אות א – טבילת כלי המדינה

יש לדון אם כלים השייכים למוסדות המדינה (כגון צה"ל, חברות ממשלתיות) חייבים בטבילת כלים (בעודם בבעלות המדינה).

ישנם כמה סיבות לפטור את הכלים של המדינה מחובת טבילת כלים:

א. כלי המדינה שייכים לכלל אזרחי המדינה בשותפות. ומכיון שישנם הרבה גויים אזרחים במדינה, א"כ כלי המדינה הם בבעלות של ישראל וגויים בשותפות, והרי כלי השייך לישראל וגוי בשותפות א"צ טבילה[1].

ודעה זו שנכסי המדינה הם חשובים כשותפות היא דעת רוב הפוסקים, וכמו שהתבאר בס' מחקרים וכלכלה ע"פ ההלכה (ח"א במאמר על רבית בתאגיד) ובקונ' רבית בהלואה בנקאית (פ"ב)[2].

ב. יש הסוברים[3] שממון המדינה חשוב כנכסי הפקר. וא"כ לפי דבריהם אם המדינה קנתה כלים מגויים לכאו' יהיה דינם כדין גוי שהפקיר את כליו. ועי' בס' טבילת כלים (פ"ג סעיפים ז - ח) שפסק שאם הכלי ברשות ההפקר אין הוא חייב טבילה, אא"כ המשתמש מתכוון לזכות בו.

והרי אין המשתמשים בכלי המדינה מתכוונים לזכות בו לעצמם (ואף אם התכוונו אינם יכולים לזכות בו), וממילא אין לחייב את הכלים בטבילה.   אמנם אין דעה זו נראית, וכמו שהתבאר בקונ' רבית בהלואה בנקאית (שם) ובס' המחקרים הנ"ל.

ג. יש המחשיבים[4] את ממון המדינה כבעלות מיוחדת של הציבור, שאינה בעלות פרטית, אלא בעלות ציבורית.

ולפ"ז כתב בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן כ אות ה) שאף אם נאמר שהכלים חייבים בטבילה, מ"מ החיוב אינו על האדם הפרטי שמשתמש בכלי, שהרי הוא אינו אלא כשוא מהבעלות הציבורית. ואע"ג דקי"ל (קכ, ח) שהשואל כלי החייב טבילה מישראל צריך לטובלו. מ"מ אפשר שזה רק אם יש לשואל אחריות על הכלי, משא"כ לגבי המשתמשים מנכסי המדינה שמכיון שאין להם אחריות על הכלי, לכך אין להם חיוב טבילה[5], וסברא זאת מובאת ג"כ בשם והר' ליכטנשטיין[6].

ד. לפי השיטה שהובאה באות ג, כתב בשו"ת באהלה של תורה (שם אות ז) שיש מקום להתייחס לכלי המדינה ככלי סחורה. שהרי הבעלים של הכלים קנו את הכלים בשביל שבעלות אחרת (המשתמש הפרטי) ישתמש בכלים. והרי זה כמו בעל מסעדה שקונה את הכלים על מנת שאחרים ישתמשו בכלים לאכילה, ועי' בס' טבילת כלים (פ"ג סעיפים יד-טו, ובהע' כד) שהביא שיש מח' פוסקים אם בעל מסעדה צריך להטביל את כליו.

ה. לפי השיטה שהתבארה באות ג, אמר הר' ליכטנשטיין[7] שאפשר שאין ממון הציבור חייב במצוות (וכמו שמצינו לגבי מזוזה, עי' ביומא יא:).   אמנם נר' שיש לגמגם טובא על דבר זה[8].

ו. לענ"ד יש מקום לומר לפי השיטות שהובאו באותיות ב-ג, שמכיון שהבעלות של הכלי היא בעלות שונה מהבעלות שהיתה במעשה מדיין לכך אפשר שאין לחייב טבילת כלים שנמצאים בבעלות זו משום דבעי' כמעשה מדיין. והרי בכמה מקומות מצאנו שכתבו הפוסקים שטבילת כלים חידוש הוא ובעי' כמעשה מדיין[9]. ובס' שיעורי הלכות טבילת כלים (שיעור טז) רמז לסברא זו. ואח"כ ראיתי שגם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סו"ס תח) הסתפק בסברא זו, והביאו ג"כ בס' הכשר כלים (לר' עמרם אדרעי, פ"ו הע' 84)[10].

ז. יש להוסיף, שלצערנו יש במדינה משומדים ומחללי שבת בפרהסיא. והרי ישנם כמה פוסקים[11] הסוברים שדינם כדין גוי. והרי לדבריהם מכיון שהמשומדים בוודאי נחשבים לחלק מן המדינה, א"כ הם יפטרו את הכלים מטבילה. ויש לצרף טעם זה, ולפטור כלים השייכים למדינה.

