התפילין וארץ ישראל

אות התפילין

הפסוקים בתורה:

נאמר בשמות (פי"ג): "וידבר ד' אל משה לאמר, קדש לי כל בכור וכו' כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני והחתי וכו' אשר נשבע לאבתיך לתת לך וכו' ועבדת את העבדה הזאת וכו' שבעת ימים תאכל מצת וכו' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים, והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ד' ממצרים".

ובהמשך הפרק נאמר:" והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני וכו' והעברת כל פטר רחם לד' וכו' והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ד' ממצרים וכו' והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ד' ממצרים".

בשתי פרשיות אלו יש את מצוות תפילין. אלא שיש לבאר כמה דברים:

1. למה התפילין נקראו 'אות'? מה המשמעות של זה?

2. למה נאמר בשתי פרשיות אלו "כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני וגו'", ורק אז לקיים מצוות אלו?

נבאר בזה המאמר:

א. הארון והכלי הקודש היו במלחמות ישראל

ב. מחנה מלחמה הוא כמחנה שכינה

ג. התפילין משמשים כארון ד'

ד. עם ישראל יוצאים למלחמה עם תפילין

ה. התפילין מבטאים את ההנהגה האלוהית בארץ ישראל

ו. התפילין מבטאים שד' נלחם לנו דלא כדעת עמלק

ז. התפילין של ד' מראות השגחתו בעם ישראל בארץ ישראל

ח. התפילין מראות השגחת ד' הישירה בארץ ישראל

ט. התפילין מראות את החיים האלוהים בארץ ישראל

י. סיכום הנאמר.

 

 

א. הארון וכלי הקודש בלחימה

בבמדבר (י,לה) נאמר: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך". שהארון היה נוסע עם ישראל למלחמה, ומש"כ אויבך ושונאיך הכוונה לאויבים ושונאים של ישראל שהם גם אויביו ושונאיו של ד' (וכמש"כ רש"י, רלב"ג והר"י בכור שור על הפס').

ובירו' סוטה (פ"ח, ה"ג) אמרי': "תני רבי יודה בן לקיש אמר: ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, א' שהיתה התורה נתונה בתוכו וא' שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו, היה מונח באהל מועד וכו' זה שהיו שברי הלוחות בתוכו, היה נכנס ויוצא עמהן ופעמים הוא מתרה עמהן. ורבנן אמרי: ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה."

וכעי"ז בתוספתא (סוטה פ"ז הל' יח): "ר"י בן לקיש אומר: ב' ארונות היו: א' שיצא עמהן למלחמה וא' ששרוי עמהן במחנה. שיצא עמהן למלחמה היה בו ספר תורה, שנאמר: וארון ברית ד' נוסע לפניהם, וזה ששרוי עמהן במחנה, זה שהיו בו לוחות ושברי לוחות, שנ' וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה". וכעי"ז מובא בספרי זוטא במדבר (פיסקא י).

א"כ לפי ריב"ל היה ארון שהיה יוצא עימהן למלחמה, ולפי התוספתא הארון שהיו יוצאים למלחמה היה בו ס"ת, ובארון שבאהל מועד היו לוחות ושברי לוחות, ולפי הירו' ההיפך בין הארונות (ומהבבלי, ברכות ח:, משמע כהתוספתא, ע"ש).

ואכן בפרשיית המעפילים, נאמר (במדבר יד, מד): "ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה". בניגוד לדבר הרגיל שארון ד' היה הולך עימהם.

ואכן במלחמת מדיין נאמר (במדבר לא, ו): "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא וכו' וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו".

ואמרי' בגמ' (סוטה מג.): "וכלי הקודש זה ארון ולוחות שבו". וכ"ה בסיפרי (שם), וכ"כ רש"י עה"ת.

ובדברים (פכ"ג) נאמר: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וכו' כי ד"א מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש וגו'".

וכתב הרשב"ם (שם): "מתהלך, שגם ארון שבו תורה היה יוצא עמהם למלחמה כדכתיב וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו". וכ"כ ר"י בכור שור (שם).

ואכן במדרש דרשו גם על הציץ, במדבר רבה (במדבר כ): "כלי הקדש, זה הציץ שכתוב בו קדש לד' וכו', א"ל משה לישראל בלעם הרשע עשה להם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים הראו לו את הציץ ששמו של הקב"ה גלוף עליו והן נופלין וכו'".

ואכן נאמר בדברים (פ"כ): "אל יירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וכו' כי ד"א ההולך עימכם להלחם לכם וגו'".

ואמרי' בגמ' (סוטה מב.) : "כי ד"א ההולך עמכם להלחם לכם וגו' זה מחנה הארון", וכ"כ רש"י עה"ת.

א"כ הארון וכלי הקודש היה הולך עם ישראל במסעותיו במדבר ובמלחמותיו.

