פתח דבר

 

קונטרס זה עוסק בבירור המידות והשיעורים של דיני התורה. הן במידות הנפח (כגון ביצה, רביעית וכו'), הן במידות האורך (כגון טפח, אמה וכו') והן במידות המטבעות (כגון פרוטה, מעה וכו').

חלק מן השיעורים והמידות כתובים במפורש בתורה (כגון מידות כלי המשכן, וע"ע בס' מדות ושיעורי תורה, פ"א הע' 21). אך מרבית השיעורים אינם כתובים במפורש בתורה.

יש אומרים שהשיעורים הינם הלכה למשה מסיני[1]. ויש אומרים שהשיעורים הינם מדרבנן[2]. וע"ע בס' מדות ושיעורי תורה (פ"א סעיפים א – ג) שהביא את הדעות בזה.

ומ"מ איך שיהיה החשיבות המיוחדת בידיעת המידות והשיעורים הינה מחמת רוב שכיחותם ונחיצותם. שכן בכל יום אדם נצרך בידיעת השיעורים פעמים רבות[3]. ואף אם אין השיעורים מהתורה, מ"מ לעיתים הם נוגעים לדינים מהתורה[4].

הסברא הפשוטה היתה אומרת שבדבר שכה נפוץ ויום יומי לא יהיה בזה מקום למחלוקת ולספק, שפוק חזי מאי עמא דבר. אולם מ"מ אף בזה נפלה מחלוקת בדורות האחרונים.

בפרק ב' בקונ' הבאתי את דעת הסוברים שיש להסתפק בעניין המידות והשיעורים ממה שהיה נהוג עד דורם (בפרק ד' הוכחנו שאכן המנהג של הגאונים, הראשונים והאחרונים עד דורם היה אחיד).

ואת ספיקם כתבנו לדחות (בפרק ב'), והבאנו בפרק ג' 75 ראיות להוכיח שהמידה המדוייקת איננה כדברי המסתפקים להגדיל את המידות. והעלנו שם לאור הראיות, המנהגים ודברי הפוסקים בירור מהו השיעור והמידה למידות התורה, ובפרק ו' כתבנו את הכל בטבלאות מסודרות.

עוד כתבנו לבאר (נספחים סימן א) אם יש למדוד את השיעורים ע"י כלי מדידה או שניתן לסמוך על אומדת הדעת.

וכן ביארנו את דינו של שיעור שצמק או תפח או צמק ותפח.

יש לציין שהספרים: שיעורי תורה, שיעורים של תורה, קונ' השיעורים, מדות ומשקלות של תורה, מדות ושיעורי תורה, מידה כנגד מידה,  הידורי המידות וקריית אריאל. כל אלו עסקו בהרחבה בבירור מידות ושיעורי התורה.

מסקנתנו דומה למסקנת הספרים מידה כנגד מידה, הידורי המידות וקריית אריאל[5].

 

 

 

 

אחר כתיבת הדברים אשא כפי, ועיני לשמיא נטלית, יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם (ע"פ ברכות כח:).

 

 

 

קונטרס זה גמרתי לסדר ביום כד' לחודש אייר שנת התשע"ט.

 

 

דברי המחבר

משה לייבוביץ

עיה"ק ירושלים

 

פרק א - השיעורים תלויים זה בזה

 

ישנם הרבה שיעורים ומידות המוזכרים בתנ"ך, במשנה ובגמ' וברובם ידוע היחס בין אחד לשני, כך שאם יתברר מידה אחת זה יגרור בירור לגבי שאר המידות.

שיעורי הנפח: שיעור רביעית הוא רבע הלוג[6]. שיעור ביצה הוא שישית הלוג[7]. שיעור לוג הוא רבע הקב[8]. שיעור קב הוא שישית הסאה[9]. שיעור ההין חצי סאה[10]. שיעור סאה הוא שליש האיפה[11]. שיעור ה'בת' כשיעור האיפה[12].

שיעורי האורך: שיעור אצבע (אגודל) הוא רבע הטפח[13]. שיעור טפח הוא שישית האמה (רגילה)[14]. שיעור אמה הוא אחד חלקי אלפיים המיל[15]. שיעור מיל הוא רבע פרסה[16].

שיעורי המטבעות: שיעור פרוטה הוא שמינית האיסר. שיעור האיסר הוא חצי הפונדיון. שיעור הפונדיון הוא חצי המעה. שיעור המעה הוא שישית הדינר[17]. שיעור הדינר הוא רבע הסלע[18].שיעור הסלע הוא אחד מעשרים וחמש המנה[19]. שיעור דינר זהב רבע המנה[20].

ומהגמ' מבואר שניתן לדעת את שיעורי הנפח משיעורי האורך, ולהיפך. דאיתא בגמ' (פס' קט.): "אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי וחומש אצבע". א"כ נפח של רביעית הוא 10.8 אצבעות מעוקבות[21]. ומימלא אם נידע שיעור האורך נוכל לחשב את שיעור הנפח, ולהיפך.

וכן ניתן לחשב ע"פ שיעור מקוה, דאיתא בגמ' (עירובין ד:): "ורחץ את כל בשרו כו' מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות, ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה". א"כ נפח של מ' סאה הוא אמה על אמה על ג' אמות. ואכן זה תואם לחשבון שרביעית זה 10.8 אצבעות מעוקבות[22]. וכ"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' ביכורים הל' טו).

מדברי הראשונים ניתן ללמוד על הקשר בין שיעור הנפח לבין שיעור המטבעות. שהרי הרמב"ם (פיה"מ בכורות פ"ח, מ"ז) כתב: "וקבלה בידי מאבא מרי ז"ל וכו' שהגרגיר הזה שמשערין בו המשקל הזה הוא גריגר שעורין וכו' נמצא משקל הסלע 384 גרגרין ומצאתי משקל הדרכמון המצרי (הדרה"ם) 61 גרגרין[23] וכו'".

ובהל' שקלים (פ"א הל' ב) כתב: "כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה ומשקלו 320 שעורה וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע וכו' וכמה הוא משקל הסלע 384 שעורה בינונית".

וכתב הרמב"ם (פיה"מ עדויות א, ב): "ואני עשיתי מידה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק ומצאתי הרביעית תכיל מן היין 26 כספים הנקראים דרה"ם בערבי ומן המים קרוב ל 27 דרה"ם וכו'". הרי שאם נידע שיעור הסלע נוכל לחשב את שיעור הדרה"ם ולדעת את שיעור הרביעית, ולהיפך[24].

ואכן הרמב"ם (פ"א מהל' עירובין הל' יב) כתב: "והרביעית מחזקת מן המים 17 דינרים וחצי דינר בקירוב". הרי שלפי חשבון הדינר ניתן לחשב את הרביעית, ולהיפך[25].

