הקבורה: מקורה, חשיבותה וטעמיה
במאמר זה נראה את חשיבות הקבורה לאורך התנ"ך ודברי חז"ל. נחקור אם היא כמצוה מהתורה או מדרבנן, ואיה מקורה. ולבסוף נכתוב מטעמי מצוה זאת.
חשיבות הקבורה
את החשיבות למצוות הקבורה ניתן לראות במקומות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל.
כבר בברית בין הבתרים ד' מבשר לאברהם (בר' טו, טו): "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה". ניתן לראות את קשר בין הקבורה לבין הביאה אל האבות והדורות הקודמים.
אחר מות שרה אברהם טורח בקבורתה, וטורח לקנות לה חלקת קבר ולא לקוברה במקום שלא בבעלותו, והתורה מאריכה הרבה בכל סיפור דברים זה (בר' כג, ג-כ). ונר' שניתן ללמוד מטרחתו של אברהם ומאריכות התורה בכל עסק הקנייה של חלקת הקבר על חשיבות הקבורה.
ובהמשך אף מודגש שאברהם נקבר באותו מקום (בר' כה, ט-י): "השדה אשר קנה אברהם כו' שמה קובר אברהם ושרה אשתו".
ולגבי רחל שנקברה בבית לחם בדרך אפרת, ולא במערת המכפלה (שם לה, יט-כ), יעקב הוצרך לנמק דבר זה (שם מח, ז), שכן זה נגד הרגילות לקבור אדם בקבר משפחתו.
יעקב לפני מותו השביע את בנו יוסף לא לקוברו במצרים אלא בא"י בקברות אבותיו. כנאמר (בר' מז, כט-ל): "אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותי ונשאתי ממצרים וקברתני בקבורתם גו'". יעקב לא הסתפק בשבועה זאת, אלא אח"כ ציוה את בניו שוב על דבר זה (שם מט, כט-לא): "ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי גו' במערה אשר בשדה המכפלה גו' שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק וגו'".
רואים אנו את ההשתדלות הגדולה של יעקב להקבר בא"י בקברות אבותיו. ואכן בניו קיימו דבר זה, אלא שניתן לשים לב לשינוי שמשנה יוסף כשמבקש מפרעה על קבורת אביו, שכן נא' (בר' נ,ה): "אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר קריתי לי בארץ שמה גו'". הרי שמשמע שיעקב כרה את הקבר ושזה נחשב קברו, בשונה ממה שיעקב אמר 'וקברתני בקבורתם'. וכבר עמד על זה הרב מרדכי ברויאר (פרקי בראשית, סוף ויחי). ואולי יש לומר שאכן יעקב טרח בקברו, שהוא הקצה מקום מסויים להקבר בו והכין אותו.
ואף משה, אהרון ומרים נקברו בא"י, והתורה הדגישה את זה, לפי דברי המשך חכמה (במדבר כ,לב): "... ויתכן שמה שהזכיר במרים ותמות שם מרים ותקבר שם, להורות כי השבטים היו נשואים לקוברן בארץ, ומרים לא נשאו לקוברה בארץ, אע"פ שהיא מתה בחו"ל, מפני שקדש עיר קצה גבול אדום, ולעתיד יתן הקב"ה את כו' קדמוני שזה אדום כו' א"כ יהיה הכל שייך לא"י ותהא קבורה בא"י כו'".
ולגבי משה רבינו שנקבר בעבר הירדן המזרחי, ניתן ללמוד מהמדרש שזה זכות יותר להקבר בעבר הירדן המערבי (המקום הראוי למקדש, ספרי זוטא במדבר ה,ב), שכן זה לשון המדרש (דברים רבה ב, ח): "א"ר לוי אמר לפניו רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ א"ל הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו כו' נקבר בארצו כו' את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כו'".
א"כ ניתן לראות מכל אלו את החשיבות של הקבורה בא"י ובקבר האבות. ומנגד, במקומות רבים ניתן לראות את החומרה של העונש במי שלא זוכה להקבר בא"י בקבר אבותיו.
