ביאור עניין המילה

ביאור עניין המילה

בו נברר על:

• שינוי הבריאה.
• מיוחדותה לעמ"י.
• חיובה למציאות.

שאלות במצות מילה.

בעניין מצוות ברית המילה יש לבאר כמה עניינים, ראשית יש במדרש תנחומא (פ' תזריע) שהקיסר שאל לר"ע מה מובחר יותר מעשה ד' או מעשה ב"ו ור"ע שאלו מה משובח יותר חיטים או לחם כי ידע שהתכוון לשואלו על מצות המילה היאך מלים ומתקנים את מעשה הבורא, ודבר זה צריך ביאור. שנית שנינו בנדרים (לא:) מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הרשעים שנ' כי כל הגויים ערלים, ויש להבין למה דוקא בזה נתגנו הגויים. שלישית זמן מצות מילה הוא ביום הח' ללידת האדם ויש להבין והרי האדם לאו בר דעת אז ולמה הציווי בדבר שלא תלותי בנו, דברים אלו ודאי צריכים ביאור.

• שינוי הבריאה.

הנה בפרשת בראשית אחר כל בריאה ובריאה כתוב וירא אלוקים כי טוב הוא ובסוף כתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, וביאר המהר"ל (דרך חיים פ"א, מ"ב) שה' הוא טוב, שנ' (תהילים קלה): "טוב ד' לכל" וכל דבר הקשור לד' הוא טוב, והרי אין דבר שהוא חוץ מהבורא ולכך כל בריאה צריכה להיות טוב כדי להתקיים[1]. ובברכות (לה.) אמרי' דהאוכל בלא ברכה הרי הוא כמועל בקדשי שמים ולכאו' אם זה קדשי שמים קודם ברכה אזי אף אחר ברכה זה קדשי שמים ומה השתנה, אלא דביאר זאת המהר"ל (תחילת הדרוש לשבת הגדול) דכל הנבראים משבחים לד'[2] שזה קישורם לד' וע"י שהאדם מברך הוא מביא שבח במקום והוי כפדיון, אמנם אצל בני אדם וביחוד אצל עמ"י יש הנהגה מעל הטבע הנהגה אלוהית ע"פ מעשיהם, "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעיתו וגו' " ולכך לעמ"י חוץ משבח לבורא יש ג"כ תפילה שהיא על שינוי הטבע (ועיין בס' בית אלוהים בפ"א לגבי זה). ונר' שזה עניין ברית המילה להכיר שהנהגתינו היא אינה לפי הטבע כמו שנולדנו אלא היא לפי מעשינו, ואכן הגמ' במסכת סוטה (יב.) או' מאי דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא (שנכתב לגבי משה רבינו) אלא שנולד מהול שזה טוב. וכן לכך המילה נעשית ביום הח'[3], ששבע זה מראה על הטבע[4] ושמונה זה מעל הטבע, ובמסכת שמחות (פ"ג, ה"ט) תניא: "המת ליום א' מיתה של זעף המת לב' מיתה של בהלה כו' (וכן כל יום) המת לז' מיתה של חיבה יתר מכאן של יסורים", דהיינו עד יום ז' נידון כשאר הבריאה ומיום הח' והלאה הוא נידון כבנ"א לפי מעשיו, וכן בפרשת אמור (פכ"ז) "ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאים שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת", דהיינו ברית מילה היא מעל הטבע ולכך עושים אותה אחר שהיא כבר נפגשה עם שבת שהיא יותר מכל מה שבמציאות כלומר מעל הטבע. ולפי' ג"כ ברית מילה דמיא לקרבן שכולו עולה ומשוייך לד' שהרי איתא בבמדבר רבה (פ' אמור פכ"ז אות י') דוביום הח' ימול הנאמר אצל בנ"א הוי דומיא דומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן[5]. וכן בב"ר (סוף פרשת לך לך פרשה מז)[6] אמרי' שבשעה שמל אברהם את ילידי ביתו העמיד את גבעת הערלות וזרחה עליהן חמה והתליעו ועלה ריחם להקב"ה כקטורת ועולה שכולה כליל לאישים וכו', ומשום מדרש זה פסק הר' פרץ (מובא בדרכי משה ס. רסה ס"ק יא) דיש להיות סנדק רק פעם א' כמו שבקטורת כל כהן משמש רק פעם א', הרי שמכל זה עולה שעניין מצות המילה היא להכיר שהנהגתינו מעל הטבע עפ"י המעשים, וזה מה שר"ע השיב לקיסר שכשם שבנ"א אינם כבע"ח שאוכלים חיטים אלא הם אוכלים לחם שהם הכינו וטרחו כך גם לגבי המילה אין הם בהנהגה כפי שנולדו אלא ע"פ המעשים.

• מיוחדותה לעמ"י.