 

פרק ב - מהי המידה העיקרית

 

צריך לברר האם יש מידה שהיא יותר עיקרית משאר המידות ושעדיף ממנה ללמוד את שאר המידות או שמא אין עדיפות לאיזה מידה וכל שנידע איזה מידה בבירור היותר מוחלט יש לנו ללכת בשאר המידות לפיה.

לענ"ד הדבר ברור שהיות והשיעורים הם הל' למשה מסיני (עי' בס' מדות ושיעורי תורה, פ"א סעיפים א – ג), הרי שאם נדע בוודאות איזה מידה אזי יש ללכת בכל שאר המידות אחריה. אולם אם אין בירור מוחלט על שום מידה אזי יש להסתפק מה לעשות, ולכאו' בדאו' יש להחמיר ובדרבנן יש להקל[26]. ומ"מ לכתח' ראוי למצוא את המידה המדוייקת שבהרבה מקרים אם נבוא להחמיר במידות נבוא לידי קולא, ועי' בפתח הדביר (סימן קץ, בקונ' כסא דחיי ס"ק טו).

והנה הגאונים (עי' בס' מדות ושיעורי תורה פי"ג) כתבו את השיעורי של המידות, והם חישבו זאת ע"פ הביצים, והרמב"ם (פיה"מ עדויות פ"א, מ"ב) מדד ע"פ האגודל. ומ"מ נר' שאין בזה הכרח שצריך ללמוד את המידות דוקא מביצים או מאגודל, שאם היה איזה הכרח היה להם לכתוב כן במפורש, וכן עדיף לומר כן כדי שלא נעשה מח' בין הגאונים לבין הרמב"ם בחינם. אלא שכל א' חישב בדרך אחרת, ולאו דוקא.

ומ"מ לעד"ן שאין לנו ללמוד את כל השיעורים והמידות ממדידת האגודל, ואף את האגודל גופיה עדיף ללמוד משאר אמות המידה, וזאת כי נפישי ספיקי לגבי מדידת האגודל, ואלו הספקות:

א. יש להסתפק אם מודדים במקום הקשר או בראש האגודל של האגודל, כן הסתפקו התוס' (מנ' מא: בד"ה ארבעה)[27] והרי היחס בין המקומות הוא כמעט פי שנים, וכ"כ המנחת ברוך (סימן עה)[28]. וכן משמע מלשון בעל העיטור (הלכות ציצית, ח"ב) שכתב: "טפח דאו' ד' אצבעות גודל כגודל העליון". ועי' בפתה"ד (שם ס"ק טו ו – יא) שכתב שיש הרבה פוסקים שמשמע שאינם סוברים שיש למדוד במקום הרחב, וכן בקובץ בית ועד לחכמים (ח"ט, ענף ה) הביא הרבה פוסקים שכתבו למדוד במקום הקצר, ושאפשר שאף דעת השו"ע כן. וע"ע בס' קרית אריאל (פ"ט ובהע' לז) שכתב שכן דעת המשנ"ב ועוד פוסקים להחמיר בספק זה.

ב. יש להסתפק אם צריך לדחוק במדידה או שמא לא, וכ"כ המנחת ברוך (שם). ועי' בפתה"ד (שם ס"ק א) ובס' קרית אריאל (לקראת סוף פ"ט). וכן י"א (משנ"ה ח"ח סימן קצד) שצריך למדוד את עצם האגודל בלי הבשר.

ג. יש להסתפק אם מודדים ברוחב האגודל או שמא בעובי האגודל[29].

ד. יש להסתפק אם מודדים באגדול גדול (קונ' מי נדה פכ"ג) או באגודל בינוני (פתה"ד שם ס"ק ב – ד). ומה עוד שקשה לדעת מיהו אדם בינוני וכמש"כ התוס' (שבת לה. בסוד"ה תרי, בעניין אחר)[30], והרי לא כל האגודלים שוים, וכ"כ המנחת ברוך (שם)[31].

ה. י"א כשהגדילו את המידות הגדילו גם את האגודלים, ויש להתספק אם למדוד לפני או אחרי ההגדלה[32].

ו. עוד יש להסתפק אם השיעור של האגודל הוא שוחק או עצב, עי' בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ג מסעיף ו) ובפתה"ד (שם ס"ק טז). ולפי הרמב"ם משמע שזה יחס של 5:6[33].

ז. שמא האגודלים השתנו במהלך הדורות, והרי הצל"ח (שם) הסתפק בזה[34]. ומפתה"ד (שם ס"ק י – יא, ו - יח) משמע שסובר שהאגודלים השתנו. וע"ע בס' קרית אריאל (שם).

ח. י"א שמדדו את האגודל באופן ששמו את אגודל ימין על אגודל שמאל באופן שהחלק הרחב של האגודל הוא על החלק הצר של האגודל, ולפ"ז יוצא שיעור האגודל קטן יותר[35].

ט. י"א שמידת האמה (או הטפח) היא העיקרית יותר ממידת האצבע[36], וממילא יש לחשב את האגודל לפי האמה (שהאגודל הוא 1:24 האמה), ולא היפכא.

י. לגבי הזית, הביצים ושאר המידות שניתנו בפירות כתבו הגאונים (שערי תשובה סימן מו)[37] שהם לא ישתנו לעולם. א"כ לכאו' יש להעדיף אותם מאשר מידות האורך שאולי ישתנו.

ובהמשך התבארו עוד כמה ספקות וצדדים לא ללמוד את המידות והשיעורים ממדידת האגודל.

ואכן חזי' באחרונים שמדדו את שיעור האגודל ומצאנו הפרשים מאוד גדולים במדידות. שהרי לפי הצל"ח יוצא 2.34 ס"מ[38], לפי הגר"א יוצא 2.47 ס"מ, לפי החזו"א יוצא 2.5 ס"מ[39]. לפי החת"ס יוצא 2.7 ס"מ (וי"א 2.34 ס"מ), ויש עוד דעות לכאן ולכאן. ודעת המשנ"ב, הערוה"ש, האגרו"מ ועוד אחרונים יוצא כ 2.2 ס"מ. ובס' הידורי המידות (פרק יח עמ' רעו) כתב שמדד כמה אנשים והממוצע יצא 2.15 ס"מ[40].

מידת האינץ' שמשתמשים איתה בימינו בכמה מקומות היא נקבעה ע"פ מדידות של רוחב אגודל של 3 אנשים ממוצעים[41], והרי המידה היא 2.54 ס"מ.

ובס' אבקת רוכל (סימן נב) כתב שעל אותו קנה יצא לא' 28 אגודלים ולב' יצא 20 אגודלים, ה"ז יחס של 5:7[42].

ומה עוד שבס' שיעורי תורה (ש"ו ב, ד) כתב שמדד ולכמה אנשים יצא 2 ס"מ. וראיתי שמובא (עי' בהסכמת הרב יצחק יוסף לס' הידורי המידות) שהרב יוסף זליכה מדד כ - 5000 איש ומצא שהאגודל של האשכנזים הוא כ - 2.4 ס"מ ושל ספרדים כ - 2 ס"מ. וביותר יש להביא את הרמב"ם (פיה"מ עדויות פ"א מ"ב) שמדד ויצא לו כ - 1.91 ס"מ[43]!