כנגד הביטוי "ויאסף אל עמיו" שמופיע הרבה בתורה (בר' כה, ח ו-יז. לה, כט. מט, כט ו-לג. במדבר כ, כד-כו. דב' לב, נ). יש את הביטוי על עונש הכרת "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (בר' יז, יז. שמ' לא, יד. וי' ז, כ ובעוד הרבה מקומות). נר' מבואר שעונש כרת הוא ההיפך מהזכות להקבר עם אבותיו.
ואכן כתב בספר אם למקרא (בר' לה,כט): "... כי שניהם מתיחסים אל מצב הנפש בעולם הנשמות אחר הפרדה מהגוף, זה לעונג וזה לעונש, והוא אומרו באלף מקומות ונכרת מעמיו שהוא הפך ויאסף אל עמיו. וכמו שענין האסיפה יורה על שוב הנפש אל מקורה והתחברה אל שרשה הפרטי הנרמז בעמיו, כן הכריתה יעיר על הפרידה לעונש, משרשה כמשל הענף הנכרת מהאילן שהמציאו חכמינו כו'", והאריך בזה. ואכן אדם שנקבר בקבר אבותיו מקיים "תבוא אל אבותיך בשלום", בשונה מאדם שנכרת מעמיו.
וכראיה לחומרה שבעונש של לא להקבר בקבר האבות, ניתן ללמוד מהנא' במלכים א (יג, כא-לא): "ויקרא אל איש הא-להים כו' כה אמר ד' יען כי מרית פי ד' כו' לא תבוא נבלתך אל קבר אבתיך, ויהי אחרי אכלו לחם גו' וימצאהו אריה בדרך וימיתהו ותהי נבלתו משלכת בדרך כו' והאריה עמד אצל הנבלה כו' וישא הנביא את נבלת איש הא-להים וינחהו אל החמור וישיבהו כו' לספד ולקברו, וינח את נבלתו בקברו ויספדו עליו הוי אחי, ויהי אחרי קברו אתו ויאמר אל בניו לאמר במותי וקברתם אתי בקבר אשר איש הא-להים קבור בו אצל עצמתיו הניחו את עצמתי".
ואכן אחת מהקללות המחרידות שבדברים (כח, כו) היא: "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד". שהגוף לא יזכה לקבורה אלא יהיה גלוי לכל. וזה מוזכר בירמיה (ז, לב-לד): "לכן הנה ימים באים גו', והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד".
קללה זאת אמר אלישע לבית אחאב (מל"ב ט, י): "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קבר ויפתח הדלת וינס" וכפי שאכן קרה (שם, לז): "והיתה נבלת איזבל כדמן על פני השדה בחלק יזרעאל אשר לא יאמרו זאת איזבל". היא איבדה את הצלם והמראה שלה במקום הגלוי לכל.
א"כ ניתן ללמוד מכל זה את חשיבות הקבורה ומנגד את העונש הנורא למי שלא זכה בזה.
מקור מצוות קבורה
לעיל ראינו את הטרחה הגדולה של האבות להקבר בא"י בקבר המשפחה, ומנגד את העונש החמור של מי שלא זוכה לזה. והיה נראה ללמוד מכאן שיש מצוה מהתורה לקבור המת, ואכן הובאה אפשרות זאת בגמ' (סנ' מו:), וז"ל: "רמז לקבורה מן התורה מניין כו' ונימא מדאיקבור צדיקי מנהגא בעלמא, מדקבריה הקב"ה למשה דלא לישתני ממנהגא כו'".
א"כ הגמ' כותבת שאנו צריכים מקור אחר ללמוד קבורה, כי היינו יכולים לדחות ולומר שהאבות קברו רק משום מנהג. ומ"מ למסקנת הגמ' שיש מקור נוסף למצות הקבורה, נר' שאכן ניתן ללמוד מהאבות ומאריכות הגדולה של התורה על זה, למקור המצווה.
וכראיה לזה שזה אכן אחד המקורות העיקריים למצוות הקבורה, ניתן ללמוד מדברי הגמ'. דאמרי' (סנ' מו:): "א"ר יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה מניין ת"ל כי קבר תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה".
והכוונה לפסוקים הבאים (דברים כא, כב-כג): "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ, לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת א-להים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ד' א-להיך נתן לך נחלה".
