אמרו בגמ': "אמר ריב"ל הרואה את חבירו לאחר 30 יום אומר ברוך שהחיינו וקיימנו.. לאחר י"ב חדש אומר ברוך מחיה-המתים. אמר רב אין המת משתכח מהלב אלא לאחר 12 חדש..", וכ"פ הרמב"ם והשו"ע[1]. וביארו הראשונים שאחר שנה נשכח חברו ממנו, וכעת כשרואהו כאילו חברו חזר לחיות. הרבה ראשונים כתבו שמברכים רק על חברו החביב עליו שנהנה בראייתו[2], וכ"פ השו"ע, אך הרמב"ם לא הזכיר תנאי זה.
רוב מוחלט של הפוסקים כתבו ברכה זאת למעשה[3]. אולם האשל-אברהם כתב שנשתקעה ברכה זאת. וביאר הנימוקי-או"ח שבגלל החנופה אנשים יברכו גם אדם שאינו חביב כ"כ, וכ"כ האפרקסתא-דעניא שבזמנו החביבות בין האנשים היא בשפל והוסיף שי"א שברכות אלו רשות. הבא"ח כתב שלא נהגו בברכה זאת שמפריע לאנשים שאומרים עליהם כינוי 'מתים', ויש שהוסיפו שבזמה"ז יש סיכוי גבוה ששמע מהאדם בתקשורת/באינטרנט במהלך השנה[4].
ונר' להוסיף, שהרבה מברכות הראייה התרגלו לברך עליהם רק בזמן השימוש [ברכה על בגד/פרי חדש שיש לברך מהקנייה/הראייה, והתרגלו לברך מהלבישה/אכילה], ושמא בגלל שאצלנו אין מעשה לא בירכו. עוד אפשר להציע שהיות ותחיית-המתים היא בעיקר בא"י ולא בחו"ל[5], לכן בחו"ל היו מקומות שלא נהגו בברכה זאת.
למעשה הרואה את חברו החביב עליו שלא ראה/ידע משלומו במשך שנה, ונהנה בראייתו, יברך בשם ומלכות 'מחיה-המתים'[6].
___________________________________________________________________________________