והחוות יאיר (חוט השני סימן צז) והיעב"ץ (סידור בית יעקב, סדר הנהגת הסעודה יד, ח) כתבו שמדדו את האצבעות ויצא להם ששיעור רביעית הוא פחות משיעור הביצה. א"כ האגודל שלהם פח' מ 1.8 ס"מ.

א"כ ראינו שבמדידות האגודל יצא הפרשים גדולים בין המודדים, בין 1.91 ס"מ לבין 2.7 ס"מ, והרי זה הפרש של כ- 0.8 ס"מ (ואם נחשיב את מדידות החו"י והיעב"ץ ההפרש יגדל יותר). וברור שאין ללכת בכל אמות המידה אחר שיעור שנפישי ביה כ"כ הרבה ספיקות, ובין המודדים יצא הפרשים גדולים ביותר.

ובהמשך (פרק ג) נראה שמשאר שיעורי חז"ל יוצא ששיעור האגודל תואם למדידה של הרמב"ם, וסותר את שאר המדידות.

וא"כ היות ונפישי ההפרשים במדידות האגודל זה עוד סיבה למה לא ללמוד מהאגודל את שאר אמות המידה.

יתר על כן, נלענ"ד שאם יש שיעורים הסותרים זה את זה יש להעדיף ללמוד את מידות הנפח ממידות הנפח ואת מידות האורך ממידות האורך, ולא ללמוד את מידות הנפח מהאורך ולישבוק את מידות הנפח. ומכמה טעמים:

א. סברא היא שמכיון שיש סתירה בין המידות נלך בכל מידה אחר אותה מידה, לדוגמא אם יש סתירה בין מידת הביצים למידת האגודל אזי לגבי שיעור שביעה שמותנה בביצים (ברכות מט:) יש לנו ללכת אחר הביצים ולא אחר האגודלים. שהמידה תלויה בביצים ואין שינוי החישוב של אגודל ישנה את המידה.   וכן יש להוסיף (מעין סברא של המוציא מחברו עליו הראיה) מכיון שהשיעור תלוי בביצה ובאים לשנותו על סמך שמא השתנה (מכח חישוב של שיעור אחר) הרי שיש להביא ראיה מוכרחת בשביל לשנות[44].

ב. החסד לאברהם (מהדו"ק או"ח סימן יח) כתב שלכך ניתנו שיעורי אורך ושיעורי נפח לומר שאף אם השתנו המידות יש ללכת בכל דין כפי השיעור שנקבע לו לפי התורה שהוא גדר הדבר[45], וכ"כ בס' הידורי המידות (פל"ג, ע"ש שהאריך)[46].

ואף מהחת"ס (או"ח סימנים קכז, קפא, עש"ה) נר' שיש לחלק בין שיעורי הנפח לבין שיעורי הפירות.

ג. ובפרט שלגבי ביצה אמרי' (כלים יז, ו) 'הכל לפי דעתו של רואה' (ופי' הרע"ב: "לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו"), ואילו על מידות האורך לא מצינו שאומרים כן. ונר' שמכיון שאנו רואים ביצה הרי שזוהי המידה של רואה, ואף אם זה סותר את שיעור האגודל, מ"מ שמא אין האגודל הזה כביצה של רואה אלא כביצה אחרת. ועל אגודל לא מצינו שיש למדוד כדעתו של רואה. ובפרט שיותר ק' לדעת מיהו אדם בינוני, ואילו ביצה רגילה יותר קל למצוא[47].

ד. יש כמה ספקות כיצד יש לחשב את הנפח ע"י מידות האורך:

     1. שמא יש למדוד את מידות הנפח בעיגול, דהיינו רביעית הלוג זה עיגול בתוך מלבן באורך של 2 אצבעות על 2 אצבעות על 2.7 אצבעות. כן הסתפק הלבוש (יו"ד סימן שכד סעיף א, ועי' בהגהות הר"א אזולי). ועי' מש"כ בזה בס' מדות ומשקלות של תורה (פרק פט) ומש"כ עליו הרב קלמן כהנא (המעין כרך כו גליון ד, עמוד 51). ולפ"ז שיעור רביעית לפי השיטות המגדילות את המידות יוצא כ - 80 – 70 סמ"ק[48].

     2. יש להסתפק שמא הגמ' חישבה את הנפח במידות אורך שוחקות, ומהרמב"ם[49] משמע שהיחס הוא 5:6, ועי' בס' מדות ומשקלות של תורה (פרקים פ, צח). ולפ"ז רביעית יוצאת לפי המגדילים את מידות האצבע כ - 85 – 75 סמ"ק[50].

     3. אפשר שהגמ' מיירי באצבע בתוספת שתות, כדי שלא יהיה סתירה בין הבבלי לירו' (פס' פ"י, ה"א), ועי' בראב"ן (פס' קט.) ובס' מדות ומשקלות של תורה (פרק צא), ואז הרביעית יוצאת כ - 85 – 75 סמ"ק למגדילים את המידות[51].

     4. שמא אין כוונת הגמ' למדוד באגודל אלא באצבע ממש, עי' באהלות (פי"ג, מ"א) וברש"ש וביכין (שם).   אולם לענ"ד אין לומר כשני התירוצים האחרונים, שהרי מחישוב מקוה מוכרח לומר שמדובר כאן באגודלים רגילים[52].

     5. ע"ע בס' מדות ומשקלות של תורה (פרק צח).

ואע"ג שאין הספקות האלו עיקר להל', מ"מ כתבתים להראות שאין זה כ"כ ברור החישוב של מידות הנפח ממידות האורך, ולכך אין לבוא ולסתור את מידות הנפח מחמת מידות האורך (אא"כ לא ידעי' את מידות הנפח).

ה. מצאנו סתירה בין הבבלי לירו' (שם) בחישוב מידות הנפח ע"י מידות האורך. שהירו' נקט שרביעית זה 2 אצבעות על 2 אצבעות על 5:3 אצבעות, ועי' בס' מדות ומשקלות של תורה (פרק פט) ובתחומין (ח"ל מעמ' 418, מאמר של ר' דניאל לוי) כתבו שזה ג"כ מח' תנאים בתוס' דכלים (ב"מ פ"ה, ה"א), ע"ש. ולשיעור המגדילים את המידות (אם האגודל כ- 2.34 ס"מ) יוצא לפי הירו' שרביעית זה כ - 85 סמ"ק[53].

ו. לגבי מידות הנפח כתבו הגאונים[54] שהם לא משתנים, אלא נשארים לעולם, ואילו לגבי מידות האורך לא מצינו שכתבו כן.

ז. במידות האורך יש כמה ספקות לגבי מדידתן[55], ואילו לגבי מידות הנפח אין כ"כ מה להסתפק, קח ביצה ומדוד.

