הקדמה
במאמר זה נראה שהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל ניתן לראות אותו כקשר הנישואין.
- הקשר לארץ ישראל כקשר נישואין
בבריאת האדם נא' (בר' א): "ויברך אותם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה גו'". הרי שד' בירך את האדם בפרייה ורביה ובכיבוש הארץ.
ואף אצל אברהם נאמרו הברכות לפריה ורבייה עם הנתינה של א"י (בפרק טו פסוקים ה-ז ופרק יז פסוקים ז-ט) וכן אצל ברכות יצחק ליעקב (פרק כח פסוקים ג-ד) ובעוד מקומות.
הרי שיש קשר בין כיבוש א"י לפרייה ורבייה.
יעקב מברך את יוסף (בר' מח): "המלאך הגואל אותי מכל רע[1] יברך את הנערים כו' וידגו לרוב בקרב הארץ". הרי שהם בורכו בפרייה ורבייה כדגים, ואף הדגים בורכו בזה (בר' א), והברכה היא כשהנערים יהיו בקרב הארץ, דהיינו בא"י.
וזאת בשונה ממתי שעמ"י היה במצרים, שאז נא' (שמות א): "ובנ"י פרו כו' וישרצו", וכעי"ז נא' על נח (בר' ט): "שירצו בארץ". ובודאי שלשון וידגו יותר משובחת וטובה מאשר לשון להשריץ.
נר' שכשעמ"י בא"י אז ברכת הפרייה והרבייה היא בלשון 'וידגו' וכמש"כ רש"י: "כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהן". משא"כ בחו"ל שכידוע תמיד היה רע לגויי הארץ כאשר יהודי מדינתם התחילו להיות במניין רב. וכן היה אצל מצרים (שמות א) שאמרו: "הבה נתחכמה לו פן ירבה", שהטילו עין רעה במניינם.
אף מכאן רואים השייכות של הפרייה ורבייה לא"י.
והנה בישעיה ניתן לראות שמדמים הקשר עם א"י לקשר נישואין.
שכן נא' בישעיה (פרקים סא-סב): "שוש אשיש בד' כו' כי הלבישני בגדי ישע כו' כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ד' א-לוהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. למען ציון לא אחשה ולמען י"ם לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה גו', וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש גו', והיית עטרת תפארת ביד ד' גו', לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ ד' בך וארצך תבעל, כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך א-להיך, כו' נשבע ד' בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו, כי מאספיו יאכלהו והללו את ד' ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי".
הרי שי"ם או עמ"י (עי' ברד"ק על סא, י) אומרים שהם שמחים בגאולתן, ושבגדיהם כבגד החתן והכלה[2]. ומוסיף לתת להם ברכה לפרייה ורבייה ["כי כארץ תוציא צמחה כו' כן ד"א יצמיח צדקה גו'"], מעין ברכת חתנים.
ובהמשך ד' או' שיהיה חידוש הנישואין ושכל העמים יראו את הגאולה, ושינתן לה שם חדש, כמו בנישואין שהכלה מקבלת את שם בית בעלה.
כמו כן ניתן לה הבטחה שהיא לא תהיה עוד עזובה, ושהארץ לא תהיה שממה [כמו שנ' בקללות (ויקרא כו, לב): "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם היושבים בה"]. אלא תהיה בעולה, שכן ד' חפץ בנו (בעמ"י או בי"ם) ובארצנו. ממשיך הנביא שכמו שבחור בועל בתולה, כך יבעלו עמ"י את א"י, וכשמחת חתן וכלה כך השמחה פה[3].
הרי לנו שכאשר ישראל בארצו הקשר הוא כקשר נישואין.
ונא' בירמיה (לג): "כה אמר ד' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה וכו' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כו' כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ד'" [ואמרי' על זה בגמ' בברכות (ו:): "רב נחמן בר יצחק אמר: (המשמח חתן וכלה) כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנ' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ד'"].
וזה בניגוד לנא' (שם בסוף פ"ז) קודם: "לכן הנה ימים באים כו' והשבתי מערי יהודה ומחוצת י"ם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כי לחרבה תהיה הארץ". וכעי"ז נאמר בפרק טז (פס' ט) ובפרק כה (פס' י).
הרי שמדברים על שיבת ישראל לאדמתו, ושיהיה בה קול ששון, שמחה, חתן וכלה. ושיהיה ההיפך בחורבנה.
