המנהג לומר סליחות איננו מופיע בדברי חז"ל (משנה/תוספתא/תלמוד), לראשונה הוא מופיע אצל הגאונים, וז"ל רע"ג: "סליחות שאומרים בימים נוראים", ומשמע שרק בימים נוראים אמרו אותם, והוא כתב שיש לאומרם קודם עלות השחר[1].
הספרדים אומרים סליחות בחודש אלול. חודש זה מוכר כחודש הרחמים/הסליחות, אולם הגמ' אומרת רק על עשרת ימי-תשובה שהם ימי סליחות, וכ"ה ברמב"ם[2].
אולם הטור כתב: "תניא בפדר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה 'עלה אלי ההרה', שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודת גילולים, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנ' (תהילים מז) 'עלה א-להים בתרועה גו'', לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנ' (עמוס ג) אם יתקע שופר בעיר גו'', וכדי לערבב השטן. וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה"[3]. א"כ ממדרש זה יש סמך לתקיעה בשופר בר"ח, ומ"מ אין מכאן ראיה על אמירת סליחות ורק בר"ח אלול מדובר במדרש וכן אלו דברי אגדה ולא הלכה[4].
הריטב"א כתב על ר"ה ויוה"כ: "שהוא יום הדין שספרי חיים פתוחים לפניו יתברך והוי עת צרה", והרי כתב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור". א"כ אפשר שהמקור לסליחות ולתקיעת השופר הוא מכאן[5].
האשכנזים מתחילים הסליחות לפחות 4 ימים לפני ר"ה, והטעם כדי להשלים ה-4 ימים שא"א להתענות בהם בעשרת ימי-תשובה וכן כדי להתכונן לר"ה כזמן ההתכוננות לקרבן[6].
למעשה, עשרת ימי-תשובה הם עיקר זמן אמירת סליחות, ומ"מ מנהג הספרדים לומר ג"כ בחודש אלול והאשכנזים לפחות 4 ימים לפני ר"ה.