דין בני חו"ל שבאו לא"י

השו"ע הביא את דברי האר"ח בדין בן א"י שירד לחו"ל ע"מ לחזור, שדינו להחמיר בשני הימים כשנמצא ביישוב. אולם השו"ע לא כתב את הדין במקרה של בן חו"ל שעלה לא"י.

הלכך יש לברר אם דינו של בן חו"ל שבא לא"י על מנת לחזור כדין המקום שיצא ממנו (חו"ל) או שמא כדין המקום שנמצא כעת (א"י).

כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' יו"ט הל' כ) ע"פ מסכת פס' (נ.): "וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם וכו' וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר וכו'", וכ"פ השו"ע (או"ח סימן תסח סעיף ד).

א"כ לכאו' בן חו"ל שבא לא"י ודעתו לחזור בכלל דין זה ויש ליתן עליו חומרי מקום שיצא משם. אלא שיש כמה פקפוקים על זה:

1. החכם צבי (סימן קסז) כתב שמכיון שאם בן א"י יעשה יו"ט שני בא"י הוא יעבור על בל תוסיף, לכן "ולא אמרו נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם אלא בחומרא שרשאים בני המקום שיצא משם לנהוג בחומרתם במקום הנוהגים קולא"[1].

ואכן מהרשב"א (ר"ה טז.) ומהריטב"א (ר"ה שם ובדף כח, סוכה לא) מבואר שלולא שהיה תקנת חז"ל לעשות יו"ט שני היה בל תוסיף לעושים כן. ולפ"ז כתב הנצר מטעי (סימן י אות ג): "והתינח בחו"ל שתקנו חכמים לעשו שני ימים, אבל מי שנמצא בא"י אפי' אם הוא קבוע בחו"ל ודעתו לחזור, אבל כיון שכרגע הוא נמצא בא"י מי הרשה לו לעשות שני ימים, ממילא יש כאן בל תוסיף וכו'".

אלא שכמובן אין הדברים מוכרחים, שאם נאמר שדין הבאים לא"י ע"מ לחזור לחו"ל כדין בני חו"ל, הרי שהם מחוייבים ביו"ט שני וממילא לא שייך כאן בל תוסיף כלל וכלל. וכש"כ לפי מה שהוכיח החזו"ע (יו"ט, הלכות יו"ט שני הע' יז) מכמה ראשונים שאם עושים מצוה מחמת ספק אין בזה משום בל תוסיף.

ובשו"ת שאלי ציון (תנינא סימן כז) תירץ "דאם דעתו לחזור הרי הוא כנמצא במקום שדעתו להיות שם וכאילו שלא יצא מהמקום ההוא, וממילא אין כאן שום איסור של בל תוסיף".

2. עוד כתב החכ"צ (שם): "כיון שהמקום גורם ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם". דהיינו המנהג יו"ט שני תלוי במקום, ולא שייך ללכת אחר המקום שיצאו ממנו. וסברא מעין זו רואים בתוס' (פס' נב. בד"ה ממקום), שכתבו שאין שינוי מפני המחלוקת במוליך פירות ממקום שכלו למקום שלא כלו (ולהיפך) מפני "דלא שייך מחלוקת אלא בדבר שתלוי בגוף האדם, אבל בפירות לא שייך מח' דאמרי' ממקום שכלו באו". ועי' בשו"ת אבני קדש (סימן לח – טל) שפסק כדעה זו ומטעם שהמקום גורם[2].

השואל ומשיב (תליתאה, ח"ג סימן כח) כתב כדעת החכ"צ, והוכיח כן מפורים דאמרי' פרוז בן יומו הו"ל פרוז, ולא אזלי' שם כמנהג המקום שבא ממנו, אלא ע"כ שבמנהגים הנובעים מחילוק המקומות אזלי' בתר המקום שנמצא, ע"ש שהאריך טובא בזה. וכעי"ז כתב המנחת אלעזר (ח"ג סימן נט).

וע"ע בס' יו"ט שני של גלויות בהל' (מעמ' קכד) שהביא עוד כמה דעות באחרונים שסוברים שהמקום גורם.

אמנם יש לדחות זאת. חדא, שלפי הרבה פוסקים (עי' במנחת יצחק ח"ד סימן ג) יו"ט הוא חובה אקרקפתא דגברא, ולא חובת המקום[3].

