיות ואין הברכה על הקריאה, לכן מניחים הספר ואז מברכים (בשונה מברכות ההפטרה)[6].

ודעת העיטור שאין לגעור בשח בקריאת המגילה, שכן הברכה משום מנהג, ונר' שטעמו שהברכה היא לשבח היום ולא על קריאת המגילה[7].

ומ"מ הערוה"ש כתב שאין מקור להצריך מניין לברכה זאת לא בתלמודים ולא בראשונים, ושהמנהג לברכה גם ביחיד, וכ"כ הבא"ח[8].

ולמעשה, נראה שאין לברך הרב את ריבנו ביחיד, אלא רק במקום שמנהגם לברך יחידי[9].