ח. יש מח' ראשונים (עי' בטור ובב"י סימן קכ אות י) והתבאר למעלה (פ"א אות ג) למ"ד אומן קונה שבח כלי, אם כשהכלי הוא של ישראל והאומן הוא גוי יש לחייב טבילה. והרי ברור שהבעלים הם הישראל ואין האומן בעלים כלל[12], ומה שאומן קונה שבח כלי היינו רק לעניין שאם החפץ הופסד ביד האומן אין האומן משלם כשעת ההיזק, אלא רק כשעת קבלת החפץ. א"כ אף אם נאמר שהבעלות של כלי המדינה היא של ישראל, מ"מ בוודאי שיש לגויים שבמדינה צד מסויים של בעלות לכמה עניינים, ומסתברא שבוודאי אין היא גרועה מבעלותו של אומן, כן נלענ"ד.

יש לחזק סברא זו, מדברי המטה יהונתן (מובא בגליון לשו"ע סימן קכ סעיף יא) שסובר שלפי דברי המהרש"א והפלפולא חריפתא שכתבו שהטעם שישראל שמשכן כלי לגוי ופדאו א"צ לטובלו הוא משום שלמרות שכשהכלי ביד הגוי הוא מחזי כזביני, מ"מ אם פדאו ישראל הרי שאין הוא מחזי כזביני. א"כ רק אחר שפדאו הישראל שייך לומר כן, משא"כ בעוד הכלי ממושכן אם הישראל רוצה להשתמש בו צריך לטובלו, אע"פ שאין כאן בעלות לגוי כלל, אלא הכלי בבעלות הישראל[13].

א"כ אף בנידו"ד, אף אם נאמר שהכלי בבעלות הישראל, מ"מ לכלי יש בוודאי ג"כ צד של גוי לעניין מה ויש להחשיבו ג"כ לבעלים לעניין לפטור מטבילה[14], וכעי"ז כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן קצא) שאפשר שגם אם לא נחשיב את הבעלות של הגויים על הכלים בפרטות, מ"מ שליטת הגויים הכלים יש להחשיבה כגדר שותפות[15].

הרי לנו ח' סיבות לפטור את כלי המדינה מטבילה. ואף אם נתפוס את הדבר הזה כספק, הרי שמלבד שבוודאי שאין לברך, כדקי"ל סב"ל. הרי שבאות הבאה יתבאר שאם יש ספק אם צריך לטבול אזי נקטי' שיש להקל בספיקו.

אות ב – ספק כלי טבול

ישנה מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים אם מצוות טבילת כלים היא מדאו' או מדרבנן. אין כאן המקום לכתוב את כל הדעות, עי' ביבי"א (ח"ב חיו"ד סימן ט) שהאריך בזה, והעלה שרוב הפוסקים סוברים שטבילת כלים דרבנן, וכ"כ הישועות יעקב (סימן תקט ס"ק ד). ומ"מ היבי"א (שם) פסק שהיא מדאו' מפני שכן דעת מרן השו"ע (עי' סימן קכ סעיף ט). אמנם עי' בס' טבילת כלים (מבוא אות ג) שהביא הרבה פוסקים הסוברים שטבילת כלים מדרבנן (מעל 10 פוסקים, ובניהם הרמב"ם), והביא עוד יותר הרבה (מעל 30 פוסקים, ובניהם רי"ף ורא"ש) הסוברים שהיא מדאו', ונר' שכן ס"ל עיקר.

א"כ בכלי זכוכית מכיון שהסכמת רוב ככול הפוסקים שחיוב טבילתם הוא מדרבנן (עי' בס' טבילת כלים, במבוא אות ה)[16], לכך יש להקל בספקם.

ובכלי מתכות, על פניו היה נראה שיש לנו לומר שמכיון שזה מח' אם האיסור הוא מדאו' או מדרבנן, הלכך אם יצטרף עוד ספק אזי הו"ל ספק ספיקא בדאו' ויש לנו להקל, וכעי"ז כתב השמחת כהן (ח"א סימן קסז), וע"ע בשלחן גבוה (או"ח סימן תנא ס"ק כ, לד:.) ובהליכות עולם (מטות אות א, עמ' רנא)[17].

אולם מכיון שהשו"ע (סימן קכ סעיפים ט, יד,ע"ש) ושאר האחרונים פסקו כמ"ד שטבילת כלים מדאו', ונפ"מ שיש להחמיר בספק טבילת כלים, לכך יש להחמיר בספק כלי מתכות. ומ"מ נר' שאם יש קושי גדול בדבר יש להקל בספק. וכן ראיתי שפסקו בשו"ת המהר"ש ענגיל (ח"ו סימן נ) ובשו"ת זכר שמחה (סימן קג) שבשעת הדחק יש להקל בזה[18], וכעי"ז כתב בס' טהרת כלים (הלכות הכשר כלים, סימן קכ בשומר הכלים הערה 4) ויעויין עוד בילקוט יוסף (דיני חנוך קטן, מהלכות טבילת כלים בהערה ב). 

ויש להדגיש, שישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים אם יש איסור להשתמש בכלים לא טבולים מדאו' או מדרבנן או שמא אין איסור כלל (עי' בס' טבילת כלים פ"ד הע' ב, ובהליכות עולם מטות סעיף א[19]).