 

ב. מחנה מלחמה כמחנה שכינה

הרמב"ם (מלחמות פ"ו הל' טו) פסק: "וכן מצות עשה להיות יתד לכל א' וא' תלויה עם כלי מלחמתו וכו' ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד שנאמר והיה מחניך קדוש".

הרי שאף אם אין ארון אלוהים במחנה המלחמה, עדיין אלוהים מתהלך במחנה ויש דין והיה מחניך קדוש.

ובגמ' (פס' סח.) אמרי': "ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות". הרי שלמדו דין מחנה שכינה מדין מחנה המלחמה.

על מחנה דוד נאמר (דבה"י א פי"ב): "והמה עזרו עם דויד על הגדוד כי גבורי חיל כלם ויהיו שרים בצבא, כי לעת יום ביום יבאו על דויד לעזרו עד למחנה גדול כמחנה אלהים".

והביטוי מחנה אלוהים מופיע אצל יעקב (בראשית פל"ב): "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה וגו'".

הרי שמחנה מלחמה נקרא כשם של המקום שיעקב ראה מלאכי אלוהים, ומצאנו במדרש שכל טוב (שם): "מחנה אלהים זה. נאמר כאן מחנה אלהים, ונאמר בדבה"י כשבאו להמליך את דוד, למחנה גדול כמחנה אלהים, יליף מחנה אלהים ממחנה אלהים, כנגד אותם היו אלו".

ובירו' (עירובין פ"י הל' י): "כמה הוא מחנה? רבי חנינא אמר מאה (שופטים ז ט) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה וכו' ר' יוחנן אמר י' (שמואל א כה י) ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל וינוחו, מהו וינוחו? ר' יוסטא בר שונא אמר נעשו מחנה. ר"י בן פזי אמר י' (דבה"י א פי"ב) עד למחנה גדול כמחנה אלהים, וכמה מחנה אלהים עשרה. תני בשם ר"י יב' אלף כמחנה ישראל. היוצאים למלחמת הרשות וכו'".

הרי שמדברים כאן על מחנה מלחמה והוא נקרא מחנה אלוהים.

וכן בתחילת במדבר מצווים (פ"א): "שאו את ראש כל עדת בנ"י וכו' מבן 20 שנה ומעלה כל יוצאי צבא תפקדו אותם וגו'". ואכן מנו לכל שבט כמה צבאו ופקודיו (פרקים א-ב). ובפרק ד מנו משבט לוי את "כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד". ואחרי כן נאמר (פרק ה) וידבר ד' אל משה לאמר וצו את בנ"י וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם, ויעשו כן בנ"י וגו'".

ובזבחים (קיב:) שנינו: "וקדשים קלים בכל מחנה ישראל". ואמרי' עליה בגמ' (שם קטז:): "תניא כשם שמחנה במדבר כך מחנה בי"ם. מי"ם להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער נקנור מחנה לויה, מכאן ואילך מחנה שכינה והן הן קלעים שבמדבר".

הרי שהמחנה במדבר היה מחנה מלחמה[1] והיתה קדושה במחנה ישראל.

וז"ל הרמב"ם (מו"נ ג, נא): "התקנת יד ויתד וכו' ובזאת המצוה גם כן חיזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים שהשכינה שורה בתוכם כמו שאמר בסיבת זה 'כי ד"א מתהלך בקרב מחניך', וגילגל ענין אחר ואמר 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך' - להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע מזנות אנשי החיל במחנה כשיארך עמדם חוץ לבתיהם. וציונו ית' בפעולות שיזכירו אותנו שהשכינה שורה בתוכינו כדי שננצל מן המעשים ההם ואמר 'והיה מחניך קדוש ולא יהיה בך ערות דבר וגו'' - עד שבעל קרי צווה להוציאו מן המחנה עד שיעריב שמשו ואחר יבוא אל המחנה עד שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ד' ושאינו כמחנות הגויים וכו'".

וכעי"ז ברמב"ן (דברים כג,יא): "ועל דרך הפשט הזהיר בבעל המקרה לצאת מן המחנה וכו' שהשם יתברך עמנו להושיענו והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוון להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר ודם וכו' כי המחנה כלו כמקדש ד', וממנו נלמד למקום התפילה וכו'".

ובעקידה (צז, א): "ענין המלחמות והדברים הנמשכים להם ואמר כי תצא מחנה וכו', והכונה כי לפי ששם בשעת הסכנה הם צריכים שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן חזק אם להצילם ואם לתת אויביהם לפניהם הנה לזה צריכין לישמר יותר מכל דבר רע וכו', ומזה תלמד שיהיו מחניך קדוש בכל הדברים החמורים הנתנים לבחירתך באופן שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. וכבר הגיע מההשגחה האלהית שספק מזונם כל ימי היותם באהלים במדבר במזון הנבלע באיברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים והטף יכולין לעמוד על הענין ההוא ולא יסבלהו טבע הצניעות מה שלא היה כן במחנה המלחמה כי כלם אנשים וכו'".