ח. במידות האורך מצינו שוחק ועצב, וי"א שחז"ל עצמם מיספקא להו, וי"א שמעיקרא ניתנו ב' מידות אלו, ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ג סעיפים ו – טו). משא"כ לגבי מידות הנפח שבפשטות אין מידה שוחקת ועצבה[56].

ט. בס' חושב מחשבות (מאמר א מפרק ל) האריך שיש חילוק בין יבש ללח (בנפח), ולפ"ז יש ללמוד את מידות האורך רק לגבי דברים לחים, ולא לגבי יבשים[57].

י. לגבי מידות האורך מצינו שחז"ל לא דיקדקו כ"כ, ואף בתנ"ך (מלכים א ז, כא) כתוב שבווקטור של 10 אמות ההיקף 30 אמות, בעוד שההיקף הוא כ 31.4 אמות, הרי שלא דיקדקו בכאמה וחצי, א"כ רואים שאין המידות האורך שמובאות תמיד מדוקדקות, ועי' בתשב"ץ (ח"א סימן קסה).

א"כ עלה בידינו שלמרות שניתן ללמוד ממידות האורך את מידות הנפח, מ"מ יש להעדיף ללמוד את מידות הנפח ממידות הנפח מאשר ללומדם ממידות האורך, וכן להיפך. וכש"כ שאין ללמוד את מידות האורך ממידת האגודל שיש הרבה ספיקות בדרך מדידת האגודל, ואף את מידות האורך יש להעדיף לא ללמוד ממידת האגודל.

אלא שלכאו' יש להקשות על דברינו ממש"כ האבקת רוכל (סימן נג), שנשאל על מקווה שמשקלו היה מעל 40 סאה, ואילו במדידת האורך נמצא שלא היו בו אמה על אמה על רום ג' אמות. וכתב על זה: "ומ"מ אין לנו לסמוך על המשקל במקום שיהיה סותר למדה כי המדה היא העיקר ויתד תקועה". הא קמן דס"ל שעדיף ללמוד את שיעור המקוה ע"י מידות האורך, ולא ע"י מידות הנפח.

אלא שאין כאן סתירה לדברינו, שהוא דיבר על העדפת המידה של האורך מאשר המשקל, ולא העדפת מידות האורך ממידות הנפח. דהיינו אם נדע את המידה המדוייקת של נפח הביצה או של סאה אפשר שכך עדיף למדוד את המקוה. אולם ע"י שקילת הביצה אין לסמוך, שכן כל השיעורים ניתנו במידות אורך או נפח ולא במשקל.

ואכן כ"כ בהדיא המבי"ט (ח"א סימן קמג): "ועיקרא דדינא פירכא לשער המ' סאה במשקל ולא במידה וכו' והרב בעל המ"מ כתב בהל' עירובין פ"א (הל' יב) ששיעור המשקין והמאכלים הנמדדים לא נתבאר משקלם בגמ' שאין כל הדברים ששווים בכמות שווים המשקל וכו' ונר' כי בדבר שיש קפידא מדידה וכו' לא נסמוך אלא על המדידה. ומש"כ הרב ז"ל ששיעור הרביעית במשקל לא כתבו אלא לדברים שלא הזכירו בהם מדידה וכו'".

ובלא"ה אין כאן הקושיא, שהרי המקוה ניתן במידות האורך[58], ולכן יש להעדיף את מידות האורך, ואילו דברים שניתנו במידות הנפח בוודאי שיש להעדיף ללומדם ממידות הנפח. וכ"כ בס' הידורי המידות (פרק לג), ע"ש.

עוד י"ל שהאבקת רוכל כתב כן היכא שזה לחומרא, ובאיסור חמור, אך בשאר דוכתי שמא אין המידה עיקר.

ויש להוסיף, שהרמב"ם בהל' עירובין (פ"א הל' יב - יג) כתב את השיעור של רביעית, סאה ועוד כמה מידות, והוא לא כתב את שיעוריהם לפי מידות האורך, ש"מ שאין למודדם לפי מידות האורך. ולא מצינו שהב"י חלק עליו בזה.

ואדרבה אף השו"ע גופיה (יו"ד סימן שכד סעיף א) כתב ששיעור חלה הוא מג וחומש ביצים שהם תק"כ דרה"ם מצרי, ולא כתב את השיעור במידה (רק הרמ"א שם כתב את השיעור לפי אגודל).

א"כ ודאי שהעיקר להל' כמש"כ הרמב"ם והשו"ע שיש לשער את מידות הנפח לפי מידות הנפח, ואין להעדיף את מידות האורך. אלא שלעניין מקוה בעי' למדוד באמות (לכה"פ לחומרא), וזה ברור, וע"ע בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ד).

והנה כתב התשב"ץ (ח"ג סימן לג) שיש למדוד את המקוה ע"י אצבעות (יקחו אגודל גדולה ואגודל קטנה וילכו לפי האמצע). והוסיף: "והוא יותר מכוון ממדידת הביצים כי אינם שוות בכל מקום".

ואח"כ כתב: "והדבר נראה לעין כי כשתשער את המקוה באמות שלנו היום ותכוון אותו למדידת הביצים במקומות אלו תמצא שהביצים הם קטנות מהשיעור הרבה, וכשיש שני שיעורין לפנינו בלתי שווים ראוי להחמיר בשל תורה וכו'".

הרי מבואר מדבריו שאם יש סתירה בין מידות הנפח למידות האורך אזי מכיון ששניהם של תורה והוי ספק ראוי להחמיר בדאו'. וכן מתחילת דבריו רואים שאין עדיפות למדידת האורך, אלא שמפני שאין הביצים שוות בכל מקום, לכך יש להעדיף את האורך. ואם תתבאר מידת הביצים אה"נ שניתן לכתחי' למדוד בביצים (אא"כ יהיה סתירה למידה אחרת שאז ראוי להחמיר בדאו').

אף הצל"ח (פס' קטז: בסוד"ה המשנה ר"ג) כתב: "לפי מה שנתברר לי ע"פ מדידה שהביצות המצויות עתה בימינו הנה הביצה שלמה שבזמנינו הוא רק חצי ביצה מביצים שבהם שיעורי תורה וכו' (והוא כותב שמדד ויצא סתירה בין מידת הביצים למידת האגודל) וא"כ שני שיעורי חלה מכחישים זה את זה ושניהם הל' למשה מסיני, וכו' ולכן אני מזהיר שעל פינ"ט קמח יקח החלה בלי ברכה כי לא באתי להקל על שיעורא של התוס' יו"ט, אבל ברכה לא יברכו עד שיהיה שני פינ"ט וכו'".

הרי שגם הוא מצא סתירה בין השיעורים ולכך הוא כתב להחמיר כשניהם. וזה דלא כתשב"ץ שמעיקר הדין אף בדאו' ניתן להקל אלא שראוי להחמיר, ובדרבנן פשוט שא"צ להחמיר.