א"כ אם יש ספק שמא הכלי הוטבל יש להתיר את שימוש בכלי, אף בכלי מתכות. היות שבזה בוודאי שיש ספק ספיקא להתיר[20]. וכש"כ שבזה נראה שהתרבו הפוסקים הסוברים שהאיסור הוא רק מדרבנן. ומה עוד שיש פוסקים שמתירים שימוש בכלי לא טבול (אף מדרבנן). וכ"כ בס' הליכות עולם (מטות אות א, עמ' רנא).

אלא שיש מקום להסתפק בזה בב' ספיקות.

א. הכלי הוחזק כלא טבול, ושמא לא אמרי' ספק דרבנן לקולא (או ס"ס דאו' לקולא) היכא דאתחזק איסורא.

ב. ניתן לטבול ולצאת מן הספק, ושמא הו"ל כדבר שיש לו מתירים, ויש להחמיר בספיקו אף שהוא מדרבנן.

ב' ספיקות אלו נתבארו בב' האותיות הבאות.

אות ג – ספק דרבנן היכא דאתחזק איסורא

יש לברר אם אומרים ספק דרבנן לקולא היכא דאתחזק איסורא או לא.

איתא בגמ' בברכות (כא:) אר"י קרא ק"ש אינו חוזר וקורא כו' מ"ט ק"ש דרבנן, ור"א אמר ס' קרא ק"ש חוזר וקורא. ופרש"י (בד"ה חוזר וקורא): "קסבר ק"ש דאו' היא". הרי מבואר שאם ק"ש היא מדרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא, למרות שהאדם הוחזק שצריך לקרות ק"ש.

וכן מהר"ן במסכת סוכה (כב: בדפי הרי"ף בד"ה אמר) עולה שבביה"ש א"צ ליטול לולב בחוה"מ, משום שביה"ש הוא ספק ומצוות לולב בחוה"מ היא מדרבנן, והרי ספק דרבנן לקולא. וזאת אע"פ שהאדם הוחזק שחייב ליטול לולב. והריב"ש (סימן רכא) והמג"א (או"ח סימן תרנב ס"ק א[21], וסימן תקפה ס"ק ג) פסקו כמו הר"ן.

וז"ל הריטב"א (הלכות ברכות פ"ב אות כו): "וכן כל מצוה של דבריהם והוא ספק אם עשאה אין ספיקו חוזר כו'".

המג"א (שם) ג"כ פסק שביום הב' של ר"ה אם נסתפק אם תקע בשופר א"צ לתקוע, מפני שתקיעת שופר ביום הב' מדרבנן וס"ד לקולא, למרות שהוחק שחייב לתקוע בשופר.

הפמ"ג (או"ח סימן רעא ס"ק יא) פסק שאם לא קידש על היין (בשבת) והגיע ביה"ש א"צ לקדש, מכיון שס"ד לקולא אף אם הוחזק שחייב לקדש.

ואף לגבי ספק נטילת ידים כתבו הרמב"ם (פי"ד מהל' שאר אבות הל' יא) והשו"ע (יו"א קס, יא) שא"צ לחזור וליטלם[22].

דין זה מוסכם בפוסקים, חוץ מן החו"ד (יו"ד קכ ס"ק סג דין כ) שכתב לדחות את הראיות הללו, ע"ש. אלא שמדברי הריב"ש, המג"א והפמ"ג שהבאנו נדחים דבריו, וכבר העיר בזאת המהר"י מסלוצק (סימן לז עמ' קמב)[23].

א"כ עלה בידינו שבס' מצוה דרבנן א"צ לעשותה מספק[24], למרות שהאדם הוחזק שחייב לעשותה. ומ"מ כתב המנחת כהנא (סימן שצג ס"ג, דף כז) שאין מכאן ראיה לס' דרבנן היכא שיש חפצא שהוחזק לאסור, שהרי בס' תקע בשופר הרי האדם עומד וצריך לתקוע ואם נאמר שהוא תקע, הרי שאין הוא סותר לחזקה (אדרבה נימא שתקע שלכך הוא עומד). משא"כ היכא בס' איסורא הרי שההיתר מתנגש עם החזקה לאיסור.

אף בס' משמרת חיים (ברכות אות ב) כתב שאין ללמוד מכאן לחזקת איסור, שבחזקת מצוות כל רגע ורגע הוי חיוב בפני עצמו ואינו מלמד על העתיד, משא"כ בחזקת בחפץ המוחזק לאיסור.

ולענ"ד יש לחלק בפשיטות, שבס' מצוות יש לנו לומר שב ואל תעשה, משא"כ בס' איסור הרי שאם נתיר יעבור בידים על ספק איסור.