באזהרות לרס"ג: "יצאתם לצבא קדשו מחניכם וביד וביתד מהאבד, גרתה במקדש יראהו שמעה זאת העובד, לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד". אפשר שסמך דין לקדש לצבא לדין מקדש ופארו מהטעם הנ"ל.

ג. התפילין משמשים כתפקיד ארון ד'

נראה שאף התפילין היו יוצאין עימהם למלחמה, כמו הארון והציץ.

על הפס' שהבאנו "כי ד"א מתהלך בקרב מחניך", דרשו בסיפרי (דברים כג,טו): "מיכן אמרו וכו' ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ותפילין בידו וכו', והיה מחניך קדוש – קדשהו, מיכן אמרו לא יכנס להר הבית במקלו וכו'". הרי מפורש שאף על תפילין נאמר הדין של מתהלך ד' במחנה כמו אצל הארון.

וכן על הפס' שהבאנו "אל יירך לבבכם וכו' כי ד"א ההולך עימכם להלחם", שנינו (סוטה מד.): "ר"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, ר"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו וכו' רבי יוסי אומר אלמנה לכהן גדול וכו'".

ואמרי' עליה בגמ' (שם:): "מאי איכא בין רבי יוסי לר"י הגלילי? איכא בינייהו עבירה דרבנן. כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה כמאן? - כר"י הגלילי". התנא בבריתא שסבור כדעת ר"י הגלילי מבאר שהיירא ורך הלבב זה ירא מעבירות שבידו, וכגון, ששח בין תפילין של יד לשל ראש. ולכאו' למה מכל העבירות נקטו דווקא את זאת? אלא שמצות תפילין שייכת בעיקר בעת מלחמה.

ואכן במדרש שיה"ש רבה (ד, ד) אמרי': "א"ר חנניה בר יצחק: ביב' אלף הלכו למלחמת מדין. שעלו מן הרחצה, רבי הונא אמר: שלא הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד, שאלו הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד לא היה משה משבחן ולא היו עולין משם בשלום, הוי אומר שהיו צדיקים ביותר".

אף פה רואים שהשבח של הלוחמים במלחמת מדיין היה בעניין מצוות התפילין.

וכתב על זה הענף יוסף: "ואם לא היו נזהרין במצוות תפילין שהיא צריכה עיקר במלחמה כנ"ל לא היה משה משבחן כנ"ל, ולא עוד אלא שלא היו יוצאין משם בשלום שלא נפקד מהם איש כפי פשוטו, כיון שהנצחון והשלום בזכות תפילין".

בברכת בני גד, נאמר (דברים לג, כ): "וטרף זרוע אף קדקד". וכתב רבינו בחיי (במדבר לב, לב): "וטרף זרוע, בזכות תפלין שבזרוע, אף קדקד בזכות תפלין שבראש". וכעי"ז ברא"ש (הלכות תפיליו סימן טו): "סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפילין שתקנו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד".

ובקול אליהו (לגר"א, וזאת הברכה, קלב) כתב שהרוגי בני גד היו ניכרים שהיו חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת, ולא היה בידיהם היסח הדעת בין תפילין של יד לשל ראש[2].

וכן בגמ' (שבת מט.) אמרי' תפילין צריכים גוף נקי וכו', אביי אמר שלא יפיח רבא אמר שלא יישן בהן". וכן בגמ' (ברכות ל:) אמרי': "אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב א"ל אנא תפילין מנחנא". ובגמ' (שבת יב.): "דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה".

הרי שבתפילין יש דין של גוף נקי, ואין להפיח ולישון עימהם, ולא להתבדח עימהם ויש למשמש בהן כל שעה ושעה. וזה מראה שהשוו לדין הארון וכלי הקודש, והיה מחניך קדוש מקביל לגוף נקי, וכמו' שהגמ' בעצמה למדה מק"ו מהציץ.

בתפילין יש מב פעמים שם ד', אולי רומז ל- מב' מסעות במדבר. וכמו כן מצוות תפילין נאמרה בסוכות (שמות יב, לח) ולגבי מצוות סוכה מצינו כמה רמזים למלחמה[3].

ובגמ' (ברכות ו.) אמרי': "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י) ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש". הרי שאף על תפילין אומרים כמו על הארון וכלי הקודש, וכשמעוטרים בתפילין האוייבים יראו ששם ד' עלינו ויראו ממנו.

 

 

ד. יוצאים למלחמה עם תפילין

בעלי תמר (מעשר שני ה"ה) כתב שלאחר מלחמת השחרור מצאו שבמלחמת בר כוכבא לחמו תלמידי רבי עקיבא וההולכים בעקבותיהם כשהם עטורים בתפילין[4].

וזה מסביר דברי הגמ' (גיטין מ.) שעבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות, שכן תפילין זה ביטוי של חירות ומלחמה. והבני יצחק (בשלח, עמ' כד) כתב שניתן לראות זאת מזה שמיד אחר פרשיית תפילין נאמר "ויהי  בשלח פרעה את העם".