ואכן כמה אחרונים[59] הזכירו את דברי הצל"ח הללו, וכתבו להחמיר כשני השיעורים.

ומ"מ לפי מה שנתבאר למעלה אין לספק את כל המידות בשביל מידת האגודל דנפישי ספיקי במדידתה, וכש"כ שאין לספק את מידות הנפח בגלל מידת האגודל. ולקמן (באות ג) התבאר שאדרבה ממידות האורך, הנפח ומעוד מקורות מבואר שהביצים של ימינו מדוייקות והם מתאימות למידות האורך והנפח.

והנה בס' החזו"א מצאנו דבר חדש. שכתב (חאו"ח סימן טל ס"ק ה):  "שהיות וניתנו ב' שיעורים בביצים ובאגודל לכן ניתן למדוד באיזה מהם שרוצים. ומ"מ אם נמצא סתירה בין השיעורים יש לתפוס את האגודל לעיקר מפני שהוא הוזכר בתורה (שכתוב בתורה אמה וטפח), וכן מפני שהאגודל משתווית עם חז"ל והביצים הם שהתקטנו".

עוד הוא כתב (ס"ק ו) שהיות והאחרונים (נוב"י, חת"ס וגר"א) הסכימו למידה (הגדולה יותר) הו"ל כאילו קבעו בי"ד לכל ישראל וזוהי המידה.

ומדבריו נר' שאף לקולא יש לנקוט כשיעור האגודל, אלא שמ"מ כתב (סוף ס"ק טו) שראוי להיות מיראי ההוראה ולהחמיר לפי מדידת הביצים.

ובוודאי שדברים קשים קחזי', ויש כמה קושיות על זה:

   1. מה שהוא העדיף את האגודל תמוה, שהרי יש הרבה ספיקות ומחלוקות לגבי מדידת האגודל, וכמש"כ למעלה. ואף הרבה שיעורים שונים ניתנו למידת האגודל מ - 1.8 ס"מ ל - 2.7 ס"מ, ואילו על הביצים של ימינו אין כ"כ סטייה בין סוגי הביצים, בין 45 סמ"ק ל 58 סמ"ק שלפ"ז הסטייה של האגודל היא בפח' מ – 0.2 ס"מ (2 – 1.85).

   2. מש"כ שהאגודל נזכר בתורה - אין לו הבנה. והרי אגודל לא מוזכר בתורה כלל, רק אמה, זרת וטפח מוזכרים. ואדרבה אם נמדוד את האמה, הזרת והטפח יתברר שהם מתאימים למדידת הביצים (כפי שיתברר בפרק ג).

   3. ובר מין דין, והרי מידות הנפח מוזכרות פעמים רבות בתורה - לוג, סאה, איפה, הין ועוד. וא"כ אדרבה יש לומר שהיות והתורה כתבה את מידות הנפח, ולא תלתה אותם במידות האורך ש"מ שהן שיעורים שעומדים בפני עצמם ואינם תלויים במידות האורך. וכעי"ז כתב בס' הידורי המידות (פרק יח) ובס' דרכי חושן (עמ' שי)[60].

   4. תמוה הדבר היאך הוא כותב דבר כזה נגד הגאונים, הרמב"ם, התשב"ץ, השו"ע ועוד אחרונים[61] שמפורש בדבריהם שהם מדדו בביצים את מידות הנפח, ואף א' לא שת ליבו לומר לא זוהי המידה כי צריך למדוד לפי מידות האורך, וכעי"ז הקשה בס' הידורי המידות (שם).

   5. מש"כ שיותר נר' שהביצים התקטנו, חוץ מזה שזה סותר את דברי הגאונים[62]. הרי שלדבריו גם צ"ל ששינוי הביצים לא ישנה את המידה , ואין דבר זה מוסכם, וכמש"כ למעלה. ובפרט לפי מש"כ שהרבה יותר נר' שהבני אדם השתנו. ולקמן (פרק ג) התבאר שלפי החזו"א צ"ל שבני אדם השתנו בהרבה דברים (גובה, רוחב, עובי ועוד הררבה שינויים).

   6. כבר הקשה הר"א גרינפלד (תחומין ח"ה מעמ' 379) שבוודאי שלא מסתבר שהתורה תכתוב כ"כ הרבה שיעורים ומידות בשביל שאנו נלך רק אחר א' מהם (שלא כתוב בתורה בהדיא) ונזניח את כל השאר. ולמה לתורה לגרום לנו לכ"כ הרבה ספיקות ומבוכות לחינם.

   7. מש"כ שהנוב"י ודעימיה קבעו את השיעור הגדול, אינו. שהם רק כתבו שיש לחוש למידת האגודל והוי ספיקא דדינא (וכמבואר בצל"ח שהבאנו למעלה). אך הם כתבו בהדיא שרק לחומרא הם חוששים למידת האגודל ולא להקל, וכן העיר בס' הידורי המידות (שם ובפרק לד).

   8. יש להדגיש, שאין אחידות דעים בשיטה של הנוב"י והאחרונים שהגדילו את המידה, וכמש"כ למעלה. שישנם הפרשים גדולים בין הפוסקים שכתב החזו"א. ואף בין פוסקים היותר מאוחרים (כמו האגרו"מ) מצינו שההפרשים יותר גדולים. וא"כ אין לומר שיש קביעה אחידה ופסק לכל ישראל, אלא שכל פוסק חשש למה שיצא לו ממדידת האגודל[63].

   9. מש"כ שהנוב"י ודעימיה חשובים כבי"ד הגדול והם קבעו לנו את הגדר, תמוה. למה הוא שבק את כל הגאונים, הראשונים ובעלי השו"ע ויתר האחרונים שלא סוברים כנוב"י ולא חששו לזה מעולם. ואדרבה יש לומר אחרי רבים להטות, ורוב רובם של הפוסקים ראשונים ואחרונים לא חששו לשיעור הגדול ונלך אחריהם,, וכן העיר בס' הידורי המידות (שם).

   10. ע"ע בס' הידורי המידות (שם) לגבי מה שהעיר לגבי אי שייך לומר קביעת בי"ד בזה, וכן בשאר קושיותיו.

המורם מזה: הדבר פשוט וברור שהיות וכל המידות הל' למשה מסיני, לכן אם תתברר א' המידות בתכלית הדיוק יש ללכת אחריה בשאר המידות. אולם אם יהיה סתירה בין המידות אזי את מידות הנפח יש ללמוד ממידות הנפח, ולא ללמוד ממידות האורך, וכן להיפך.

עוד התברר שאין לסמוך כ"כ על מדידת האגודל היות ויש הרבה מאוד ספקות ומחלוקות באופן מדידת האגודל, וכן ישנם שינויים גדולים בין המדידות.   כן נלענ"ד.

