הימים מיז' בתמוז עד ט' באב מכונים 'בין-המצרים', וידועים בדיני האבלות שבהם. אולם בדברי חז"ל (משנה/תוספתא/תלמוד) אין דינים מיוחדים לימים אלו (אלא רק מחודש אב). ומ"מ מזמן הראשונים החלו לנהוג בהם דיני אבלות[1].
מהטור משמע שקודם חודש אב מותר לברך שהחיינו[2]. אולם בספר חסידים כתב: "יש מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין יז' בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזה"ז. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין יז' בתמוז לט' באב". והעיר המהרי"ל: "ונלע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פירי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה"[3].
השו"ע כתב: "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין-המצרים". ומ"מ למעשה יש לברך שהחיינו עד חודש אב במקרים הבאים: 1. על מצוה שזהו זמנה (כגון בפדיון-הבן, ולנוהגים לברך שהחיינו בברית-מילה). 2. בפרי/בגד שלא ימצאהו אחר ט' באב. 3. אם כבר בירך 'בורא פרי העץ'-יברך ג"כ שהחיינו. 4. כשרואה חברו שלא ראהו חודש. 5. מעוברת/חולה שמתאווים לפרי. 6. בשבת/בר"ח-אב. 7. ברכת הטוב-והמטיב אפשר לברך. 8. ילדים רשאים לברך שהחיינו.[4]
למרות שכל אלו במחלוקת, מ"מ למעשה אין להחמיר מעבר לנהוג באבלות, היות וכל הדינים האלו מאוחרים, ואינם תקנה אלא מנהג, והרי ספק מנהג לקולא, וכן הלכה כמיקל באבלות. ובפרט שהכל במחלוקת ראשונים ואחרונים[הגר"א והט"ז מתירים לברך שהחיינו בימים אלו, והערוה"ש כתב שכן המנהג]. ואף השו"ע רק כתב 'טוב להיזהר'-לכתחילה, ודעת החיד"א שיש איסור בכללי להימנע מברכת שהחיינו כשצריך. וכן היות ובימינו שישראל על אדמתם ואין שעת שמד, חומרת ימים אלו פוחתת[5].
[1] בתענית(כו:) שנינו: "משנכנס אב ממעטין בשמחה", משמע שבתמוז אין מיעוט שמחה. וכ"נ מיבמות(מג:). ועי' בירו'(פס' ד,א) ובכלבו(סב).
[2] שהתיר משא-ומתן ובניין (תקנא).
[3] מובאים בב"י ובדד"מ.
[4] הא'-משו"ע(שם), הב'-מרמ"א, הג'-מברכ"י(אות-יב), הד'-עי' הל'-ממקורה(ניסן,133), הה'-ו'-מחזו"ע(קלח ו-קכט) ושעה"צ(צט), הז'-מחבל-נחלתו(יז,טז). הח'-מאוהלי הלכה(מועדים-ב,144).
[5] ר"ה(יח:). וקיצרתי ביותר.