ולכך אמרו בגמ' (סנ' קא:) על ירבעם בן נבט: "אשר הרים יד במלך, אמר רב נחמן שחלץ תפיליו בפניו". ואפשר שזה מהטעם שתפילין מרים חירות ולחימה, ומול המלך מרים הכנעה.

ואכן אמרי' בגמ' (מגילה טז.) "ליהודים היתה אורה וכו' ויקר זה תפילין". ובגמ' (ברכות יא.): "א"ר אבא בר זבדא א"ר: אבל פטור מתפילין שהן פאר, כנאמר (יחזקאל כד) פארך חבוש עליך". ובגמ' (תענית טז.) אמרו שהיו שמים בימי תענית אפר במקום התענית, לשים אפר תחת פאר. שתפילין קשורים למלחמה, שזה דבר של חירות.

ובברכות (ו.) דרשו שזרוע עוזו זה תפילין, ואכן המילה עוז מראה על כח במלחמה (עי' שמות טו, ב-ד ובמפרשים).

אחר חטא העגל נאמר (שמות לג, ה-ו): "ועתה הורד עדיך מעליך וכו' ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב". ותירגם אונקלוס את שעדי זה "תקון זיניה". ובתרגום יונתן: "תיקון זיניה דאיתיהב להון בסיני דביה שמא רבא וקדישא חקיק ומפרש עלוי". במדרש רבה (שמות מה, ב-ג) בשם רשב": "זינאות חגר להם".

ובזוהר (ח"א בהשמטות, רסב.) אמרי': "ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב, ההוא עדי עלאה תפילין דרישא ודרעי דשווין ביד כהה אעדיאו מנהון". ובילקוט אור האפילה (תורה שלמה, תושב"פ אות יא): "ולא שתו איש עדיו עליו, עדיו זו תפילין, מכאן שהאבל פטור מן התפילין, הורד עדייך שיחלצו את התפילין".

ואפשר שדברי הזוהר ואור האפילה כדברי התנאים הנ"ל, שהתפילין אכן היו ככלי מלחמה ששם ד' בהם.

וז"ל ספר הציוני (לרב מנחם בן מאיר, כי תשא בד"ה ועתה): "ועתה הורד עדיך מעליך וכו' זהו מה שאמר הכתוב עם נושע בד' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך, וזה העדי הוא החרד ולא חרב של מתכות אלא כעין תפילין וכתוב עליו שם הנכבד והן אותם שמות הכתובות בחרב דמשה וכו'".

ובמנחה בלולה (לרב אברהם מנחם, כי תשא, צז:): "ועתה הורד עדייך מעליך, והנה נחלק לב העם וזהו להיות כי העדי הזה הם התפילין, זהו שאמרו חז"ל כלי זיין שנתן להם הקב"ה, שכן התפילין הם כלי זיין כמו שדרשו חז"ל על ויראו ממך אלו תפילין שבראש, וקצתם מן העם דנו עצמם כאבלים דפטורים מן התפילין וקצתם כמנודים לשמים שחייבים התפילין". וכ"כ בעקידת יצחק (נג): "שזה העדי אינו תכשיט הדיוט וכו' אלא ודאי קדש הואוכו' רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הקב"ה ושם המפורש חקוק עליו, ואני אומר שהכוונה במאמר הזה על לבישת תפילין שהיו עליהם לכבוד ולתפארת וכו' והעדי הזה הוא ודאי כלי זיין בידם דכתיב (דברים כח) וראו כל עמי הארץ וגו' ותנא דבי ר' ישמעאל אלו תפילין שבראש (ברכות ו.)וכו'"[5].

ראיה להסבר שהעדי זה התפילין, מזה שאח"כ נאמר (שם): "וראית את אחורי", ואמרי' בגמ' (ברכות ז.): "אמר ר"ח בר ביזנא כו' מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין".

ובשבלי הלקט (סדר פסח, ריח): "ובזרוע נטויה זו החרב וכו' כתב אחי ר' בנימין נר"ו זהו שם המפורש שנקרא חרבו של משה והוא כתוב בספר הרזים ובו היה עושה משה רבינו כל האותות שעשה במצרים"[6].

ה. תפילין להנהגה אלוהית בארץ ישראל

נר' לומר שהתפילין באים לומר לישראל שהם מונהגים בא"י בהנהגה אלוהית, כל מלחמתם היא בהנהגה אלוהית אם ינצחו במלחמה ואף כל יישובם של ישראל בא"י זה הנהגה אלוהית.

ולפי' מובן למה נאמר בתחילת פרשיות התפילין "והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני וגו'" (שמות יג, ה) וכן נאמר "והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני וכו' ונתנה לך" (שם פס' יא). שהיות ועמ"י נכנסים לא"י ובא"י ההנהגה היא אלוהית, לכן עוטרים שמה תפילין.