ומ"מ לענ"ד נר' שיש להוכיח מהריב"ש (שם) שאין לחלק בזה, ואף בס' חפצא שהוחזק לאיסורא מדרבנן אזלי' לקולא. שהרי הריב"ש (שם) השווה בין ס' מצוה דרבנן (ס' נטל לולב) לדמאי שהוא ס' איסורא דרבנן, אלא ע"כ שאין לחלק, עש"ה ודו"ק.

ואעפ"כ נר' שיש הפרש בין ס' מצוה לס' איסור, שבס' מצוה אין כלל חיוב לעשותה, אך בס' איסור אע"ג דנקטי' לקולא, מ"מ מכיון שזה ס' יש לכתח' להחמיר בזה. חילוק זה הכרחי מכמה מקומות[25].

בגמ' בנידה (סא:) אמרי' "האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק כוליה אי לא נתיק שפיר דמי, מ"ט מדאו' שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזור ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי".

וכתב הרשב"א (בד"ה הא): "מסתבר דכללא הוא לכל איסורין דרבנן שאע"פ שהוחזק כאן איסור וסילקו ואינו יודע אם עבר כולו או לאו, ספיקא לקולא ומותר". וכ"כ הריטב"א (בד"ה ודעת)[26] והמאירי (בד"ה בגד) בשם הרשב"א.

וכתב הטור (יו"ד סימן שב): "בגד צמר שארג בו חוט של פשתן וכו' ינתק חוט א' ממנו והוא מותר, ואנו תולין לומר שהסיר החוט של כלאים, בד"א בכלאים דרבנן כו'". וביאר הב"ח (בד"ה או ינתק) משום שמפני שספק דרבנן לקולא לכך הקילו כאן היכא בס' כשניתק חוט.

א"כ יש להוכיח מסוגיא זו ומהראשונים הללו שספק דרבנן לקולא אמרי' גם היכא דאתחזק איסורא.

אמנם הבאר יצחק (חיו"ד סימן לא) והדברי מלכיאל (ח"ה סו"ס עא) כתבו שאין להוכיח מהסוגיא אלא היכא שהחזקה ודאי הורעה (שניתק חוט), אבל היכא שהחזקה בשלמותה אין להוכיח מסוגיין (ונר' שניתן לדייק כן מל' הרשב"א שהבאנו למעלה). אולם יעויין בט"ז (שם ס"ק א) שכתב בהדיא שאין לחלק כן.

ומה עוד שהר"ן (שם בד"ה והאי) אחר שהביא את דברי הרשב"א הוסיף: "ומיהו מסתברא דדוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד", דהיינו רק היכא שיש רגלים לדבר יש להתיר.   ומ"מ מדברי הטור שהבאנו מבואר שהוא לא סובר כן, וכ"נ מהרשב"א (שאם היה סובר כר"ן היה לו לבאר דבריו). וע"ע ביבי"א (ח"א חיו"ד סימן ג אות ט, בהע' שם) שהאריך יותר בזה.

והנה בעירובין (לה.) נחלקו ר"מ ור' יוסי כשיש ספק אם העירוב נטמא בע"ש מבעוד יום או משחשיכה. ר"מ סובר שאין זה עירוב, ור"י סובר שזה עירוב, מפני שס' עירוב כשר. וביארו בגמ' שר"מ סובר שתחומים דאו', ולכך מחמיר הוא בספקן. ואילו ר"י סובר שתחומים דרבנן, ולכך הוא מקיל בספקן. ובגמ' פריך והא במסכת מקוואות (ב, ב) שנינו שר"י מחמיר בס' דרבנן שהוחזק לאיסור. ותירצה הגמ' ב' תירוצים:   א. ר"י החמיר רק בס' דרבנן שיש לו עיקר מן התורה.   ב. רבא תירץ שר"י החמיר רק כשיש חזקת איסור.

ונחלקו הפוסקים כמי יש לפסוק.

דעת הרמב"ם (פ"י מהל' מקוואות ה"ג, פי"ד מהל' שאר אבות הי"א, פ"ו מהל' עירובין הי"ג, ובפי' המשניות ידים פ"ב מ"ד) לפסוק כר"מ. וכ"כ הגר"א (יו"ד רא ס"ק קכב) והמשל"מ (מקוואות שם) ואבן העוזר (שבת לד.). וכ"נ דעת רש"י (שבת לד. בד"ה שניהן עירובין עו. בד"ה שניהן, ועי' באבן העוזר שהוכיח כן מרש"י הנ"ל). ואף השו"ע (או"ח תטו, ג) פסק כן בסתמא, אלא שהביא שיש חולקים (ועי' בכה"ח, שם אות חי, שדעת השו"ע שנכון להחמיר לחוש לדעת היש חולקים).

אמנם דעת הרבה מהראשונים (ר"ח, תוס', רא"ש, רשב"א, ריטב"א, ר"ן ומאירי)[27] לפסוק כר"י. והרשב"א בתשובה (ח"א סימן תא) כתב דקי"ל כר"י וכתירוץ הא', שר"י מחמיר רק בס' שיש לו עיקר מן התורה. וממילא לפ"ז בס' דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אף אם הוא הוחזק לאסור יש להקל.