ובגמ' ביומא (נד.) אמרי': "א"ר קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זב"ז ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא (במדבר ד) ולא יבואו לראות כבלע את הקדש, וא"ר יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהם. א"ר נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה".
ופרש"י (בד"ה בבית אביה): "בבית אביה, באירוסיה אף ישראל במדבר עדיין לא היו גסין בשכינה". הרי שתקופת המדבר נחשבת כתקופת האירוסין, ובזמן שישראל על אדמתם בא"י זה תקופת הנישואין. ניתן ללמוד את זה מעוד כמה מקומות[4].
ובגמ' בסנ' (קה.) אמרי': "שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להן חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום א"ל הקב"ה לנביא לך אמור להן (ישעיה נ) איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה כו'".
הרי שדימו את הגלות כשילוחי אישה לגירושיה, שכן כשישראל על אדמתו זה נישואיו.
ואיתא בספרי (דברים פסקא מג): "ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה גו', אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה לבית אביה, א"ל הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקב"ה לישראל: בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים כו' א"ל הקב"ה לישראל: ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם, שנ' שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה".
אף כאן המדרש דימה את הירידה לגלות כגירושי אישה לבית אביה. וחידש המדרש שאף בעת הגלות, בעת שישראל כמגורשים מאת ד', מ"מ עדיין יש להקפיד על כמה מהמצוות שכן אנו מאמינים שהנישואין יתחדשו[5].
ובגמ' (פס' פז:): "הגלה אותם לבבל כו' רבי יוחנן אמר מפני ששיגרן לבית אמן משל לאדם שכעס על אשתו להיכן משגרה לבית אמה". דהיינו הגלות היתה לבבל, כדרך שהמגרש אישה משלחה לבית אימה, ואימותינו באו מבבל.
וכן יתבאר הקשר בין נישואין לא"י מדברי הזוהר שיובאו באות הבאה.
- השמחה שייכת בעיקר בא''י
לגבי נישואי איש ואישה, נא' (דברים כד): "כי יקח איש אשה חדשה כו' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". שיש שמחה בדבר. ומצינו שעשו משתה בעת נישואי יעקב ללאה (בר' כט, כב).
ואכן הדבר ידוע שבנישואין יש שמחה גדולה ומשתה. כפי שרואים מברכות הנישואין ומדיני הנישואין. ואף כתב הטור (אה"ע סימן סה): "מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם".
והנה כשמתבוננים בשמחה הכתובה בתורה רואים שהשמחה שייכת רק בא"י, ובעיקר במקום המקדש. שכן נא' בחג הסוכות (ויקרא כג): "ושמחתם לפני ד'". וכעי"ז נא' לגבי חג הסוכות בספר דברים (טז, יד-טו) וכן לגבי חג השבועות (שם, יא). ובכללי ימי החגים שעולים לפני ד' נקראים ימי שמחה (במ' י, י).
וכן נא' (דב' יב) שאחר שנעבור את הירדן וננחל שמה: "והיה המקום אשר יבחר ד' כו' שמה תביאו כו' עולותיכם וזבחיכם כו' ושמחתם לפני ד' גו'". וכעי"ז שם (פס' יח) ובפרק כז (פס' ז). וכן לגבי מצוות הבאת הביכורים נא' לשון שמחה (דב' כו). וכן נא' בקללות (שם, מז): "תחת אשר לא עבדת את ד' א-לוהיך בשמחה כו' מרוב כל", ונר' מהפסוקים שמה, שיש לעבוד ד' בשמחה כשאנו בא"י מתוך השפע שנותן לנו, ובדומה למצוות הביכורים שנכתבה קודם.
ואכן כתב האור החיים (דב' כו, א): "והיה כי תבא אל הארץ, אמר והיה לשון שמחה להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהילים קכו) אז ימלא שחוק פינו גו'".
א"כ נר' שכשם שבנישואי חתן וכלה יש שמחה גדולה, וקודם לכן אין מקום לשמחה, אף לגבי הישיבה בא"י, שכאשר עמ"י בארצו זה כמצב נישואין, ויש לשמוח. אולם אם אין המצב כן, אין מקום לשמחה.
ואיתא בזוהר (במ' קיח.): "שמחו את י"ם גו' בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא דתמן אתחברת אתתא בבעלה וכדין הוא חדוותא דכלא חדוותא דעילא ותתא. בזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לב"נ למחדי ולאחזאה חידו דכתיב שמחו את י"ם וגילו בה וגו', וגילו בה דייקא.