מדובר באדם שבי"ד המיתו אותו ותלוהו על עץ (עי' במשנה סנ' ו, ה), אזי מזהירה התורה לא להלין נבלתו על העץ אלא לקבור אותו.
ולכאו' ממקור זה ניתן ללמוד רק על הרוגי בי"ד שיש לקוברם ולא על כל אדם. ואכן ניתן לראות סברא זאת ברדב"ז (ח"א סימן שיא): "וא"ת כו' ביטל מצות עשה דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא וכי היכי דלענין הלאו שוין הרוגי ב"ד למלין את מתו אימא לענין העשה נמי יהיו שוין ויהיה בכלל כי קבור תקברנו ביום ההוא כו'. הא לא קשיא דדוקא לגבי הרוגי ב"ד איכא לאו ועשה אבל גבי מלין את מתו אין שם אלא לאו לבד כו'". ואכן הר"ח (סנ' סוף דף מו:) כתב שמצוות קבורה מדרבנן.
אולם הרמב"ם (עשין רלא), החינוך (תקלז) והסמ"ג (עשין קד) כתבו שמצוה זאת מהתורה, וז"ל הרמב"ם: ולשון ספרי כי קבור תקברנו מצות עשה וה"ה בשאר מתים, ר"ל שנקבור כל מתי ישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה, כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו קבור תקברנו". וכעי"ז כתב החינוך: "מה שאמרו ז"ל שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בי"ד מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו".
הרי שלמרות שהתורה כתבה את זה דווקא על הנתלין ע"י בי"ד, מ"מ זה הורחב לכל המתים מישראל. אלא שצ"ע מנלן לחייב מהתורה לכל המתים, והרי בפסוק לא מדובר על כל המתים, ורש"י (סנ' מו: בד"ה ה"ג ת"ל) נדחק לומר שנלמד מהכפילות של קבור תקברנו לרבות שאר מתים [ואף בפשט הגמ' אין נר' שלמדנו מהריבוי אלא על קבורה שלא בארון, וכדברי רב אחא בר יעקב, ע"ש].
ואפשר לומר שאכן עיקר המקור של המצוה הוא מהאבות ומקבורת משה ואהרון. אלא שהיה מקום לדחות שמא זה רק משום מנהג ושמא קודם מתן תורה שאני, ואין ללמוד מזה. לכך קמ"ל שיש מצוה לקבור אצל הנתלין בבי"ד, וממילא יש ללמוד מהאבות ומקבורת משה שזה מצוה על כל המתים.
ובזה מיושבת הסתירה בדברי הרמב"ם, שמצד אחד הוא כותב שהקבורה היא מצוה מהתורה, וכדהובא לעיל, ומצד שני בהלכות אבל (פי"ד הל' א) כתב: "מצות עשה של דבריהם כו' ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור כו' ואלו הן גמ"ח שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כו'".
ולדברינו יש ליישב, שאכן מכל המקורות שבאות א בהן ראינו החסד הגדול שטרחו בשביל קבורה, היה מקום לומר שזה אכן גמ"ח גדול, אך אינו ציווי מפורש ('מנהג', כלשון הגמ' שם). אלא שלגבי קבורה (בניגוד לשאר הדברים שכתב הרמב,ם בהל' הנ"ל, כמו ביקור חולים וניחום אבלים) יש ציווי ממקום אחר. ומשני המקורות ביחד נסיק שזה אכן מצוה של תורה, ודו"ק.
טעמי הקבורה:
- טומאת הארץ
בפשוטו היה נר' לומר שמצות הקבורה נועדה למעט הטומאה בא"י. שאם האיברים יהיו מפוזרים או אם לא יהיו מצויינים הקברות, אנשים עלולים להטמא. ואכן גזרו טומאה על חו"ל מטעם זה, וכמש"כ הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"ב הל' טז): "וכן כל ארצות העכו"ם עפרן מטמא במגע ובמשא מפני העצמות שאין נזהרין בהן".