אמנם הש"ך (יו"ד סימן קי ס"ק סג דין כ) כתב שהעיקר כתירוצו של רבא שר"י מחמיר בספק דרבנן דאתחזק איסורא, והרשב"א נקט את התירוץ הא' של הגמ' רק בשביל השואל.   וכבר תמה על דבריו הנוב"י (מהדו"ק חיו"ד סימן סה) שזה תמוה לומר כן, ופשוט שהרשב"א פוסק כתירוץ הא'.

אלא שיש להקשות, והרי מהרשב"א בפסקי חלה (שער ד אות ד) ס"ל דאמרי' ספק דרבנן לקולא אף כשיש לו עיקר מן התורה. וז"ל: "תנן (חלה פ"א, מ"א) אוכלין עראי מן העיסה עד שיתגלגל בחטים ויטמטם בשעורים וכו' ובירו' שאלוה אפי' בשעשה עיסה מן החטים ומשאר המינים הפטורין מן החלה ולא פשטה וכו' ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא אלא דרבנן מסתברא הולכין בה להקל ככל ספיקי דרבנן וכו'". הרי שלחלה בוודאי שיש עיקר מן התורה ואעפ"כ אמרי' בספיקא להקל.

האחרונים נחלקו כמי העיקר להל', עי' בנוב"י (שם) בשעה"מ (פ"י מהל' מקוואות ה"ו כלל א), המנחת שמואל (חיו"ד סימן ב) והחו"ד (שם).

מהשו"ע בסימן תטו, ג נר' שהוא פוסק כרמב"ם לקולא. אלא שק' ממש"כ בסימן שצד ובסימן תט (שמשמע שפוסק כר"י), ועמדו האחרונים על סתירה זו.

הנוב"י (שם) והמשל"מ (פ"ד מהל' בכורות בד"ה וראיתי) כתבו שהשו"ע מחלק בין ס' כשבוודאי קרה דבר אלא שנסתפקנו בשיעור או בזמן, שבזה אמרי' ס"ד לקולא אף באיתחזק איסורא. לבין ס' אם קרה דבר בכלל שבזה לא אמרי' ס"ד לקולא אם הוחזק לאיסור.   השע"מ (שם) כתב שהשו"ע החמיר בס"ד דאתחזק מפני ששם יש ס"ס לחומרא.

אמנם עי' במנחת כהנא (שם, דף כז:.) שדחה את התירוצים הללו, וכתב לתרץ כדברי הפנ"י (שבת לד.) שרק בדאיכא ריעותא לפנינו אמרי' ס"ד לקולא בדאתחזק איסורא. ואף על דבריו יש להקשות, והרי השו"ע הצריך חזקת כשרות. ולפי' נר' דס"ל לשו"ע כדברי המ"מ (עירובין שם) , ע"ש ודו"ק.

ובדעת הט"ז יש להסתפק. ביו"ד בסימן רא, כתב הט"ז (ס"ק פו) על מש"כ השו"ע שטמא שספק טבל הרי הוא טמא מפני שמעמידים אותו על חזקתו, וכתב הט"ז שהשו"ע הוצרך לחזקה רק בשביל טומאה דרבנן, אבל בטומאה דאו' תיפוק ליה משום ס' או' לחומרא. הרי דס"ל לט"ז דלא אמרי' ס' דרבנן לקולא היכא דאתחזק, וכן דייק המנחת שמואל (שם).

אלא שזה סותר לכאו' למש"כ הט"ז ביו"ד סימן סט (ס"ק כד), שלפי תירוצו הא' עולה שאין דאמרי' ס' דרבנן לקולא אף בדאתחזק, וכמו שדייק הנקודות כסף עליו, ע"ש.

והמנחת שמואל (שם) תירץ שהט"ז ס"ל לעיקר כתירוצו הב' (שבסימן סט), וכדמוכח בט"ז באו"ח בסימן תט (ס"ק ו). א"כ נר' שדעת הט"ז שא"א ס"ד לקולא היכא דאתחזק.

הפר"ח (יו"ד סימן קי כללי ס"ס דין טו), הכרתי ופלתי (יו"ד סימן קי, בית הספק, על הש"ך דין כ) והמהר"י מסלוצק (שם) כתבו כמה ראיות להוכיח דאמרי' ס"ד לקולא אף באתחזק איסורא, ע"ש בדבריהם היפים.

ולעניין הל', נלע"ד שיש לסמוך על המקילים בזה, ומכמה טעמים:   א. המח' הזאת היא בדין דרבנן (ואולי אף קילא טפי), ויש לנו לילך אחר המקילים. ובפרט שהמקילים הם רבים.   ב. מכיון שמבואר בגמ' ובראשונים שבס' מצוה דרבנן שהוחזק שחייב לעשותה אמרי' ס"ד לקולא, הרי שעל המחלקים בין זה לס"ד דאיתחזק איסורא בחפצא להביא ראיה לדבריהם. ובפרט שמהגמ' בנידה משמע כמקילים[28].

