שנינו במסכת ברכות: "בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר ברוך שהחיינו". ובתוספתא הוסיפו: "העושה סוכה כו' לולב כו' ציצית כו' תפילין אומר ברוך שהגיענו". ואכן פסק הרמב"ם: "כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה כו' מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו"[1].
אך התוס' חלקו שמברכים רק במצוות שבהן שמחה ובאות מזמן לזמן. ומ"מ הבית יוסף כתב שהראשונים פסקו כדברי המשנה, ופסקם כמותם[2].
ולכאורה קניית ספרים היא כקניית כלים או ציצית. ואכן כתב הרדב"ז: "דעתי בזה כל כלי שהוא שמח בו מפני חשיבותו לא שנא כלי לבישה או כו' ספרים כל שהוא חשוב ושמח בו מברך עליו וכו'"[3].
וחלק עליו המג"א: "ונ"ל דוקא כלי תשמיש אבל על ספרים חדשים אינו מברך דמצות לאו ליהנות ניתנו". וזה שלא כדברי הרב אברהם: "דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות אלא במצוה שהיא תלויה במעשה כו' אבל כו' לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו"[4].
למעשה נראה שהקונה ספר קודש ושמח ביותר בקנייתו יברך שהחיינו, וכ"פ כמה אחרונים[5].