 

פרק ג - ראיות למידה הנכונה

 

כעת נביא ראיות למידה המדוייקת של מידות האורך, הנפח והמטבעות. ומכל הראיות יוכח דלא כשיעור הגדול (הנקרא בימינו 'שיעור החזו"א'), אלא השיעור המדוייק הוא קטן יותר, ואף קטן יותר מהשיעור של ר"ח נאה, וחלק מהראיות יוכיחו אף את זה.

חילקתי את הראיות לד' סוגים:   א. ראיות ממידות האורך.   ב. ראיות ממדידות שונות.   ג. ראיות מהפירות והביצים.   ד. ראיות ממצאים וממטבעות.

והנני להודיע שאמנם חלק מהראיות שאכתוב אינן מוכרחות וניתן לתרץ אותן, מ"מ הרבה מהראיות שכתבתי הן מוכרחות, וכתבתי את אלו שניתן לדחות, שאע"פ שניתן לדחות אותם, מ"מ כך הם פשטם של דברים. ובוודאי שניתן לצרפם לראיות האחרות ובפרט שיש הרבה כ"כ ראיות (71 ראיות) שבודאי ובודאי החוט המרובה לא במהרה ינתק.

 

     א. ראיות ממידות האורך

ראיה א' - מידת האמה:   האמה היא מהמרפק עד סוף האצבע האמצעית הנקראת אמה, וכמש"כ הרד"ק (יחזקאל מא, ח): "האמות הם מן ראש האצבע הנקרא אמה עד סוף הפרק המבדיל בין הזרוע והקנה". וכ"כ רש"י, ר"ש משאנץ, רע"ב ועוד כמה ראשונים הביאום בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ה הע' 131, 133 ו- 145) ובס' קרית אריאל (פ"ט), וע"ע בס' הידורי המידות (פרק נז).

והרי אורך הפרק הזה הממוצע של ימינו הוא כ - 45 - 46 ס"מ[64], וא"כ אם האמה 45.8 ס"מ אזי הטפח הוא כ - 7.6 ס"מ והאגודל כ - 1.91 ס"מ.

ואכן ר"ח נאה (שעורי תורה, ש"ו אות ד) כתב להוכיח מכאן דלא כשיעור הגדול. ובאמת שלפי השיעור הגדול האמה היא כ - 60 ס"מ, והרי זה נגד המציאות וכמדומה שאדם א' לאלף לא מצאנו אם מידה כ"כ גדולה.

ויותר מזה העיר הר"א גרינפלד (תחומין ח"ה מעמ' 379) שלשיטה זו בני אדם יראו משונים ומוזרים, שהיד שלהם תגיע עד הקרסול וכף הרגל.

ומ"מ נר' שיש להוכיח מכאן שהשיעור הוא אף פח' משיעורו של ר"ח נאה (שסובר שהאמה היא 48 ס"מ), שהרי לרוב בני אדם אין אמה באורך של 48 ס"מ, וכ"כ להוכיח בס' מדות ושיעורי תורה (שם סעיף כב), בס' הידורי המידות (פרקים כג, מד) וכ"כ הר"א גרינפלד (שם)[65].

ראיה ב' - מידת אמת הכלים:   שנינו במסכת כלים (פי"ז, מ"י, והובא במנחות צז.): "ר"מ או' כל האמות שהיו במקדש בינוניות (ופרש"י בד"ה בבינוניות: "של ו' טפחים") חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד. ר"י או' אמת בניין ו' טפחים ושל כלים ה' וכו'".

א"כ אמת הכלים היתה של ה' טפחים. ומרש"י (כתובות ה: בד"ה אמה) מבואר שגם את האמה הרגילה וגם את האמה הזאת היו מודדים ע"י האצבע הנקראת אמה.

ואכן ביאר בס' ערך מילין (ערך אמה, וערך אמת הבניין) שאת האמה בת הו' טפחים היו מודדים מהמרפק עד סוף האצבע אמה, ואת האמה בת הה' טפחים היו מודדים מהמרפק עד תחילת אצבע אמה, וזה נר' פשוט[66].

והרי אם מודדים מהמרפק עד תחילת האמה יוצא כ – 38 ס"מ, ולפ"ז הטפה הוא כ – 7.6 ס"מ והאגודל כ – 1.91 ס"מ, וכ"כ הר"א גרינפלד (שם).

ראיה ג' – מידת אמת השחי:   במשנה בתמיד (פ"ג, מ"ו) מוזכר אמת שחי, ופרשו רבינו גרשום, הרא"ש (על המשנה) ורש"י (ב"מ לג. בד"ה אחד) שזה כל היד מהאצבע אמה עד בית השחי[67].

והרמ"ע (סימן ג) והערך מילין (ערך אמת שחי, בשם החצ"מ) כתבו שהשיעור הוא י' טפחים. וכן משמע מפי' רש"י על מדרש רבה (בראשית, פל"א אות י, בד"ה תביקין) ומפירושו של היד משה (שם) שכתבו שג' אמות היו במקדש של ה' טפחים, של ו' טפחים ושל י' טפחים, והיכן מצינו עוד אמה גדולה במקדש, אלא בודאי שהכונה לאמת שחי, וזה פשוט.

והרי לפי השיעור הגודל י' טפחים זה כמטר, ודבר זה הוא אינו במציאות כלל, ועל זה אפשר לומר אדם א' לאלף לא מצאתי.

אלא השיעור אצל רוב בנ"א הוא בין 78 – 73 ס"מ, וא"כ יוצא שהטפח הוא כ – 7.6 ס"מ והאגודל כ – 1.91 ס"מ[68].

ראיה ד' – מידת אמה גדומה:   איתא בב"ר (פי"ב אות ו): "תני ר' ח"א בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה כו' רבי אבהו אמר 900 אמה. ר' ברכיה בשם ר' דוסא אמר טעמיה דר' אבהו מהכא (ישעיה פרק ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי בשקמה הזו שהיא עושה בארץ 600 שנה והולד יוצא ממעי אימו באמה גדומה צא וחשוב אמה ומחצה בכל שנה הרי 900 שנה".

דהיינו בכל שנה יוצא אמה וחצי, ול – 600 שנה יוצא 900 אמה. והמדרש אומר שתינוק במעי אימו עושה אמה גדומה, אז 9 חודשים עושים 1.125 אמה[69].

ואכן הערוך (מובא בעץ יוסף, שם) פירש שאמה גדומה זה אמה ותוספת[70].

ומכיון שאורך תינוק ממוצע כ – 50 ס"מ, א"כ יוצא שאמה זה כ – 45 ס"מ[71].

ולמגדילים את המידות יקשה, שיוצא שאורך תינוק שנולד מעל 65 ס"מ, והרי בודאי שאין זה במציאות.

ראיה ה' – מידת הזרת:   בתורה (שמות פרק כח) מוזכרת מידת הזרת. וביארו הראשונים שהיא חצי אמה של ו' טפחים. וז"ל הרד"ק (ס' השרשים ערך זרת): "זרת האמורה בתורה חצי אמה של ו' טפחים".