א"כ בכלים ספק טבולים יש לומר ס"ד לקולא, ואין לומר שמכיון שהכלי הוחזק לאיסור א"א ס"ד לקולא, שהרי התבאר שאף בס"ד דאתחזק אמרי' ס"ד לקולא[29].

ונר' שכש"כ שיש לומר כן בס' כלי טבול, שהרי ישנה מחלוקת בפוסקים אם מצוות טבילת כלים היא על הגברא או החפצא[30]. והרי לפי השיטות שהיא על הגברא, ממילא הכלי לא הוחזק לאיסור, ופשוט שיש לומר ס"ד לקולא.

ויש עוד להוסיף, שלעיתים הכלי הוחזק להיתרא, שהרי כשהכלי היה אצל גוי הוא לא התחייב בטבילה, ואם אח"כ נולד ספק שמא התחייב טבילה יש להעמידו על חזקתו ולא להטבילו[31], וכ"כ הישועות יעקב (סימן קכ ס"ק ג) ונר' שהיבי"א (ח"ב חיו"ד סימן ט ס"ק ה) הסכים עימו, עש"ה[32].

אות ד – ספק כלי טבול אם זה כדשיל"מ

השו"ע (יו"ד קב, א) פסק שאף ספק איסור דרבנן יש לאסור אם הוא דבר שיש לו מתירים. ויש להסתפק אם אף בכלי שהוא ספק טבול ספק לא, יש להחמיר מטעם שזה כדבר שיש לו מתירים.

אין כאן המקום להכנס לכל סוגיית דשיל"מ, ומ"מ אכתוב כמה צדדים לומר שאין להחמיר ולומר כאן דשיל"מ.

א. הרשב"א (תוה"ב ב"ד סוף ש"ד) כתב שא"א דשיל"מ להצריך כלי הגעלה מפני "שאין המתירים שלו באין מאליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות במתירין אינו בכלל דשיל"מ". והביאו הב"י (יו"ד קב, ג) ופסקו הרמ"א (שם). ומשמע שאף אם יש קצת הוצאות יש להקל, וכן דייק הר' אברהם יפה שלזינגר (ירחון המאור, שנה כט קונ' ו, בסוף מאמרו)[33].

ואע"פ שהש"ך (שם ס"ק ח) כתב שהמהרי"ל (סימן קסד) חולק עליו[34], שמכיון שזה הפסד מועט, לכך יש להגעילו. והש"ך הכריע שבמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש למהרי"ל.

מ"מ נר' שבנידו"ד יש להקל, שהרי הש"ך הביא שהרא"ה חלק על הרשב"א, ואפשר שהש"ך החמיר רק בגלל שיש לצרף את הרא"ה, משא"כ בטבילת כלים שדברי הרא"ה לא שייכים (ע"ש), אפשר שאין דעת הש"ך להחמיר, וכ"כ בקונ' שערי הוראה (קובץ ו, תשס"ו, עמ' פב).

ומה עוד, שכל החומרא בדשיל"מ היא מדרבנן, ועי' בשדי חמד (ח"ב מערכת הדל"ת, בכללים אות מ, ובפאת השדה כלל ט אות א) שהאריך בזה. ומכיון שיש מח' בין הראשונים והאחרונים, לכאו' יש לילך אחר המקילים. וכש"כ שדעת השו"ע והרמ"א להקל דאזלי' כמותם ברוב ההוראות.

ובפרט שבהרבה מקומות יש טרחה מרובה לטבול את הכלים, ועי' בס' טבילת כלים (פ"ד הע' לז) שהביא הרבה פוסקים שכתבו שטרחה מרובה היא כמו הפסד ממון. ומימלא אף לש"ך יש להקל.

אמנם עי' בס' טבילת כלים (פ"ד הע' לד) שהביא הרבה פוסקים שסוברים שאם אין טרחא כ"כ לטבול את הכלי אזי יש להחשיבו לדשיל"מ. ובהמשך יתבאר שיש עוד כמה טעמים לא להחשיב את זה לדשיל"מ.

ב. הרש"ל (מובא בש"ך שם) ס"ל שמחמירים בדשיל"מ רק אם ההיתר בא ממילא מכח הזמן, אך אם ההיתר רק ע"י מעשה אין מחמירים בדשיל"מ. והערוה"ש (שם ס"ק טו) פסק כמותו. א"כ לכאו' טבילת כלים כיון שהיא ע"י מעשה אין לומר דשיל"מ.

אלא שהש"ך (שם) הקשה על הרש"ל, והרי הגמ' (נדרים נט.) החשיבה נדרים לדשיל"מ, אע"פ שאין ההיתר בא מאליו.   אלא שהאחרונים[35] תירצו שמפני שיש מצוה לשאול על הנדרים יש להתייחס לזה כבא מאליו. ולפ"ז כתבו התשורת ש"י (תנינא סימן קד) והמנח"י (ח"א סימן מד אות ו) שאף בכלים לא טבולים יש מצוה בהתרתן בטבילה.