ובדברים (פ"ו) נצטווינו שוב בתפילין: "וזאת המצוה והחוקים וכו' ללמד אתכם לעשות בארץ וכו' ושמעת ישראל ושמרת לעשות וכו' כאשר דיבר ד"א אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש, שמע ישראל וכו' וקשרתם לאות על ידך וכו' והיה כי יביאך ד"א אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וכו' השמר לך פן תשכח את ד' אשר הוציאך מארץ מצרים וגו'".

הרי שהצטווינו בתפילין, ומודגש בפרשייה שזה מהדברים שנצטווינו בא"י, ושהעניין שנזכור איך ד' עשה האותות במצרים להוציאנו משם בשביל לבוא לא"י, ולכן נשים האות עלינו שאנו בא"י בהשגחה האלוהית[7].

ואכן אפשר להבין מהרמב"ם שעיקר פרשיית שמע ישראל נאמרה במלחמת מצווה (הלכות מלכים פ"ז הל' טו): "מי האיש הירא וכו' ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל[8] ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד וכו' ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו וכו' וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר וכו'".

הרי שמדגיש שיש להאמין בד' ובאחדותו (שמע ישראל וגו'), ולהלחם על המצוה בכל לבו ונפשו ("בכל לבבך ובכל נפשך") והדגיש שזה קידוש השם, ושאם יעשה יהיה לו ולבניו טוב ויאריך ימיו (כנאמר "אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך, ושמעת ישראל וכו' אשר ייטב לך ואשר תרבון מאוד וגו' שמע ישראל וגו'").

ואף בפרשייה האחרונה המדברת על תפילין נאמר (דברים פי"א): "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים וכו' והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וכו' ארץ אשר עיני ד"א דורש אותה וכו' והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם וכו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה וכו' וקשרתם אותם לאות על ידכם וכו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ד' וכו'. כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וכו' לאהבה את ד"א וכו' והוריש ד' את כל הגויים האלה מלפניכם וירישתם גוים וכו' לא יתייצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ד"א על פני כל הארץ וגו'".

הרי שפרשייה זאת מראה ההבדל בין מצרים לבין א"י, שבא"י ההנהגה אלוהית, ד' דורש אותה, ואם נשמור מצוותיו ייתן מטר וכו' וירבו ימינו בה, אחרת נאבד ממנה. וכן אם נשמור המצווה נוריש גויי הארץ ויפחדו מאיתנו.

אף מפרשייה זאת הרמב"ם למד את מה שהבאנו על מלחמת מצוה, וכאן אף מבואר "למען ירבו ימיכם וימי בניכן על האדמה" וכן נאמר פה עניין ירושת הארץ ו"פחדכם ומוראכם יתן ד' וגו'".

א"כ נר' שמצוות תפילין מראה על השגחת, ד' בא"י שהיא השגחה ישירה, ובעיקר במלחמה זה מתגלה. והמשמעות של האות היא שד' עשה את כל האותות ושינה את כל הטבע כדי להוציאנו מהגלות, שאין זה מקומנו.

בגמ' בקי' (לז:) אמרי': "ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ".

חבוש פאר (דרוש א): "להבין את היחש שבין תפילין לכניסת הארץ יותר מכל המצוות כולם, נר' דהנה החומר והצורה לעולם מתגדים זה בזה וכו' אמנם באמת אין דבר זה לכלל מוחלט ואין זה תכלית השלמות, שא"א לומר כלל שעניין הגוף וישוב העולם יהיה בעצמו ענין רע וכו' אלא שענין הדבר הזה הוא שכל זמן שהשכל הוא רפה ונוח להתפות אחרי הבלי הגוף וכו' בודאי רעים הם וכו' משא"כ אם השכל חזק מאד עד אשר ימשוך את כל ענין גופני על דרך הקדושה וכו' כל מה שיתוסף בגופו חוזק ואומץ יתוסף גם בשכלו אומץ וקדושה. והנה תכלית כל החכמות הוא רק להכיר את ד' וכו'".

וכתב: "צדיק באמונתו יחיה וכו' שהאמונה היא צרור החיים וכו' הדבק באמונה דבק בד' ואם שלא יהיה פורש באבריו מכל ענייני העולם, מ"מ מחשבתו קדושה באמת בפנימיות לבבו וכו' ואין שייך קורבה אליו יתברך כ"א בההליכה בדרכי השכל והיושר וכו', אכן אין זה ביד האדם לקנות זה האומץ הגדול וכו'. אמנם מה יעשה האדם ויסורו ממנו מרעים הם הרהורי היצר וכו' והנה התפילין הם כנגד כלי השכל המח והלב  וכו' והנה מעלת א"י היא שיעלו בה ישראל לעבודה רמה כ"כ עד שכל מה שיתוסף להם ברכה בעניני העולם כך יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושה אמונה וכו' שאין פחיתות כלל לשלמות החומר אדרבה מעלה היא וכו' כשתהיה קדושת השכל ברוממות תכליתה וכו' ועל ידו יחרץ בעניניו לגדל ולרומם עניני הקדושה העליונה למען כבוד שם ד' יתברך, לפ"ז כיון שעכ"פ א"י יסדה הקב"ה בתכלית הטוב לעניני הגוף וכו' ע"כ הקדים הקב"ה מצות תפילין לכניסת א"י וכו' ותבדיל שכלך מענייני החומר אז כל מה שיוסיף הגוף ישוב וטובה יוסיף השכל קדושה וכבוד אמת".