וכ"כ הערוך (ערך זרת), ועי' בס' ערך מילין (ערך זרת) שכתב שכן דעת הרמב"ם, רש"י, ר"ש, העיטור ועוד. וכן בס' שיעורי תורה (ש"ו אות ה) כתב שכן דעת התוס' ועוד ראשונים, והביאם בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ז סעיף טו).

אולם הרשב"א (ח"ה סימן קמז) חולק, וס"ל שזרת זה חצי אמה של ה' טפחים, אלא שהוא דעת יחיד.

והשיעור זרת הוא מראש הזרת (וי"א מראש הקמיצה) עד ראש האגודל כשהאצבעות פתוחות ומתוחות, וכ"כ בס' האורה (סימן מו), ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ז סעיף יד בהערות) ובירחון מוריה (שם) שהביאו עוד ראשונים שכתבו כן.

והנה כשמודדים שיעור זה נמצא שהזרת היא 23 – 22.5 ס"מ[72], וכ"כ בס' שיעורי תורה (שם), בס' מדות ושיעורי תורה (שם סעיף טו) והר"א גרינפלד (שם).

א"כ שיעור אמה לפ"ז 46 – 45 ס"מ, הטפח כ - 7.6 ס"מ והאגודל הוא כ - 1.91 ס"מ.

ובדעת הרשב"א ניתן ליישב בשביל שלא יחלוק על שאר הראשונים בשיעורים, י"ל דס"ל שמודדים את המרחק בין האגודל לזרת כשהאצבעות (מהאצבע עד הזרת) דבוקות זה לזה. ודלא כרד"ק (שם ערך טפח) שכתב שיש למדוד שהאצבעות מופרדות. ואז שיוצאת הזרת כ – 19 ס"מ, ואתי שפיר שלפ"ז הטפח כ - 7.6 ס"מ והאגודל כ - 1.91 ס"מ[73]. וכ"כ הר"א גרינפלד (שם) ביישוב שיטת הרשב"א[74].

ראיה ו' – מידת הסיט:   שנינו במסכת שבת (קה:) שיעור המלבן, המנפץ, הצובע והטווה בשבת הוא כמלא רוחב הסיט כפול.

ופירש רש"י (בד"ה הסיט): "מפרש בגמ' סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו כו'".

ובס' ערך מילין (ערך סיט) ובס' מדות ושיעורי תורה (פ"ז הע' 40) הביאו כמה ראשונים ופוסקים שכתבו ששיעור זה הוא טפח.

והרי ע"פ מדידות עולה שלרוב האנשים השיעור הזה הוא כ - 8 – 7 ס"מ, ונדיר למצוא אנשים שהסיט שלהם הוא 10 ס"מ. וכ"כ בס' מדות ושעורי תורה (שם הע' 44) והר"א גרינפלד (שם).

ראיה ז' – מידת הסיט הכפול:   שנינו (שם) שיעור המלבן וכו' כמלא רוחב הסיט כפול, ואמרי' בגמ' (שם קו.) רב יוסף מחוי כפול רב חייא מחוי פשוט.

ופרש"י (בד"ה רב יוסף ובד"ה מחוי): "רב יוסף מחוי, האי הסיט כפול כו' בריווח קצר שבין אצבע לאמה משער ב' פעמים. מחוי פשוט, בריווח שבין גודל לאמה פעם א' הוא כפול דמתניתא שיש בו כפליים כאותו שבין אמה לאצבע".

וכן דעת הרמב"ם (פ"ט מהל' שבת הל' ז), וז"ל: "וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתחו ביניהם בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת". א"כ רואים שהמרחק בין האגודל לאצבע כשמותחים הוא כ – 2 טפחים[75].

דהיינו המרחק בין האגודל לאצבע כשמותחים את האצבעות (בכל כחו) הוא כשני טפחים, וכ"כ בס' ערך מילין (שם) בשם כמה פוסקים.

והנה הר"א גרינפלד (שם) ובס' קרית אריאל (פ"ט) כתבו שהממוצע בין האנשים הוא כ – 14.5 ס"מ, אולם לפי מדידות שעשיתי (להרבה אנשים) יוצא שהממוצע הוא כ – 16 – 15 ס"מ, וכ"ה אצלי. א"כ יוצא שהטפח הוא כ – 7.6 ס"מ והאגודל כ – 1.91 ס"מ.

אמנם למגדילים את המידות בודאי שקשה, שהרי לדבריהם המרחק בין האצבע לאגודל צריך להיות כ – 20 ס"מ, וזה נדיר ולא כ"כ בנמצא[76], וכש"כ לפי מש"כ האו"ז (הל' שבת סימן סג אות ו) שנר' שהשיעור הזה יותר מב' טפחים[77].

ראיה ח' – מידת הטפח:   מידת הטפח כתובה פעמים רבות בתנ"ך ובמשנה. וכתב הרד"ק (ס' השרשים ערך טפח): "עניין טפח כעניין זרת, אבל אין מדת טפח כמדת הזרת, כי מדת הזרת באצבעות היד מפוזרות ומדת הטפח בארבע אצבעות דבוקות זו בזו". וכתב בס' ערך מילין (ערך טפח) שכוונתו לאצבע, אמה, קמיצה וזרת.

ואכן בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ה סעיף יז) כתב דמדאמרי' בגמ' (מנ' מא:) 'טפח כל אדם' מוכח שהטפח נמדד במדה טבעית.

א"כ מבואר שטפח זה ד' אצבעות דבוקות זו בזו, ולכאו' ק' והרי טפח הוא ד' אגודלים, והאגודלים גדולים יותר משאר האצבעות, כן הקשה בס' מדות ושיעורי תורה (שם).

אולם לפי מש"כ לעיל (בהע' 24) שי"א שאת האגודלים מודדים בעובי, א"כ י"ל שכאן מודדים ברוחב[78].

ובס' הנ"ל תירץ שאת הטפח מודדים בעיקר האצבעות (במקום חיבורן לכף היד), ע"ש שהוכיח שכן לשון 'טפח', ושהביא ראיות לזה (שם בהע' 111). וכן מסתבר שמדדו את הטפח בעשיית אגרוף[79].

ונר' שכן עיקר, שכך מוכח מהטור (או"ח סימן תקפו אות ט) שכתב: "וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה מעט לכאן ומעט לכאן והיינו דאמרי' שיעור שופר טפח וכו' והר' יצחק גיאת כתב שצריך טפח שוחק כדי שיראה לכאן ולכאן, ולמאי דפרישית א"צ". והרי כשאדם אוחז שופר המקום ההכי רחב זה מקום עיקרי האצבעות, וה"ז טפח[80].