וכך נפרש הפסוק (דברים כא, כג): "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת א-להים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ד' א-להיך נתן לך נחלה". שאין להשאיר הגוף תלוי כדי שלא יתפזר ויטמא את א"י, אלא יש לנו לקוברו כדי למנוע זאת.
ואכן כתב הרשב"ם (שם): "שאם לא היה נקבר יטמאו בו נוגע או מאהיל". וכ"כ הרד"צ הופמן (שם): "ולא תטמא וכו' ע"י שהמת מוטל בגלוי, הוא עלול לגרום טומאה ע"י מגע או אוהל". וכעי"ז כתב השד"ל: "ולא תטמא את אדמתך כו' שאין ראוי שתגרום טומאה לארצך, מה שיהיה אם יונח הפגר תלוי עד שיפול איברים איברים ויתפזרו חלקיו כה וכה". וכן בפי' הבכור שור: "ולא תטמא את אדמתך כו' שאדם מת מטמא הנוגע בו והמאהיל תחתיו, אי נמי העופות יוליכו ממנו ויטמאו נושאי טהרות ובני אדם טהורים מטמאים".
הרמב"ן (שם בד"ה ולא תטמא) כתב: "המלין התלוי או אפי' המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחו"ל בעשה ולא תעשה אחד". רואים שיש איסור מיוחד בא"י, וזה אתי שפיר אם זה משום טומאה [ניתן לראות במקום רבים בתורה על ההחמרה של טומאה בא"י (למשל בבמדבר לה, לג, ומעוד מקומות רבים)]. ודבר זה אי שפיר אף לטעמים שיובאו בהמשך.
ואף כתב השו"ע (יו"ד שסג, א): "אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד כו' כדי לקוברו בא"י מותר". וכתב עוד הרמ"א: "יש נוהגין לתת מעפר א"י בקבר, ויש למנהג זה על מה שיסמוכו". הרי שזה כבוד וחשיבות להקבר באדמת ישראל.
- שיבה לאדמה
בבראשית (ב, ז) נא': "וייצר ד' א-להים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". הרי שהאדם נוצר מהאדמה. והאדם הוזהר (שם, יז): "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". ואחר שהאדם אכל מעץ הדעת, נא' לו (ג, יט): "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקחתָּ, כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
נר' שבתחילה האדם נוצר מהאדמה שלא על מנת 'להחזיר', אבל מכיון שחטא צריך להחזיר את האדמה שממנה נברא אחר כמה זמן (אחר שימות), ומסתבר שאף הרוח שנפח באפיו חוזרת למקומה. ואכן זה מתבאר מקהלת (יב,ז): "כי הלך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הספדים כו', וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה".
וכעי"ז כתב הצל"ח (ברכות מח: בד"ה אותו): "הקבורה איננה צורך הגוף לבד רק ג"כ צורך הנפש, כי כל זמן שלא ישוב העפר אל הארץ לא תשוב הרוח אל הא-לוהים, כדכתיב בקהלת וישוב העפר כו'".
ונר' שכשם שהקבורה היא החזרת האדמה למקומה הקודם והרוח למקומה, אף תחיית המתים היא הוצאת המת מהאדמה ונתינת הרוח. ופעולה היציאה מהקבר היא ההיפך של הקבורה.
וכן נא' ביחזקאל (לז, יא-יד): "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו, לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ד"א הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי, ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ד' דברתי ועשיתי נאם ד'".
ואכן דבר זה מתבאר בב"ר (כ, י): "קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזול בידך, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר רשב"י מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה כי עפר אתה ואל עפר תלך לא נאמר, אלא תשוב".
ואף מהפרקי דר"א רואים בקבורה שיבת האדם לאדמה שנברא ממנה, וז"ל (פרק יא): "התחיל מקבץ עפרו של אדם הראשון מארבע פינות העולם כו'. ולמה מארבע פינות העולם כו' אלא ללמדך שבכל מקום ומקום שאדם הולך ובא והגיע קצו להפטר מן העולם, משם הוא עפר גופו לשם הוא חוזר לעפר שנ' כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
אולי אף אפשר לומר שבקבורה אנו קוברים האדם במקום מוגדר ובדרך מסויימת כך שיתבטא שאנו מאמינים שהוא עתיד לקום ויודעים עליו. משא"כ לגבי קבורת דתן ואבירם שנקברו חיים שאולה, וכדברי העמק דבר (במ' טז, לג): "ויאבדו מתוך הקהל, לא כמו קבורים שניכר כמו אדמה חפורה בזה המקום, אבל כאן כשנסתם הפה היו אבודים ולא ניכר מקומם איה".