אמת שרק עמ"י הם המונהגים בהנהגה אלוהיית, כמו שאמר משה רבינו (דברים ט'): "והם עמך ונחלת וגו'", וכן בפרשת דברים (פ"ד) כתיב:"ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש כו' כל צבא השמים כו' אשר חלק ד' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמיים ואתכם לקח ד' כו' להיות לו לעם נחלה כיום הזה", דהיינו כל העמים מונהגים תחת המזלות אך את עמ"י ד' לקח אליו להנהיגם[7], ולכך המילה שייכת רק בעמ"י ואף אשה מישראל הגמ' במסכת ע"ז (כז.) אומרת שאשה כמהולה דמיא, שאף היא בהנהגה אלוהית, ומנגד הגויים שאף אם ימולו עצמם הם נקראים ערלים ואף נשיהם קרויות ערלות (רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ה, הל' ה') שהם מונהגים תחת המזלות. וכן בברית מילה מברכים אשר קדש ידיד מבטן וכו' (שבת קלז: ע"ש בפרש"י בד"ה אשר, ובפי' התוס' בד"ה ידיד) שעניינה לומר שברית המילה היא מצוה הניתנה לנו מאברהם וממנו רק ליצחק ורק ליעקב ובניו לעמ"י, ואכן רבינו ירוחם כתב בשם הגאונים (מובא בב"י ס"ס רסו) שאסור למול גוי שלא לשם גירות, והט"ז (ס. רסג סק"ג , ועי' בפתחי תשובה שם סקי"ד) כתב דהטעם משום דמילה היא אות מיוחד לעמ"י ואם מל את הגוי הרי דמבטל ההיכר מיוחד של עמ"י, וכן איתא במדרש (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רלד) שכשעמ"י עבר בים סוף אמר גבריאל למים שלפניהם הזהרו מאלו שיש להם מילה לפניהם וכן ס"ת לפניהם, ולמים שמשמאל אמר על תפילין של יד ולשל ימין אמר על מזוזה ולשל אחריהם אמר על הציציות וקשר של תפילין של ראש, ונר' דנקטו דוקא אלו המצוות משום דאלו הן המצוות המבדילות בין ישראל לעמים, מזוזה הבדל בבתים ציצית הבדל בבגדים תפילין במראה החיצון ומילה הבדל בגוף[8], ולפי זה מובן למה המילה היא חלק מתהליך הגיור ההכרחי (יבמות מו.).    ולכך המילה מראה את גדולת תושבע"פ שבתורה כתוב רק מילה והפריעה היא הללמ"מ[9] והרי קיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל (שבת קלז:, יור"ד ס. רסד), ולכך יהושע מל את עמ"י ולא משה (שמשה הוא בבחינת תורה שבכתב ויהושע בבחינת תושבע"פ, עי' ברוח חיים על משנת משה קיבל תורה מסיני)[10], ולפיכך מצות המילה מורכבת מב' שלבים חיתוך עור הערלה ופריעת הקרום הפנימי, שהחיתוך כנגד הסרת הרוע שכביכול אין זה משוייך לד' ויש להסירו וזה כנגד תורה שבכתב (שכל המציאות היא התגלות התורה ד"אסתכל באורייתא וברא עלמא"), אך הפריעה היא השארת העור אלא שמתקנים אותו וזה כנגד תושבע"פ שהיא לא מולדת עניינים אלא מתקנת ומחזקת את התורה שבכתב[11], ומכל זה התבאר שהמילה היא אות המיוחד לעמ"י המבטא את היותם מונהגים ישירות מהבורא ולא תחת המזלות ולפי' היא מבוססת על הללמ"מ והיא מצד יהושע וא"י.

• חיובה למציאות.

ביסודם של הדברים, המשנה בנדרים (לא:) או' גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנ' כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והערוה"ש (ס. רס אות ג') הקשה והא מילה היא רק ביום והיאך כתוב בריתי יומם ולילה, ותירץ דקרי' אם לא בריתי פסיק יומם ולילה שהם חוקות שמים וארץ וגו', וכתב וא"ש לר"א דדריש דהאי בריתי קאי אתורה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואי קרי' בריתי פסיק קאי אברית מילה (שהיא סתם ברית) ואי קרי' בריתי יומם ולילה קאי אתורה[12], והנה מ"מ מבואר שהמילה היא חלק מהחוקים של המציאות ולכך היא נתנה אף קודם מתן תורה, ונר' דלכך נמי עיקר קיום המצוה היא כשהתינוק בן ח' ימים לומר שזה מחוייב שיהא נימול ואף שאינו בר דעת[13], ובתרגום יונתן (ריש פ' תזריע) על הפס' וביום השמיני ימול כתב וביום השמיני תשתרי, דהיינו שהמילים וביום השמיני הם המשך לנאמר קודם שהאשה טמאה ז' ימים וביום הח' היא נטהרת, והרי שלפי דבריו יש קשר בין טהרת האשה למילת התינוק, ונר' דהקשר הוא דאחר דנגמרה הלידה לחלוטין (שאף טומאתה נגמרה) יש למול את התינוק, דהמצוה היא מיד שהוא בעולם ונגמרה הלידה, ונר' לפ"ז לישב את הא דאיתא במנ' (מב:) דדוד המלך אמר שבע ביום הללתיך וכשנכנס למרחץ הצטער שהוא ערום מהמצוות עד שנזכר במילה וכשיצא אמר למנצח על השמינית, ולכאו' ק' מה ההו"א של דוד שלא החשיב מלכתחילה את המילה, אלא נר' דסבר שעניין המילה הוא שיהא מציאות של נימול ולא חשיב כמעשה מצוה[14], והנה מכלל דברינו התבאר שמצות מילה היא מצוה המחוייבת למציאות המשלמת את המציאות (והיה תמים- שנימול, נדרים לא:) המראה שמציאותם של ישראל היא הנהגה אלוהית ולא כשאר האומות המונהגים תחת נבראים.