שנית, השאילת יעב"ץ (סימן קסח) כתב שאע"פ שהמקום גורם[4], מ"מ גזירת יו"ט שני שייכת אף לגבי בני א"י, ולפי' בני חו"ל שבאו לא"י (ודעתם לחזור) חייבים ביו"ט שני.

ובשו"ת שאלי ציון (שם) דחה את דברי השוא"מ שבקריאת המגילה לכל מקום יש יום קבוע משלו, משא"כ ביו"ט שני שבמקום אחד עושים מלאכה ובמקום אחר אסור לעשות.

3. בשו"ת פרי הארץ (המצורף לספר ויעש אברהם, סימן ב) כתב: "הדבר פשוט אצלי דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה אם בה בן חו"ל לא"י היה מותר במלאכה ביו"ט שני, דהא מה שעשו יו"ט שני רק מפני הספק וכו' וא"כ בן חו"ל זה שבא לא"י ויודע בבירור מתי הוא יו"ט אין שום מקום להחמיר עליו וכו' ולפ"ז וכו' כיון שעיקר התקנה היתה משום מנהג אבותינו וכו' אין לנו להתחייב רק במה שעשו אבותינו וכו'". וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סימן פז) בשם הר"ש מסלאנט.

אולם עי' בשו"ת בצל החכמה (שם) מש"כ ליישב את זה, ועדיין צ"ע.

4. בשו"ת נצר מטעי (שם אות ד) כתב שמכיון שיש איסור לצאת מא"י לחו"ל לכך אין לנו לומר על מי שבא לא"י שהוא כעומד לצאת מא"י לחו"ל, אלא יש להחזיק אותו בחזקת כשרות. ואף אם יאמר שבדעתו לצאת לחו"ל, מ"מ הא אין אדם משים עצמו רשע. ומה שהפוסקים הקדמונים כתבו אחרת, היינו דוקא בימיהם שהיו ראשונים (עי' רשב"ש סימן ב) שפטרו ממצוות א"י מפני סכנת הדרכים וכדו', משא"כ בימינו, ע"ש. ועי' בהלכות קטנות (סימן ד, דף א:.) קצת רמז לסברא זאת.

אמנם נר' שבהרבה מקרים אין סברא זאת שייכת, כגון אחד שבא לא"י לכמה ימים והשאיר את ביתו וכל רכושו בחו"ל (וכש"כ אם השאיר את אשתו וילדיו), והרי אנן סהדי שאף אם בדעתו להשתקע בא"י, הרי שהוא קודם יצא לחו"ל ע"מ למכור וליקח את רכושו ואז יעלה ע"מ להשאר בא"י.

ובר מן דין, מכיון שהוא טוען שדעתו לחזור, הרי שיש לנו לחוש ולהחמיר ליתן עליו דיני יו"ט שני, ולא להקל נגד דבריו ונגד ההגיון. ואין כאן עניין לאין אדם משים עצמו רשע, שזה בשביל להוציא ממון, ולא לעניין איסורים.

איתא בפס' (נא:): "א"ל רב ספרא לרבי אבא כגון אנן דידעי' בקביעא דירחא ביישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת במדבר מאי, א"ל הכי אמר רב אמי ביישוב אסור במדבר מותר".

וכתב ר"ח: "כגון אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושין שני ימים כי בעינא למיסק לא"י דלא עבדי אלא יום אחד ביישוב לא עבידנא, במדבר א"י מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול מי אמור רבנן בכי הא מילתא במדבר א"י נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא, א"ל וכו' ביישוב אסור במדבר מותר".

דהיינו מדובר שרב ספרא התכוון לעלות לא"י, אלא שלא כ"כ ברור מהם צדדי הספק. אלא שהראב"ן (שם בד"ה א"ל) ביאר את הסוגיא כמו ר"ח, ואף פירט יותר, וז"ל: "כי קאזלי' לא"י דלית להו אלא חד יומא ביישוב לא עבידנא משום חומר מקום שאני שם, במדבר של א"י מי עבידנא ביום שהוא חול מי אמור רבנן בכה"ג במדבר נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא וכו'".