אלא שכבר הקשה עליהם השה"ל (ח"ד סימן צג) שאין עניין לזה, שבנדרים המצוה היא להתירן ולכן הם כדשיל"מ, משא"כ בטבילת כלים שמכיון שאנו דנים אם צריך לטובלם לא שייך לומר כן. וכן הצי"א (חי"א סימן נח אות י) כתב שפשוט שאין להחשיב את טבילת כלים ג"כ כמצוה לעניין זה. וזה ברור.

ויעויין עוד בקונ' שערי הוראה (שם) שביארו שעיקר החילוק הוא שאם יש חשש לתקלה אזי אמרי' שזה דשיל"מ שראוי לתקנו, משא"כ כשאין חשש לתקלה, ע"ש שהוכיחו זאת. וממילא לפ"ז כתבו שבטבילת כלים אין לחשוש לתקלה (עי' בפמ"ג, ש"ד סימן קג ס"ק יז), וממילא אין להחשיבם לדשיל"מ.

והנה יש כמה גמגומים על זה, ומ"מ נר' שיש לצרף סברא זאת להקל בנידו"ד.

ג. הצל"ח (פס' ט: בד:ה תשע, ביצה ג: בד"ה ואם) כתב: "דהא דלא בטיל (דשיל"מ) היינו לעניין איסור אכילה, אבל לעניין איסור טלטול לא שייך דשיל"מ. דהא הטעם דדשיל"מ לא בטיל הוא משום עד שיאכלנו היום ע"י ביטול הא יכול לאוכלו לאח"ז בהיתר, והיינו אכילה שממ"נ שמה שיאכל היום לא יאכל למחר, אבל טלטול יכול לטלטלו היום וגם למחר, והטלטול שיטלטל היו הוא בפני עצמו ולמחר בפני עצמו כו'". א"כ ה"ה לגבי טבילת כלים, אם לא ישתמש בכלי היום, הרי שהפסיד את השימוש להיום, ולא שייך בזה דשיל"מ.

אמנם דברי הצל"ח אינם מוסכמים להל', עי' ביבי"א (שם אות ד) ובשדי חמד (שם אות פו, ובפאת השדה שם אותיות ז-ח) שהאריכו בזה, והביאו פוסקים שהסכימו עימו ושחלקו עליו. ומ"מ נר' שיש לצרף את דעתו להקל בנידו"ד.  ומה עוד, שבקונ' שערי ההוראה (שם אות ג) כתבו לדחות שאפשר שאף לפי הצל"ח שייך לומר בנידו"ד דשיל"מ, ע"ש. אולם עי' בצי"א (שם אות ט) מה שכתב בזה, ודו"ק.

ד. השדי חמד (שם בכללים אות לח, ובפאת השדה שם אות ב) האריך הרבה אם מחמירים בדשיל"מ רק בספק דרבנן שהוחזק באיסור או אף אם לא הוחזק באיסור.

והרי לעיל (אות ב) כתבנו שיש פוסקים הסוברים שאין כלי לא טבול נחשב כמוחזק לאיסור, ומימלא לחלק מן הפוסקים אין להחשיבם לומר בהם דשיל"מ. וכן קונ' התשובות (שם) והצי"א (שם אות ו) כתבו שיש כאן רק מצוה, ולא איסור ולכן אין לומר כאן דשיל"מ.

וכש"כ לפי מה שהבאנו שם בשם הישועות יעקב שכלי לא טבול נחשב למוחזק להיתר[36], שאין לומר דשיל"מ, שהרי השדי חמד (שם) הביא הרבה פוסקים שסוברים שאם הכלי הוחזק להיתר, אזי בוודאי שאין לומר בו דשיל"מ.

ה. כתב הרמ"א (יו"ד קב,ד): "הא דדשיל"מ אינו בטל היינו דווקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת, אבל טעם בטל". ולכאו' אפשר שכלי לא טבול יחשב רק כטעם איסור, ואין כאן ממשות של איסור ממש, שהרי קי"ל שאם השתמש בכלי לא טבול אין האוכל נאסר (עי' בס' טבילת כלים פ"ד הע' י). ואכן המורשת משה (סו"ס כו) כתב שאפשר שיש להחשיב כלי לא טבול לטעם בעלמא. ואח"כ ראיתי שהצי"א (שם אות א) כתב שאפשר שבנידו"ד אף טעם ליכא, שהרי אין הכלי נאסר.

אמנם אין בזה הכרח. ומה עוד שאין דינו של הרמ"א מוסכם, שהרי הש"ך (ס"ק י) חלק עליו. ועי' בשד"ח (שם אות לז, ובפאת השדה שם אות י) שהביא הרבה פוסקים שהשיגו על הרמ"א. ומ"מ הוא ג"כ הביא פוסקים שהסכימו עימו. ונר' שיש לצרף דעה זאת להקל בנידו"ד.