רבי אבא חמא חד ב"נ דהוה חדי בבי טרונייא דבבל בטש ביה אמר שמחו את י"ם כתיב בזמנא די"ם בחדוה בעי בר נש למחדי. ר' אלעזר לטעמיה דאמר שמחו את י"ם כו' כתוב א' או' עבדו את ד' בשמחה, וכתוב א' או' עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה, מה בין האי להאי. אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא.
ד"א עבדו את ד' ביראה דא כנס"י בזמנא דאיהי בגלותא ביני עממיא. א"ר יהודה והא כתיב כי בשמחה תצאו ודא היא כנס"י כיון דאמר תצאו מן גלותא הוא ואקרי שמחה. א"ל ודאי הכי הוא דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת לעפרא לא אקרי שמחה עד דקב"ה ייתי לגבה ויוקים לה מעפרא ויימא התנערי מעפר וגו' קומי אורי וגו'. ויתחברון כחדא כדין חדוותא אקרי כו'".
הרי שהזוהר או' ששמחה שייך רק בזמן שעמ"י בא"י, ומשווה את זה לשמחת חתן וכלה. ואילו בגלות העבודה אינה בשמחה, שכן היאך אפשר לשמוח במציאות זאת, אלא ביראה ובריחוק.
וכן הרמב"ן (במ' יג, ב) סובר שהשמחה בישיבת א"י היא חשובה ועיקרית, וכ"כ הרב יעקב אלגאזי (שארית יעקב, כי תבוא) בשמו. וכתב בספר החרדים (מ"ע התלויות בארץ), וז"ל: "וכתב הרמב"ן כו' מצות ישיבת א"י כל עת ורגע שהאדם בא"י מקים מצוה זו, וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה כו' כדכתיב תחת אשר כו' א"כ צריך היושב בא"י להיות שמח תדיר וכו'". וע"ע בגמ' בכתובות בדף קיב. ובמש"כ על זה הר"י מיגאש (בשו"ת סימן טל) שהאמוראים עשו מעשים שיתחדש להם שמחה בישיבת א"י.
א"כ מובן מה שראינו לעיל שלמרות שדרשו שיום חתונתו הכוונה ליום מתן תורה, מ"מ לגבי יום שמחת ליבו, א"א לומר שזה על התקופה שעמ"י אינו נחל את א"י, הלכך ביארו במדרש שזה הזמן שעמ"י בא"י בנחלתם, וזהו בחנוכת בית המקדש (דב' יב, י-יא).
ולגבי טו באב, שהוא מהימים השמחים שהיו לישראל (משנה סוף תענית), אמרי' בגמ' (תענית ל:): "רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר", הרי שביום זה חוגגים על שנגמרה הגזרה על אי כניסה לא"י לאותו הדור שמאסו בא"י. הרי שיום זה מרמז על גאולת ישראל לארצו. וכן ניתן לראות בטעמים של עולא ושל רב מתנה, ע"ש[6].
וכן ניתן למצוא עוד הקשרים בין יום זה לא"י[7].
מצד שני, במשנה (סוף תענית) שנינו שבנות י"ם היו יוצאות ביום זה לכרמים והיו שידוכין. ומתבאר בגמ' שביום זה היו עניינים שמחים הקשורים לנישואין[8]. הרי שיום זה מבטא את הקשר בין ישראל לארצו וממילא ג"כ ביום זה שמחים בענייני נישואין בין איש לאשתו.
- החופה ייחוד וכניסה לבית
בנישואין החתן מכניס את הכלה לביתו ומתייחד עימה, ונחלקו הראשונים מהו עיקר החופה (יתבאר בספר גדרי החופה וברכותיה, סימנים ז-ח) האם הכנסת הכלה לבית החתן או הייחוד עימה.
ניתן לראות כן לגבי הקשר בין עמ"י לא"י.
בשמות (ו) נא' "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לוהים גו'", שזה כקי' וכנכתב בלשון לקיחה, ואח"כ נא' "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי גו'", שזה הנישואין וההבאה לבית ד'.
אחר הבריאה ד' הניח את האדם בגן עדן, שהוא בא"י[9] וציווהו לעובדה ולשומרה ונתן לו שני ציווים (בר' ב, טו-יז). הרי שהציווים ניתנו ביחד עם א"י.
ואף אצל אברהם, לא ציווהו בדבר אלא לבוא לא"י (בר' פי"ב) וכרת לו ברית עליה (פט"ו) ולקיום אותה הברית נתן לו אות ברית בבשרו, והיא ברית המילה (פי"ז).