ואף מבעל העקידה (ריש חיי שרה, בד"ה והנה) ניתן ללמוד דרך זאת, וז"ל: "והענין הוא שהמיתה אינה רק השבת החלקים המחוברים בו אל מקומם כמו שפירש הכתוב וישוב העפר אל הארץ גו', גילה לנו בזה שא"א השבת הנפש למקום מנוחתה כ"א בהשבת הגוף אל עפרו לגמרי וכאותו שזכרנו למעלה כל יב' חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. לאחר יב' חדש הגוף בטל ונשמה עולה ושוב אינה יורדת. וזה לא יתכן כ"א בקבורה, והמקום היותר משובח הוא אשר בו יותך הגוף ויושב אל עפרו במעט זמן כו'".
א"י מקיאה את החוטאים כנא' (ויקרא יח, כח): "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם", וכן בהרבה מקומות. וכתב הרש"ר הירש שבמובן מסויים הארץ לא רוצה לקבל את החוטאים לקבורה.
ואכן אחרי שהוא הסביר (ויקרא כ, ב) שעונש הסקילה הוא שהארץ הורגת את האדם (שזורקים אליה או שלוקחים אבנים ממנה וכן בזה שעם הארץ רוגמו) כתב על העניין על השיבה לאדמה:
"הלשון האופיינית לסקילה היא הביטוי 'דמיהם בם' כו' דמו כביכול מופנה בחזרה אליו הוא מבודד. הארץ אשר נשאה אותו כפי שהיא נושאת את כל יצוריה דוחה אותו ומשיבתו אחור. רעיון זה של בדידות מקבל ביטוי נוסף במצוות התלייה הנוהגת לאחר הסקילה כו' הגוף תלוי לרגע בין שמים וארץ אין לו מקום בין השמים והארץ כו' האדם נתון בבידוד מוחלט, נעזב לגמרי לעצמו.
ע"פ זה יתבאר גם המאמר 'קללת א-להים תלוי', כו' התלוי מהווה ביטוי לקללת ד׳, שכן 'ארר' השם הנרדף ל'קלל', קרוב ל'ערר' וכלול בו הרעיון הבסיסי של הבדידות כו' שדבר כלשהו יאבד את כל משקלו, לא יהיה לו בסיס כו' וכך יאבד בבידוד מוחלט. מי שתלוי בין שמים וארץ, מייצג לרגע קללה גמורה, דחייה ע"י השמים והארץ כו'".
ובדרך זאת יש לי להסביר את דברי הגמ' בברכות (מח:): "הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה".
ולכאו' הדבר צ"ע, למה תיקנו שבכל פעם שאנו מכרים ברכת המזון לברך על קבורת הרוגי ביתר, מה הקשר בין קבורתם לבין ברכת המזון?
ונר' לומר שהיות וברכת המזון היא ברכה על א"י, כנא' (דב' ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת את ד' א-לוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", ובהודאה על א"י מדברת הפרשייה הנ"ל. וכן הגמ' (שם) לומדת מפס' זה מצווה ברכת המזון. א"כ בכל ברכה על א"י אנו מודים לו ששמר את הגופות עד קבורתם באדמת א"י, שזה מראה שעדיין א"י מחכה לנו אף שהיה כבר חורבן הארץ והמקדש ושישראל בגלות.
ואחר שנתנו הודאה על א"י, המילה והתורה שקשורות לא"י בברכה השניה, אח"כ בברכה השלישית אנו מודים על י"ם ומלכות ישראל. ושמא חלילה יחשוב אדם (כדברי המינים) שזה היה בעבר ואנו כבר לא נזכה לא"י, קמ"ל ברכה רביעית שאף בזמננו הכל שייך, כמובן (והראיה משמירת הגופות עד קבורתם באדמת א"י, שהיה אף אחר החרבן).