הרי שפשוט לר"ס שביישוב אין לא לעשות מלאכה משום חומר מקום שהוא נמצא, וע"כ צריך לפרש שמדובר שר"ס עדיין היה נמצא בחו"ל[5] אלא שהיה בדעתו לעלות לא"י, ולכך אמר שלמרות שהוא יודע בקביעא דירחא ולמרות שבדעתו לעלות לא"י, מ"מ אין לו לעשות מלאכה ביו"ט משום שהוא נמצא במקום שאין עושים מלאכה. ומ"מ הוא הסתפק אם הוא יבוא למדבר א"י (שאז לא שייך חומרי מקום שהוא נמצא) אם שייך להחמיר מפני חומרי מקום שיצא משם. כנלע"ד ברור שזהו פירושו. ואח"כ ראיתי שכן פירש הטעם זקנים (מובא במנח"י ח"ד סימן ב אות כו).

ונר' פשוט שמדובר שאין דעתו לחזור ולכך הו"א שנחשיבו לבן א"י. אולם אם היתה דעתו לחזור לכאו' אין סברא להחשיבו לבן א"י (היות והוא נמצא בחו"ל ועיקר מקומו בחו"ל ורק מתכוון לבוא לא"י ע"מ לחזור), א"כ אין מדבריהם שום שייכות לנידו"ד. אמנם במפרשים יש הרבה ביאורים לדברי הר"ח והראב"ן הללו וחלקם מביאים סייעתא מהם לחכ"צ וחלקם מקשים מכאן על החכ"צ[6], ולענ"ד אין מכאן לא ראיה ולא קושיא.

והנה אפשר עוד להאריך בזה הרבה, אלא שמכיון שרוב רובם של הפוסקים[7] ובראשם הרשב"א (ח"א סימן שלז), האבקת רוכל (סימן כו) והרדב"ז (ח"ד סימן עג) פסקו שאם בא מחו"ל לא"י ודעתו לחזור לחו"ל שיש לו לנהוג יו"ט שני, ודלא כח"צ. בוודאי שכן יש לנהוג. ובפרט שהם כתבו שכן הוא המנהג מעולם (כ"כ האבקת רוכל ושאר אחרונים). ומה עוד שמתשובות הגאונים (שו"ת גאוני מזרח ומערב סימן טל) מוכח דלא כחכ"צ[8].

ומ"מ כתבתי את כל זה בשביל להראות שמהראשונים אין קושיא על דברי החכ"צ[9] (חוץ מהרשב"א), וכן להראות שיש פנים לשיטה זו, ואע"פ שאין לפסוק כדבריו, מ"מ נר' שיש לצרף את דבריו אם יצטרפו עוד צדדים.

ובפרט שכמה אחרונים (מנחת אלעזר, שם. ועי' בס' אהלך באמיתך, פרק מג. וביחווה דעת ח"ג סימן לה) כתבו שלפי הסוד יש לנהוג כחכ"צ, אלא שמלבד שאין לפסוק ע"פ הסוד, הרי שיש דעות שסוברות ההיפך (מובא שם) שע"פ הסוד יש לנהוג דלא כחכ"צ.

ובס' יו"ט שני כהלכתו (פ"ב הע' יב) כתב בשם הרש"ז אוירבאך ועוד כמה אחרונים שיש לצרף את דעת החכ"צ לעוד צדדים וספקות. וכן בס' יו"ט שני של גלויות (מעמ' נט ומעמ' קכד) הביא כמה אחרונים דס"ל כן.

אם דעתו לשהות בא"י מעל שנה

וז"ל: "ובני אפריקא שנשאו נשים בארץ ודרו בה אם עדיין לא שהו יב' חודש חייבים לשמור ב' ימים טובים כמקומן שכך שנו חכמים כמה יהיו בעיר ויהיו כאנשי העיר יב' חודש, ואם שהו יב' חודש מכאן ואילך אע"פ שדעתו לחזור נוהגין כאנשי י"ם עד שחוזרים למקומן, והני מילי מאפריקא לא"י, אבל מבבל לא"י שיש בה ב' ישיבות אם דעתו לחזור אע"פ ששהה שנים הרבה עושה כחומרי שתיהן וכו'".

דהיינו אם בני אפריקה באו לא"י ודעתן לחזור אזי אם הם היו בא"י יב' חודש הם נעשו כאנשי העיר, אולם אם בני בבל באו לא"י אף אם יהיו שנים רבות עדיין יחשבו לבני חו"ל לעשות יו"ט שני ומשום שיש בבבל ישיבות.