ו. התפילין גורמים להאמין שד' נלחם לנו היפך דעת עמלק

המלחמה הראשונה שישראל נלחם אחר הציווי עם התפילין היתה מלחמת עמלק. ושם נאמר (שמות פי"ז): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, וידי משה כבדים וכו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש".

ושנינו בר"ה (ג, ח): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין".

ונר' שמודגש שלמרות שעיקר הלחימה נעשית ע"י הידים, מ"מ ד' נלחם עימנו ולכן הראה שידיו אמונה שד' נלחם מלחמתם. וזה היה במחלמת עמלק שנאמר בה (דברים כה, יח): "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים", שישראל לא היו יראי א-לוהים אז (פשט הכתוב בישראל מדבר, וכמש"כ אונקלוס והרלב"ג) ולכן משה היה צריך במיוחד את הרמת הידים לחזקם באמונה שד' נלחם להם מלחמתם.

במלחמת עמלק נאמר (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון בספר וגו'", וכן (דברים שם): "זכר את אשר עשהלך עמלק וגו'". ואף בתפילין נאמר (שמות יג, ט): "ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ד' בפיך וגו'". בשניהם יש זכרון, ובתפילין נאמר "למען תהיה תורת ד' בפיך", ולא כמו במלחמת עמלק שאנמר "ולא ירא אלוהים".

ובאמת עמלק היה מהעמים שישבו בא"י (כנאמר במדבר יג, כט)[9] ורצה למנוע מעמ"י להכנס לא"י, אפשר שזה משום שהיה עם לא ירא א-לוהים (לפי פירוש רש"י ואב"ע, דברים כה, יח) ולא רצו שעמ"י ישלטו בא"י ויתגלה השגחת ד'. ולכן גם מלחמת עמלק היא בא"י דווקא (דברים כח, יט ובגמ' סנ' כ:).

ואכן כותב רש"י (שם): "אשר קרך כו' לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ("אז נבהלו אלופי אדום כו' נמוגו כל יושבי כנען") ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים". הרי שהוא הוריד את יראת האומות מעמ"י, וזה בשונה למה שהתפילין פועלים "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך", שראינו שנדרש על התפילין של ראש.[10]

ז. התפילין של ד' מראות השגחתו בעמ"י בא"י

בגמ' ברכות (ו.) אמרי': "א"ר אבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין שנ' (ישעיה סב) נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו וכו' ובזרוע עוזו אלו תפילין שנ' (תהילים כט) ד' עוז לעמו יתן וכו' א"ל רנב"י לר"ח בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו א"ל (דבה"י א פי"ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל אין דכתיב (דברים כו) את ד' האמרת היום (וכתיב) וד' האמירך היום א"ל הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה א' בעולם. אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם שנ' שמע ישראל וגו' ואני אעשה אתכם חטיבה א' בעולם שנ' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. א"ל וכו' בשאר בתי מאי א"ל (דברים פ"ד) כי מי גוי גדול ומי גוי גדול (דברים פל"ג) אשריך ישראל (דברים פ"ד) או הנסה אלהים (דברים כו) ולתתך עליון. כו' כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, ולתתך עליון בחד ביתא וכולהו כתיבי באדרעיה".

א"כ בתפילין של ד' יש 4 פרשיות, שג"כ בהם רואים את היות עם ישראל עמו של ד' בא"י.

בבית א' – "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך האלוהים לפדות לו עם לשום לך שם גדולות ונוראות לגרש מפני עמך אשר פדית ממצרים גוים וכו'". שזה מדבר על האותות שהיו במצרים כדי לפדות אותם שיהיו עם אחד בא"י.

וכן כתוב שם: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד' מגן עזרך אשר חרב גאוותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותינו תדרוך". אף פסוק זה מדבר שישראל שוכן בא"י (כנאמר פסוק קודם לכן "וישכון ישראל בטח בדד וגו'"), ומשבח את עמ"י שישועתו וניצחון מלחמתו מאת ד'.

א"כ כל מה שנאמר בבית זה של התפילין מדבר על ישיבת עמ"י בא"י שהיא מאת ד'.

בבית ב' – נאמר בפרק ד בדברים: "ועשה ישראל שמע אל החוקים וכו' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ וכו' ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים וכו' לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה, ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי מי גוי גדול  אשר לו אלוהים קרובים אליו וכו' ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת וגו'".

הרי שהפרשייה עוסקת בציווי המצוות לקראת ירושת א"י ועשייתם בא"י, וכאשר עמ"י בא"י יעשו את המצוות יהיה בהם הופעת האלוהות והגדולה וכל העמים יראו את זה. והשני הפסוקים האחרונים בציטוט שמופיעים בבית השני הם מדברים על הייחודיות של עמ"י כשהם מקימים המצוות בא"י[11].