ובקונטרס התשובות לר' ישראל יצחק יאנובסקי (סימן לא) כתב בשם ספר יהושע (לר' יהושע העשיל[37]) שלא גזרו דשיל"מ באופן שא"א בשום אופן לבוא לידי נתינת טעם. והרי טבילת כלים בכלל זה, ואכן כ"כ הצי"א (שם אות ו).

ו. לענ"ד יש עוד סברא שלא לומר דשיל"מ בנידו"ד. שהרי טבילת כלים היא מצוה, ולכאו' אין להשהות את עשייתה משום ששיהוי מצוה לא משהי'[38]. והרי השד"ח (פאת השדה, שם אות יא) הביא כמה פוסקים שכתבו שא"א דשיל"מ במצוות (שלא שייך לומר המתן ותעשה אותה בהיתר, שהרי עוברים על זריזין בהמתנה). א"כ אף בנידו"ד ששייך זריזין מקדימין נימא שא"א דשיל"מ.

ולמרות ששם הם אמרו את הסברא להחמיר, ולא להמתין מלעשותה, ואילו כאן זה להקל, לא לעשותה כלל[39]. מ"מ מסתברא לי שכוונת הפוסקים היא שחז"ל לא גזרו כלל את החומרא של דשיל"מ במצוות. וכן דעת העמק שאלה (בראשית שאילתא ט ס"ק ג)[40], וכן מבואר בהדיא ממה שהביא השד"ח (שם בסוף האות) בשם שו"ת הד"ר, ע"ש. וכ"כ בקובץ מבית לוי (חט"ז מעמ' קפה, וע"ש שהוכיחו זאת) ובס' נחמת יהודה (בהדרן למסכת ביצה, עמ' 58). וכ"כ בקונטרס התשובות (שם) שי"ל שאין כאן דשיל"מ מטעם זה.

ובאות ב כתבנו שבספק נטל לולב בחוה"מ שזה דרבנן א"צ לחזור וליטלו, אע"פ שבידו ליטלו כעת. וכן בס' תקע בשופר ביום הב' של ר"ה, ובס' קרא ק"ש (למ"ד ק"ש מדרבנן), וכן הלאה ע"ש. א"כ נימא דאף בספק טבל את הכלי אין לומר דשיל"מ.

וע"ע ביבי"א (שם אות ה) שלא בכל מקום אומרים את הכלל דשיל"מ, ע"ש.

ז. השואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סימן רכא) כתב שאין אומרים את הכלל דשיל"מ בטומאה וטהרה, אלא רק באיסורין. ולפ"ז כתבו בקונ' התשובות (שם) והצי"א (שם) שבטבילת כלים אין לומר דשיל"מ, שהיא כמו טומאה וטהרה (שהרי עניינה להוציא מטומאת העכו"ם ולהביא לקדושת ישראל).

ח. המנחת שלמה (ח"ב סימן סו אות טו) כתב שאין לומר בס' טבילת כלים דשיל"מ ולחייב לטבול את הכלי. מפני שא"א דשיל"מ היכא שנצריך לעשות את גוף הדבר (להצריך לעשות את המצוה), אלא רק היכא שאפשר ע"י עצה או פעולה צדדית לצאת מן הס'.   אמנם עי' בקובץ מבית לוי (שם מעמ' קפג) שדנו בסברא זו וכתבו לדחותה.

ט. יש מחלוקת פוסקים אם אומרים דשיל"מ בספק ספיקא, עי' בשד"ח (שם אות לט, ובפאת השדה שם אות ג) שהאריך בזה.

והרי בנידו"ד יש ס"ס, ס' שמא הכלי טבול, ואת"ל שאינו טבול שמא הכלי לא צריך טבילה כלל[41].

י. בספיקא דדינא דעת רוב הפוסקים (עי' ביבי"א ח"ז חאו"ח סימן מד אות יג) שאין אומרים דשיל"מ. והריב נידו"ד יש מח' טובא אם צריך לטבול (וכמו שהתבאר). וא"כ אין לומר דשיל"מ.

א"כ עולה מכלל כל הי' טעמים הללו שאין להחמיר ולומר בספק כלי טבול שזה דשיל"מ, אלא יש לומר ס' דרבנן לקולא.

אות ה- סיכום ומסקנת הדברים

באות א הבאנו סיבות רבות לפטור את הכלים השייכים למדינה מטבילת כלים (בעודם של המדינה). ונר' שכן דעת רוב הפוסקים, והכי מסתברא.

ומ"מ כתבנו שאף אם נטעון שמידי ספק לא יצאנו, הרי שביארנו באות א, שבספק טבילת כלים יש לומר ספיקו לקולא. וזה כש"כ אם דנים בכלים חדשים, וכש"כ אם דנים רק על האיסור להשתמש בהם.

עוד התבאר באותיות ג – ד, שאין להחמיר בספק כלי טבול משום שהוא הוחזק לאסור או משום שזה ספק שניתן לתקנו ע"י טבילה.

א"כ למסקנה דמלתא נר' שאין לטבול כלים השייכים למדינה, וכש"כ שאין לברך אם טובלים אותם, כנלע"ד ברור.