ולכאו' מה נפ"מ בזה שיש שם ישיבות. ואפשר שכוונתם שאם אין ישיבה במקום שבא משם, א"כ אין המקום נחשב כמקום שנוהגים בו יו"ט שני (שאין הישיבה בו קבועה), ומ"מ עד יב' חודש צריך לנהוג כמנהג חו"ל שהרי עדיין לא הוקבע לבן א"י ועדיין שם בן חו"ל עליו. משא"כ אם בא ממקום שיש שם ישוב יהודי קבוע ומנהג מסודר ליו"ט שני, א"כ אע"ג שהוא נחשב כאנשי א"י מכיון ששהה שם יב' חודש, מ"מ אין זה מספיק בשביל להסיר מעליו את שם המקום שבא ממנו מפני שדעתו לחזור לשם[10].   עוד אפשר לומר שכוונתם שמכיון שיש בבבל ישיבות לכך זה נחשב למקום חשוב, ולכך לא בקלות נעקרים ממנהגיהם, ועי' בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן שלז) סברא דומה לזאת[11].

איך שיהיה מ"מ חזי' שאף אם דעתו לחזור, מ"מ אם מתכוון להשאר יב' חודש נעשה כבני המקום[12], אא"כ מקומו בחו"ל הוא מקום שיש בו ישיבות.

וכן האבני נזר (חאו"ח סימן תכד אותיות כז-ל) למד מהגמ' הנ"ל שאם דעתו להיות במקום שנמצא יב' חודש יש לנו להחשיבו כמקום שנמצא אף אם דעתו לחזור.

וכתב הערוה"ש (או"ח תצו, ה): "וכן יראה לי דאפי' בא לבדו (בלי משפחתו) אם אין דעתו לחזור עד אחר שנה מקרי אין דעתו לחזור". (עי' בס' יו"ט שני כהלכתו, עמ' קס הע' כ, שדייק מהערוה"ש שרק אם דעתו להיות שנה דינו כמקום כשנמצא, ולא אם דעתו להיות פח' משנה אלא שנתעכב יותר משנה).

אף בשו"ת שאילת יעב"ץ (סו"ס קסח) כתב שיש לחלק בין אם דעתו להיות ימים רבים במקום שנמצא בו (שאז חייב מדינא כמנהגי המקום שנמצא) לבין אם דעתו לחזור אחר מעט זמן. ונר' שסברתו כמש"כ הארץ צבי (סימן מב) שמכיון שדעתו להיות ימים רבים מי יידע מה ילד יום ושמא יחליט להשאר במקומו.

אמנם בס' פסח מעובין (לבעל הכנה"ג, אות סה) כתב: "הא דלא מחלקי' בין עמד יב' חודש ללא עמד וכו' היינו טעמא דממונא מאיסורא לא ילפי'".

אלא שמלבד שראינו בתשובות הגאונים דלא כדבריו[13], ג"כ יעויין בס' דברי מנחם (ח"ב סימן תסח אות ח) שכתב על דבריו: "ותמיהא לי טובא דאיך כתב כן הרב ז"ל בפשיטות אחר דמהריב"ל וכו' ומהרח"ש וכו' ובני חיי וכו' וכהונת עולם וכו' בהדיא (כתבו) דילפי' איסורא ממונא.

ומ"מ למעשה נר' שאין לחלק בין אם דעתו לחזור תוך שנה לאחר שנה. שהרי מהרשב"א (שם), הרדב"ז (שם), המאירי (פס' נא.) והכלבו (סימן סח) מבואר שאין לחלק בזה, וכן דעת המהרי"ל (מובא במג"א, תסח ס"ק יב). וכן שאר הפוסקים לא חילקו בזה, וכמש"כ הפר"ח (או"ח סימן תסח אות ד, בד"ה וראיתי להרדב"ז): "ואני אומר שמאחר שאחד מהפוסקים המפורסמים ז"ל לא ביארו זה שאין לסמוך עליו וכו'". וכ"כ המשנ"ה (ח"ד סימן פג).

אלא שיש להסתפק אם ניתן לצרף שיטה זו לשיטה הקודמת (שהתבארה באות א) שסוברת שבן חו"ל שבא לא"י אף אם דעתו לחזור מיד, מ"מ יש לו לנהוג כבני א"י. ומסתברא שאין להתיר בזה. משום שדעת רוב הפוסקים אינה כדעות אלו, וכן המנהג. ואין לעשות מב' סברות אלו ספק ספיקא, שהרי  הכל ספק אחד (אם יש להחשיב את הנמצא כבן חו"ל או כבן א"י). ומ"מ בודאי שאם יצטרף עוד צד להקל יש לצרפו.