בבית ג' – נאמר בדברים פ"ד: "כי שאל נא לימים ראשונים וכו' השמע עם קול אלוהים וכו' או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותו ובמופתים ובמלחמה ביד חזקה  ובזרוע נטויה וכו' ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, להוריש גוים וכו' להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה".

פרשייה זאת מתארת המעשים הגדולים שד' עשה לעמ"י בהוציאם ממצרים ובנתינת התורה והכל כדי להורישם את א"י. א"כ בפסוק 'או הניסה כו'', מתבאר שד' שינה כל חוקי הטבע כדי להוציא את עמו מהגלות לא"י.

בבית ד' – נאמר בפרק כו בדברים: "היום הזה ד' אלוהיך מצוך לעשות את החוקים האלה וכו' את ד' האמרת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו וכו' וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וכו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיות עם קדוש לד' אלוהיך וגו'".

א"כ מדובר שעמ"י כבש את עבה"י המזרחי ולקראת כניסתו לעבה"י המערבי, ועושה ברית נוספת, שבה בעיקר מודגש שעמ"י יהיה עליון על כל העמים, וזה אחרי שהוא ימלוך בא"י ובממלכתו בא"י הוא יהיה עליון על כל הגוים ועם ד'[12].

א"כ ניתן לראות שכל הפרשיות של התפילין של ד', מדברות על מעלתם ויוחודם של עמ"י כשהם בא"י ובכך שם ד' מתגלה על ידם.

 

ח. התפילין מראות השגחת ד' הישירה בא"י

אמרי' בגמ' (ברכות ז.): "והסירתי את כפי וראית את אחרי א"ר חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין". הרי שקשר של תפילין של ד' נקרא אחוריו.

וכתב הרמב"ם (מו"נ ח"א פכ"א): "וראית את אחורי וכו' כי האלוה יתברך העלים ממנו ההשגה המכונה בראית פנים והעבירו לענין אחר כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתברך שיחשב בהם שהם תארים רבים".

גור אריה (שמות לג, כג): "הראהו קשר של תפילין, וכו' כי משה אמר הראיני נא את כבודך, הכבוד הזה הוא מדריגתו ומעלתו יתברך, וכבר ידעת כי שם התפילין הם פאר וכבוד ויקר וכו' השיב לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני, פירוש פנים הוא הכרת אמיתת כבודו יתברך שבו נבדל מזולתו והוא עצם כבודו. אבל אחורים הוא נקרא קשר תפילין, פירוש וכו' ההכרה האמיתית הוא בפנים, והכבוד שאין אמיתת הכבוד נקרא קשר תפילין לפי שהקשר הוא אחורי הפנים (מנחות לה:) והתפילין עצמם הם כנוי לאמיתת הכבוד לפי שהם בפנים שהפנים יש בו הכרה אמיתית. וכו'". וחזר על זה בבאר הגולה (ד).

א"כ נראה שבתפילין עצמם רואים את האלוהות עצמה שמתגלת בעמ"י, שד' נלחם לישראל מלחמתם ומשגיח ישירות עליהם בא"י (כמו שלמשל נראה במלחמה בקריעת ים סוף ובמלחמת עמלק ובמלחמות כיבוש הארץ) שרואים ששם ד' על עמ"י בארצו. אך קשר תפילין זאת ראיית כבוד ד', אך לא ישירות ובברור כ"כ.

ואכן כתב הצדקת הצדיק שבבית המקדש הראיה היא מהפנים ולא מהאחורים, וז"ל (רמז): "כאשר הש"י מאיר פניו לאדם היינו שמאיר בלבו אמיתות הש"י איך הוא באמת מלא כל הארץ ‏כבודו ואפס זולתו כלל וכו' והיינו כי בבהמ"ק נא' יראה וגו' פני האדון היינו ראיית פנים ממש. והגם ‏דבמשרע"ה נא' ופני לא יראו לפי שהי' בחו"ל וכמו ששמעתי דלכן ברכת הזן שתיקן משרע"ה כמ"ש ‏בברכות (מח:) כולה מדברת בלשון נסתר ולא בנוכח להש"י לפי שהדר בח"ל דומה כמי שאין לו ‏אלוה (כמ"ש כתובות קי:) ואין מכיר הנוכח וכו' ואנו משחרב בהמ"ק אין לנו אלא מדרגה תחתונה ‏דהארת פנים וכו' והוא השכינה שגלתה עמהם וכו' ‏דהיינו שההשגה עצמו הוא הדבר המושג כי הוא משיג דלית אתר פנוי מיני' ומלא כל הארץ וכו' כמו אברהם אע"ה ראה בירה ‏דולקת כו' (ב"ר ר"פ לך) אז"ל (ברכות ז:) לא הי' אדם שקראו אדון עד שבא א"א וכו' אבל ראיית ‏המלך עצמו וכו' ולכן ‏אז"ל (ברכות ל.) דיכוין לבו כנגד בית ק"ק ששם הוא ראיית פנים ממש וכו'".