ונר' מהפסוק שקישר בין נתינת א"י לבין היות ד' לו לא-לוהים, שכן נא' "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לא-לוהים", וכעי"ז דרשו בתוספתא (ע"ז פ"ה הל' ה), ע"ש.
א"כ אף מכאן רואים שההתחייבות (הציווים) באים רק עם ההתיישבות בא"י.
ובעת שעמ"י כרת ברית בסיני, והתחייב במצוות, ד' התחייב ליתן להם את א"י. שכן אמר להם "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". ונר' שהכוונה שאביא אתכם לא"י, וכפי שהתחייב להם בברית בין הביתרים (בר' טו), בסנה (שמות ג) ובעוד מקומות (בר' מו, שמות פ"ו ופי"ג). ואכן מיד אח"כ נא': "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו' כי לי כל הארץ"[10], הרי שדיבר על א"י שזה ואביא אתכם אלי, וכמו שנ' כן בויקרא (כה, כג). ולשון דומה כתב ירמיה (ב): "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל"[11].
ואכן בשמות בפרק כג נא' על המלאך שיביאנו לא"י ושם ד' בקרבו, ושנברך בלחם ובמים, ושיהיה פחד באויבנו ושיתן לנו ד' כל גבול א"י (ממדבר עד הנהר). שזה כביכול הצד של ד' בברית עימנו. נתינת א"י והשגחת ד' עליה.
א"כ כשם שהחתן מכניס כלתו לביתו ומתייחד איתה, כך ד' הכניס את האדם, את אברהם ואת עמ"י לארצו וציוום בדברים על מנת שישארו בארצו (שכן יש תנאים לאריכות ימים בישיבה בא"י, שכן אם למשל חלילה יעבדו ע"ז, הרי שיאבדו מארצו).
ועי' בספר שער החצר (סימנים א ו- קז) שהוכיח שארץ ישראל נקראת בית ד', כדמוכח מהגמ' (חולין צב.). וכן א"י נקראת ארץ ד' (הושע ט, ג), ובמקומות רבים נא' שא"י ארץ ד' היא[12].
א"כ בנחלת ישראל בא"י יש כניסה לבית ולארץ ד' כמעשה החופה שעושה נישואין, וכמו כן יש בזה ייחוד וכפי שיתבאר יותר באות הבאה.
- השרוי בגלות כאיש השרוי בלא אישה
ניתן לראות את ההקבלה בין איש ואישה לבין עם ישראל לאדמתו, בכך שבשניהם יש השלמה. האיש והאישה משלימים זה את זה, וכן ישראל וארצו.
אמרי' בגמ' ביבמות (סג.): "א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנ' (בר' ה) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וא"ר אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנא' (תהילים קטו) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם"[13].
שכשם שבבריאה א-לוהים ברא את האדם כבריה אחת הכוללת זכר ונקבה[14], ועליהם נא' (בר' ב) "והיו לבשר אחד". כך הוא ברא את עמ"י עם א"י כבריה אחת הכוללת את שניהם. ואכן בפ"ב נא' "ואדם אין לעבוד את האדמה", וע"מ לתקן זאת נא' "ויצר ד' א-לוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באדם נשמת חיים כו', ויטע ד' א-לוהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר".
שהאדם והאדמה צריכים זה לזה, האדם נוצר מהאדמה, והאדמה צריכים אדם לעובדה, הלכך מיד אחר בריאת האדם מהאדמה נא' "ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה".
ואכן נא' (דבה"י א פי"ז, וכעי"ז בשמואל ב פ"ז): "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ גו'". שישראל הם עם אחד דווקא בהיותם בא"י.
ובזוהר (ח"ג דף צב:) איתא: "ויהי ערב ויהי בקר יום א' דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה, ולא אקרי א' אלא בזווגא חד, וקב"ה וכנסת ישראל אקרי א' ודא בלא דא לא אקרי א'. תא חזי בגין דכנס"י השתא בגלותא כביכול לא אקרי א' ואימתי אקרי א'? בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנס"י אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב"ה הדא הוא דכתיב ביום ההוא יהיה ד' א' ושמו א' ודא בלא דא לא אקרי א'".
דהיינו ד' ועמ"י כשהם בא"י הם אחד, וזה הכוונה במה שכתוב 'ביום ההוא יהיה ד' א' ושמו א'', שזה יתקיים כאשר עמ"י ישרה בא"י.