ואכן מצינו כמה אחרונים שצירפו שיטה זאת {המנח"י (ח"ד סימן ד אות נג), הארץ צבי (סימן מב), המשנ"ה (ח"ד סימן פג-פד), הצי"א (ח"ט סימן ל אות ג), השרידי אש (שם), ההר צבי (ח"ב חאו"ח סימן עח), השבט הלוי (ח"ה חאו"ח סו"ס סד)[14] והיחוה דעת (שם)}.

בחורים לא נשואים הבאים לא"י

כתב ההלכות קטנות (סימן ד): "שמנהג העיר הוא שכל רווק מחו"ל יעשה בא"י יום א' דוקא ותו לא ושמנהג זה היה קדום ומתוקן מגאוני עולם ושלא היה רשאי לבטלו וכן וכו' כמהר"ש אלגזי כמהר"א אמיגו וכמהר"ש גארמיזאן וכו' כולם פה אחד עלתה הסכמתם שלא יעשה בחור מחו"ל כ"א יום א' כדי שלא לבטל המנהג וכו' להחזיר הדבר לכמו שהיה ראויה להיות לכל מאחר דאנן בקיאינן בקיבועא דירחא ולולי מה שאמרו הזהרו במנהג אבותיכם וכו' היו נקראים עוברי על דת וכו' ולכן בנידון כזה שיהיה בחור וכו' ברשות עצמו דוקא יעשה יום א', אבל אם הוא סמוך על דעת אחרים כאב ואם וכו' אין להקל כלל".

ובהמשך הוסיף: "דהבחור שהוא ברשות עצמו וכו' אע"פ שדעתו לחזור לארצו הרי הוא כקבוע לעשות יו"ט כבני א"י לפי שאפשר שאם יזדמן לו אשה במוהר ומתן ישאר בא"י והרי הוא כאילו נשא אשה וכו' וכל בחור שדעתו סומכת בדעת אחרים כאמור יעשה ב' ימים טובים"

דהיינו אם בחור רווק בא לא"י ודעתו לחזור אזי אם הוא סמוך על אחרים (כגון הוריו) הרי הוא כבני חו"ל. ואם הוא ברשות עצמו ואינו סמוך על אחרים אזי יש להחשיבו כבן א"י, ואע"פ שדעתו לחזור מ"מ שמא ימצא אשה ויחליט להישאר בא"י.

ולפסק זה הסכימו כמה אחרונים וכמו שכתב ההלכות קטנות והיבי"א (ח"ו סימן מ אות ד) הביא עוד כמה אחרונים שכתבו כן.

ולכאו' לדבריו יש לומר סברא זו אף בבחורים היוצאים לחו"ל ע"מ לחזור, אלא שאין משמע כן מההלכות קטנות, שהרי הוא כתב שהטעם שיש להקל בדבר זה היות ואנו בקיאים בקיבועא דירחא ורק משום הזהרו במנהג אבותיכם בידכם אנו נוהגים מנהג זה, דהיינו שמנהג זה קל משאר המנהגים[15]. וכן החיים שאל (סימן נה) הסכים לדברי ההלכות קטנות, וכתב: "ומיהו נר' דהגם דבחור הנמצא בא"י יש לו לנהוג כבני א"י כו' מ"מ היינו דוקא בבחור מחו"ל הנמצא בא"י, והטעם כיון דעיקר מטרין יו"ט ב הוא מספיקא והאידנא בקיאינן בקבועא דירחא ובעילה כל דהו דאם ימצא זיווג נאה יקבע עצמו בא"י אמרי' דיעשה כבני א"י וכו' אמנם בחור מא"י הנמצא בחו"ל אף שאינו תלוי בדעת אחרים כל שדעתו לחזור ינהג כבני א"י וכמו שנר' מתשובות הרדב"ז כו'".