ט. התפילין מראות את החיים האלוהים בא"י

בגמ' במנחות (מד.): "ואמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים שנ' ד' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני". וכתב רש"י (בד"ה ה'): "ה' עליהם - אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו".

הפסוק שמובא בגמ' הוא מדברי חזקיהו בחוליו, ונאמר (ישעיה פל"ח): "מכתב לחזקיהו וכו' בחלותו ויחי מחליו וכו' אמרתי לא אראה י-ה, י-ה בארץ החיים לא אביט אדם וכו' ד' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחיני וכו' ד' להושיעני וכו' כל ימי חיינו על בית ד'".

ונר' שבעיקר הוא מדבר בא"י (ארץ החיים) ובהיותו בבית ד'. ועל רפואה מחלאים נאמר (ישעיה לג, כד): "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשא עוון".[13]

א"כ בזכות התפילין מאריכים ימים בא"י, וכפשט הכתוב בפרשית והיה אם שמוע שבתפילין, נאמר: "וקשרתם אותם וכו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". שהאריכות ימים בא"י היא[14].

ובגמ' (ר"ה יז.) אמרי': "דלותי ולי יהושיע פושעי ישראל בגופן וכו' מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין".

הפסוק שהגמ' מביאה מדבר דווקא בא"י, שכן נאמר בזה הפרק (תהילים פרק קטז): "אפפוני חבלי מות וכו' שומר פתאים ד' דלותי ולי יהושיע וכו' אתהלך לפני ד' בארצות החיים וכו' בחצרות בית ד' וגו'". ופירשו רש"י, הרד"ק והמצו"ד ש בארץ החיים הכוונה לא"י.

וכן אמרי' בזוהר (בראשית קטו.): "מאן נחלת ד'? דא ארץ החיים, והכי קרא לה לא"י דאיהי ארץ החיים". וכן בילקוט שמעוני (תהילים פרק קטז): "אתהלך לפני ד' בארצות החיים וכו' ד"א זו א"י וכו' והלא בני אדם מתים בתוכה, אמר ר"ל בש"ר אלעזר הקפר מפני שמתיה חיים לימות המשיח", וכעי"ז בילקו"ש (שם פרק קמב).

א"כ מתבאר שמי שלא מניח תפילין כלל הוא פושע ישראל בגופו, וזה בעיקר בא"י ארץ החיים, ויש להניח התפילין לומר שההנהגה בה היא א-לוהית ובזה שלא מניח תפילין מראה שאין א-לוהים איתו כביכול. המשמעות של אריכות ימים היא שאין הנהגת הגוף טבעית אלא מאריכים ימים אף כנגד דרך הטבע, ומכאן אף רמזו במדרש לתחיית המתים שמראה על הנהגת הא-לוהים.

וז"ל הליקוטי הלכות (או"ח תפילין הל' ו אות יא): "וזה שמסיימת פרשה אחרונה שבתפילין בענין תחיית המתים וכו' כמש"כ למען ירבו ימיכם וכו' ודרשו רז"ל (סנ' צ:) לענין תחיית המתים וכו' כי עיקר התפילין שהם אור הפנים הוא לזכות לתחיית המתים וכו' ועל כן מדברים כל הפרשיות של תפילין מא"י כי עיקר תחיית המתים יהיה בא"י כמו שאמרו רז"ל (כתובות קיא:) וזהו למען ירבו ימיכם וכו' על האדמה דיקא שהוא א"י ששם עיקר תחיית המתים וכו' וזה זוכין דייקא על ידי עפר א"י וכו' ועל כן נקראת א"י ארץ החיים כי שם עיקר התחיה בחינת חיים נצחיים וכו' משא"כ ארץ העמים הוא בחינת ארץ ועפר טמא וכו' שאינו חי חיים אמתיים וכו'".

ולגבי הקשר בין תפילין לתחיית המתים האריכו בזה בעץ הדעת טוב (ויצא בד"ה או, ובתרומה בד"ה ועשו), בשערי קדושה (ח"ב, ש"ח), בליקוטי הש"ס (ר"ה בד"ה ודלת), בליקוטי תורה (להאר"י, שופטים ד, ה בד"ה והיא) ובאור החמה (זוהר נח סט.)[15].

 

י. סיכום הנאמר

ראינו שהמלחמות לכיבוש א"י הם מלחמות עם השגחה א-לוהית, ונלחמים עם ארון ד' או כלי הקודש או עם תפילין, שזה הביטוי שא-לוהים איתנו במלחמתנו.

וכשם שא-לוהים עשה אותות נגד כל חוקי הטבע במצריים (במים, ביבשה באויר וכו'), כי אין זה מקומם של עמ"י בגלות, כך ד' נלחם לעמ"י במלחמתם בא"י וזה האות שבתפילין.

וכן כל חיותם ומושבותם של עמ"י בא"י[16] היא א-לוהית ולכך התפילין עליהם לבטא את זה.