- זריעה
בספר גשר החיים (כרך ב) כתב פרק שלם (פרק יג) שכותרתו הקבורה כזריעה.
הוא הביא הא דאיתא בסנ' (צ:): "שאלה קליאופטרא מלכתא את ר"מ אמרה ידענא דחיי שכבי דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ אלא כשהן עומדין עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין א"ל ק"ו מחיטה ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה".
וכתב: "עלינו להתבונן לההבדל שיש בין רקבון לשריפה, כל רקבון של צמח או של בע"ח עושה דומן, זבל, ואילו שריפה משאירה רק דשן. ההפרש בין דומן לדשן הוא גדול מאוד: הרקבון העושה דומן לא כלה ולא הפך כל חומרי היסודות של הצמח, כולם נשארו בלי שינוי יסודי כי על כן הם מצמיחים ומחיים שוב גם את עצמם ובזמן שהרקבון עושה את הדומן וכו' גם מצמיח ומחיה את עצמו בהרבה יותר משהיה בתחילה כו'. אבל השריפה העושה דשן היא מכלה כו' ומשנה החומרים שינויים יסודיים כו' כל יסודותיו, החמצן, המים החנקן הפחמן לא נשאר מהם שריד ופליט כו'". והאריך בזה.
וזה מתווסף על מה שכתבתנו לעיל, שהאדם בקבורה שב למקום שנוצר ממנו, ואף מתחדש כעת שיש לראות זאת כזריעה, שאכן נזרע פה הכנה לתחייתו המחודשת.
ובגמ' בברכות (טו:) אמרי': " וא"ר טבי א"ר יאשיה מאי דכתיב (משלי ל) שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא והלא דברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה".
והדמיון מושלם, האדם זורע ברחם (טיפה סרוחה, אבות ג, א), וזריעה זאת מוציאה לעתיד ילד לעולם. כך הקבורה באדמה יש לראות בה כזריעה לקראת היציאה העתידית בתחייתו.
ונר' מדברי המדרש תנחומא הבא המשך לרעיון הזה והקודם.
וז"ל המדרש (ויחי סימן ו): "למה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת א"י, א"ר חנניה אמר ריב"ל דברים בגו, אתהלך לפני ד' בארצות החיים (תהלים קטז). אמרו רבותינו שני דברים בשם ר' חלבו למה אבות מחבבין א"י לקבורה, שמתי א"י חיים תחלה לימות המשיח, ואוכלין שנות המשיח. ורב חמא ב"ר חנינא אמר מי שמת בחו"ל ונקבר שם שתי מיתות יש בידו כו'. א"ר סימון א"כ הפסיקו הצדיקים שבחו"ל נקברין, אלא מה הקב"ה עשה מחרר לפניהם את הארץ כו' והם מתגלגלין ובאין עד שמגיעין אל א"י וכיון שמגיעין לא"י נותן בהם רוח חיים והן עומדין כו'". ובגמ' בכתובות (קיא.) ניתן לראות עוד על זה.
לסיכום
באות א ראינו ההשתדלות הגדולה של האבות, משה ועוד גדולים מהתנ"ך בקבורה בא"י בקברי אבותיהם. והתורה האריכה הרבה בזה. ובנוסף, הראנו כי אחד העונשים החמורים של התורה זה לא לזכות בקבורה בא"י.
באות ב חקרנו לגבי מצוות הקבורה, שי"א שהיא אינה מצווה מהתורה, אך מ"מ הדעה הרווחת היא שאכן היא מצוה מהתורה, ורצינו לטעון שעיקר מקורה הוא מהמקורות שהובאו באות א וביחד עם הפסוק בפרק כא בדברים שבו יש מצווה לקבור את הנתלים ע"י בי"ד.
באות ג הבאנו השלושה הטעמים הראשיים לגבי קבורה, א' מצד הפשט (שלא יגרם שאנשים יטמאו מהמתים בא"י). א' מצד משמעות הפסוקים (שיבה הגוף לאדמה) וא' על דרך הדרש (מעין זריעה מתוך צפייה לתחיית המתים).