אמנם בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ד סימן יד) כתבו על זה: "ומדברי הפוסקים לא נמצא שום חילוק בזה אמרי' ישתקע הדבר ולא יאמר. וכבר קדם הרדב"ז (ח"ד) סימן עג ופרט כמה פרטי דינין בעניין זה ומכולן למדנו דלא שנא בחור מנשוי וכו' וכ"נ מבעל כנה"ג סימן תצו שלדברי הכל חייב הבחור כמו הנשוי ואין שום הפרש ביניהם וכו' לכן אנחנו בי"ד חתומי מטה וכו' אנו גוזרים בכל תוקף הגזירות בגזירת נח"ש על כל בחור שבא לזייארה ודעתו לחזור שיהא נוהג ב' ימים טובים כבני מקומו וכו'". וע"ש שחתומים כמה פוסקים על תשובה זו.

ושם בסימן טו כתב הרב אברהם הלוי: "ורואה אני שהבחורים העולים לזייארה לא יזמן לא' מהם שירבו לו מוהר ומתן וכו' וכשם שנכנס נדוד כך יוצא נדוד וכו' ואם הבחור לבו חלוק עליו וכו' דשמא ודלמא יתרמי ליה שם מנוח וכו' אעפ"כ כיון שהדבר מסופק אצלו וחיוב חומרת מקום שיצא משם חייב בה להדיא מקדמת דנא אינו נפטר ויוצא ממנה בדילמא ושמא וכו' ומה גם שהדבר תלוי בדעת אחרים שיתרצו לתת לו אשה וכו' והגם שירצה בעל הדין לחלוק עלינו בזה, מ"מ להוציאו ולפוטרו מכל וכל כו' אי אפשר וכו' ואפי' שיהיה צד להקל בשאר מנהגות וכו' הנה במנהג רב ועצום כזה ראוי להחמיר וכו' שכתב הרז"ה (פס' יז.) וכו' והני דנחתי במערבא אסור להו למיעבד עבידתא ביו"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו וכו' נקטי' מהכא שראוי להוסיף חומרא במנהג זה ולא לזלזל בו באומדנות רעועות וכו' ותו מצינו שכל המחברים תלו עיקר ויסוד של דין בדעתו לחזור וכו' ולא חזינא לחד מינייהו דמשתמיט להוסיף דברים להוציא בחור וכו' ש"מ שאין לחלק. וכבר מצינו למוהרי"ל שכתב להדיא בעניין הבחורים ודן בהם כדין שאר כל אדם וכו' ובספר מג"א כו' רמז לדברי מהרי"ל אלו, וכתב וז"ל משמע דס"ל דבחורים מיקרי דעתם לחזור אפי' שדעתם ללמוד שם שנים ושלוש שנים וכו'".

א"כ הרבנים הללו חולקים על ההלכות קטנות כמה קושיות: א. הרבה ראשונים (ובפרט הרדב"ז) כתבו פרטי מי שדעתו לחזור ולא חילקו בין בחור לנשוי, ובודאי שא היה חילוק בזה הו"ל לפרט.   ב. הסברא שמא ימצא אשה וישאר בא"י, היא סברא רחוקה שמלבד שלא מצאנו מעולם מי שמצא אשה ונשא, הרי ג"כ שאין זה תלוי רק בדעת הבחור אלא גם בצד של הכלה.   ג. מה שכתבו שיש להקל במנהג יו"ט שני, הרי שחזינן מהראשונים ההיפך, שיש להחמיר במנהג יו"ט שני יותר משאר מנהגים.   ד. מהמהרי"ל מבואר שאף לגבי בחורים אמרי' שאם דעתם לחזור דינם כבני המקום שיצאו משם.

ואכן קושיות גדולות אלו. ולגבי הקושיא הא', הרי שהרשב"א (שם), המאירי (שם), הרדב"ז, האבקת רוכל ושאר אחרונים כולם כתבו את הדינים של דעתו לחזור ואף אחד מהם לא כתב חילוק בבחורים, ונר' פשוט שלא ס"ל חילוק זה.

ולגבי הקושיא הב', אמנם ההלכות קטנות והחיים שאל נשמרו קצת ממנה, שכתבו שבעילה קטנה מפקי' ליה ממנהג המקום שיצא ממנו. אלא שמכיון שזה ממש רחוק, מי יימר לנו להחשיב את זה לעילה לעקור יו"ט שני.

ולגבי הקושיא הג', אכן זה שורש המח' ביניהם אם מנהג יו"ט הוא קל או חמור משאר המנהגים, ובדבר הזה נר' מהראשונים כדברי הגינת ורדים.