ואכן המשיך הזוהר: "מועדי ד' אשר תקראו וגו' לזַמנא כלא לאתר חד, ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דא' ולמהוי ישראל לתתא גוי א' בארץ. תינח קב"ה בכנס"י דאקרי א' ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון א'? אלא בי"ם דלתתא אקרון ישראל א'. מנלן? דכתיב גוי א' בארץ ודאי בארץ הם גוי א' עמה אקרון א' ולא אינון בלחודייהו, דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה, אבל לא אקרון א' אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כו'".
והדברים מפורשים כמו שכתבנו.
וכתב באדרת אליהו (דב' א, ה): "ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ כו' כי שניהם הן ביחוד ישראל וא״י. ישראל מע' אומות, וא״י מכל הארצות. וכמו שנקרא א-להי ישראל כן נקרא א-להי הארץ. וזהו מה שאמר באברהם א-להי השמים וא-להי הארץ ואח״כ לא אמר אלהי הארץ מפני שבשעה שלקח אותו היה בחו״ל ולכן נענשו אפי' נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמש"כ [לגבי גויי הארץ (מלכים ב יז, כו)]: לא ידעו את משפט א-להי הארץ. שישראל מצווה על כל התורה בחו״ל ובארץ מצווה אפי' נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט א-להי הארץ כמש"כ וזהו מש"כ כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו א-לוה, וגלוי של תורה הוא בארץ כמש"כ אוירא דא״י מחכים וגם הנבואה אינו שורה אלא בא״י ולכן ברח יונה, כמש"כ (מו״ק כה.) ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו, וכמ״ש (איכה ב) מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מד'. אבל כשהיו ישראל בארץ היה גוי א' וכן לעתיד לבוא ב״ב אי״ה כמש"כ בזוהר אימתי גוי א' בזמן שהן בארץ כו'".
הרי שישראל וא"י שניהם בייחוד, והעניין הא-לוהי הוא על עמ"י וא"י, והקשר בינהם הוא מהותי ואחדותי.
- ירושלים ונישואין
בברכות הנישואין מזכירים את ירושלים בכמה ברכות[15], ונוהגים מנהגי אבלות על חורבנה[16].
וכפי שראינו לעיל (אות א) ירמיה הזכיר כמה פעמים את קולות החתונה עם קולות י"ם (בין בהקשר החרבן בין בהקשר התקומת).
וכן ראינו (שם) שהכרובים מראים על חיבתנו לפני המקום, ובי"ם בעת העליה לרגל היו רואים אותם העולים לרגל.
ועוד ראינו כי עיקר השמחה שייכת בא"י דווקא, ובפרט בי"ם 'לפני ד'', וכשמחת חתן וכלה. ואף כתב רבינו בחיי (ויקרא ו, ב) שמי שנשא אישה היה מביא קרבן תודה[17].
ואכן לפי מה שהתבאר הדבר מובן, שכן הקשר לא"י הוא כקשר הנישואין, ומבחינת התורה כל א"י ראויה להשראת השכינה[18], והתורה במכוון לא כתבה את י"ם או שילה ושאר מקומות, לומר שכל הארץ ראויה לשכינה, אלא שיהיה מקום מתוך א"י שיבחר לעובדו[19].
ובאותו מקום הנבחר "לשכן שמו שמה" ו- "לשכנו תדרשו ובאתה שמה", שמה מתבטא הקשר בין ישראל לד' אם בעבודת הקרבנות שבעיקרה היא בפתח אהל מועד, שהאדם מביא אל ד'. אם בתפילה, וכדברי שלמה במלכים א (פ"ח) וכן עי' בישעיה (נו, ז), שמקום המקדש בו מתפללים לד', וכידוע.
וכן היה שמה ניסים גלויים, עי' ברמב"ן (במדבר ה, כ) לגבי הנס שאצל סוטה, וע"ע באבות (פ"ה, מ"ה) וביומא (לט.).
ואכן מקום המקדש הוא המקום של המפגש בין ישראל לד' ברגלים, בהקהל, בביכורים ובקרבנות נוספים. וכן שמה היתה הסנה', והמקום גורם (עי' בגמ' בע"ז ח:), ומשמה יוצאת תורה לישראל[20].
א"כ יהי רצון שנזכה לשיבת כל עמ"י לא"י בשלמותה, ולבניין י"ם ובית מקדשנו ולהשראת השכינה באופן תמידי. וזוהי השמחה המעולה ביותר[21] וכשמחת הנישואין היא.