ולגבי הקושיא הד', כבר התבאר שלדברי ההלכות קטנות יש לחלק בין מנהג יו"ט שני לשאר המנהגים (שיש להקל בו יותר).

ונר' פשוט שהעיקר להל' הוא כדברי הגינת ורדים, היות ומהראשונים משמע כדבריהם (וכן מתשובת הגאונים הנ"ל מבואר כדבריהם, וכמש"כ היבי"א, שם).  ומה עוד שמהראשונים חזי' היפך סברת ההלכות קטנות (שיו"ט שני קל משאר המנהגים). ואם תאמר שהיה מנהג כדבריהם, הרי יש כמה מנהגים בזה (וכמבואר בפוסקים האחרים), ואתי מנהג של הגינת ורדים ומבטל למנהגם ובסיועו של מנהג יו"ט שני. וכמדומני שמרבית האחרונים לא קיבלו את סברת המקילים בזה לדינא (עי' בס' יו"ט שני כהלכתו, פ"ז הע' ג, ו).

ומ"מ מסתברא שיש לצרף את דעתם להקל עם יצטרפו עוד ספיקות בעניין (שהרי פוסקים מובאקים כתבו סברא זאת, והעידו שכן המנהג).

מסקנה בעניין בחורים הבאים לא"י לצה"ל

לכאו' בבחורים הרווקים הבאים לא"י למשך תקופה של מעל שנה, יש כמה צדדים לדון לפטור אותם מחובת יו"ט שני: א. סברת החכ"צ שהתבארה באות א.   ב. סברת האבני נזר (התבאר באות ב) שמעל שנה יש להחשיב אף את מי שבדעתו לחזור כאין בדעתו לחזור.   ג. סברת ההלכות קטנות שברווקים שאינם סמוכים על שלחן הוריהם יש להחשיבם כאין דעתם לחזור שמא ימצאו אשה וישארו בא"י, וכמו שהתבאר באות ג.

אלא שלעד"ן שאין להקל בזאת, ומהטעמים הבאים:

• למעלה התבאר שאין ההלכה לא כדעת החכ"צ ולא כדעת האבני נזר ולא כדעת ההלכות קטנות. ואע"פ שכתבו על כל אחת מהסברות שאם יצטרפו עוד ספיקות יש להקל, והרי כאן יכולים להתקיים שלושת הסברות. מ"מ אין זה מועיל הואיל ושלושת הסברות באים להחשיב את האדם כבן א"י ולא כבן חו"ל (זה ג' צדדים משם א'), והרי מנגד ישנם הרבה פוסקים (ואף מהגאונים ומהראשונים) שמבואר מהם דאין להקל בזה, א"כ הו"ל מחלוקת פוסקים (שהמקילים מחולקים בטעמיהם) אם יש להקל, ויש לילך לחומרא {הואיל וזה נוגע לדאו' (ארץ צבי, שם), וכן הואיל ויש להעמידו על חזקתו שחייב ביו"ט שני (גינת ורדים), וכן כי לא מצינו אף ראשון שמפורש בו להקל, ואילו יש מהראשון שכמפורש בהם לחומרא (וקי"ל כראשון במקום אחרון). וכן הואיל ולמקילים אין מקור לדבריהם והמחדש עליו להביא ראיה הממע"ה (גינת ורדים)}.
• הרבה מהחיילים יורדים לחו"ל תוך כדי השנה, ואפשר שאין להחשיבם כגרים שנה, ולא שייכת הסברא השניה.
• הסברא השלישית בוודאי איננה שייכת, שכן אף המקילים בבחורים שעולים לא"י על מנת לחזור, הקילו רק בבחור שאינו סמוך על אחרים, והרי מרבית החיילים סמוכים על שלחן הוריהם בחו"ל (שהרי אין להם דירה בא"י, וכן בדעתם להישען ולסמוך אחר החזקת הוריהם. ואין לומר היות וכעת יש להם תקציב מהצבא הרי שיש להם איך להסתדר אף ללא הוריהם, שהרי אחר הצבא לא יהיה להם תקציב והם יחזרו להיות תחת הוריהם, נמצא שזה רק הפסקה זמנית[16].  ועי' בס' יו"ט שני (פ"ז הע' ג) שצריך שיחליט האופן ברור שאינו סמוך על שלחן הוריו).