א"כ עלה בידינו ששיעור 4 אצבעות (אצבע, אמה, קמיצה וזרת) במקום חיבורן הוא שיעור טפח[81]. והרי לפי המדידות עולה ששיעור זה הוא כ – 8 – 7 ס"מ אצל רוב האנשים[82], וזה ראיה ששיעור טפח הוא כ – 7.6 ס"מ, והאגודל כ – 1.91 ס"מ, וכ"כ הר"א גרינפלד (שם).

ורק אצל האנשים עם הידים היותר גדולות ניתן למצוא קרוב לשיעור של המגדילים את המידות[83].

ראיה ט' – מידת אחיזת החבל:   שנינו בעירובין (נב:) מי שהחשיך חוץ לתחום כו' ר"ש או' טו' אמות יכנס שאין המשוחות ממצין את המידות מפני הטועין. גמ', תנא מפני טועי המידות.

ופרש"י (בד"ה מפני): "דדוקא טו' נקט, וטועי המידות הן המשוחות הקובעין התחומין כו' אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה ארבעים חבלים יש לאלפיים אמה וכל חבל מתמעט שני אחיזות שזה תופס מכאן וזה תופס מכאן והאחיזה טפח וחצי אצבע הרי פ' טפחים ומ' אצבעות כו' שהן טו' אמות". וכן ביארו עוד כמה ראשונים.

דהיינו כשאדם אוחז חבל הוא תופס בכל עיקרי אצבעותיו (אצבע, אמה, קמיצה וזרת) שזה טפח (וכמו שנתבאר למעלה בראיה ח'), אלא שחוץ מזה יש גם חצי מעובי האגודל שנמשך אחר מקום עיקרי האצבעות, וזה החצי האצבע הנוספת על הטפח.

וכ"כ הרז"ה (סוף פ"ד בעירובין), וז"ל: "והאחיזה טפח וחצי אצבע דהיינו תפיסת אצבעותיו עם עובי הגודל כו'". ומשמע מדבריו שחצי מעובי האגודל הוי חצי אצבע[84]. ובאמת כשאדם אוחז חבל רק כחצי מעובי נמשך אחר האצבעות. ואין לומר שכל עובי האגודל נמשך והוא חצי מרוחב האגודל. חדא, משום שאין עובי האגודל חצי מרוחבו (אלא היחס הוא בערך 2:3). שנית, באחיזת החבל אין נדחף החוצה כל עובי האגודל. שלישית, אין זה משמע כ"כ מדברי הרז"ה.

ומכמה מדידות עולה שכדי אחיזת חבל זה כ – 8.8 – 8.5 ס"מ, ולפ"ז הטפח כ – 7.6 ס"מ והאגודל כ – 1.91 ס"מ. וכ"כ להוכיח בס' היד פשוטה (עירובין פ"א הל' יג) והר"א גרינפלד (שם).

ראיה י' – מידת רוחב פני תינוק:   אמרי' בסוכה (ה.:) אין פנים פח' מטפח, ומשמע מהגמ' שהכוונה לפני תינוק.

וכן איתא במדרש רבה (במדבר פי"ח): "הרי פרצוף שברא הקב"ה בבני אדם מלא הסיט", וכבר התבאר למעלה (ראיה ו') שסיט הוא טפח.

והרי מצאנו הרבה תינוקות שראשם כ – 8 ס"מ. וא"כ מוכח שהטפח פח' מ – 8 ס"מ, שאם נאמר שהטפח יותר מזה נמצאים דברי הגמ' והמדרש אינם נכונים חלילה.

הלכך נר' כמש"כ שטפח הוא כ – 7.6 ס"מ, ובכך יתיישבו דברי חז"ל עם המציאות, ולפ"ז ג"כ מוכח שהאגודל הוא 1.91 ס"מ. וע"ע בראיה הבאה.

ראיה יא' – מידת אורך פני תינוק:   שנינו במסכת כלים (פי"ז מי"ב): "ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף גדול זה אגרופו של בן אבטיח וכו'".

וכתב הריטב"א (סוכה כא. בד"ה ופריק): "ממלא אגרוף, וזה אגרופו של בן בטיח שהוא כראשו של תינוק". ובתוספתא דכלים (ב"מ, פ"ז ה"א) שנו אחרים אומרים שזה טפח ושליש.

א"כ יוצא שראשו של תינוקו הוא טפח ושליש, ואין הכוונה לרוחב הפנים, שהרי רוחב הפנים הו"ל טפח (וכמו שהתבאר למעלה ראיה י'), וזה נקרא פנים ולא ראש. אלא נר' שהכונה היא שהאגרוף הוא כאורך וכרוחב ראש התינוק.

ובד"כ היחס בין אורך הראש לראש הוא באיזור 2:3. ואז יקשה שאם האורך של ראש התינוק הוא כטפח ושליש אז הרוחב יוצא פח' מטפח (בכתשיעית טפח). אולם אם נשים את האגודל בתוך האגרוף מתווסף קצת לרוחב האגרוף והו"ל כטפח, ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ט הע' 117) שדן אם יש לשים את האגודל באגרוף או לא.

וכבר כתבנו למעלה שבמציאות רוחב התינוק לפעמים הוא כ – 8 ס"מ, ולכן בהכרח שהטפח לא יהיה יותר מזה. ולגבי אורך פני התינוק, במציאות הוא כ – 11.5 – 9.5 ס"מ. וא"כ עולה שהטפח הוא כ – 8.5 – 7.5 ס"מ[85].

ראיה יב' – מידת רוחב פני אדם:   שנינו במסכת כלים (שם): "ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף זה אגרופו של בן אבטיח, ר' יוסי או' ישנו כראש גדול של אדם".

והרמב"ם (פיהמ"ש, אהלות פי"ג מ"א) כתב שגודל האגרוף הזה הוא כראש של אדם גדול.

וכתב (פיהמ"ש כלים שם) שאגרוף הכונה לרעפים, ועי' במהדו' המאור (על פיהמ"ש לרמב"ם, שם הע' פו) שהביאו עוד כמה ראשונים שפירשו שאגרוף הכונה לרעפים, ואין הכוונה לאגרוף יד.

ואיתא בתוספתא (כלים, ב"מ פ"ז ה"א) שהאורך של האגרוף הנ"ל הוא טפח ושליש.

א"כ נמצא שלפי הרמב"ם ראשו של אדם גדול הוא כטפח ושליש. ובודאי שהכונה היא לרוחב הראש, שהרי אורך הראש יכול להגיע לכ – 3 טפחים.

והרי רוחב ראשו של אדם גדול הוא כ – 11 – 10 ס"מ, ולפ"ז יוצא שהטפח הוא כ – 8 – 7.5 ס"מ.

אולם לפי המגדילים את המידות יקשה, שיוצא שראש אדם כ – 13 ס"מ, וזה לא שכיח כ"כ.

ראיה יג' – מידת מלא קשר גודל:   איתא במנ' (מב.) א"ר יעקב א"ר יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל, ואיצטריך דרב פפא (שאמר שאין להרחיק את הציציות יותר מג' אצבעות מהכנף) ואיצטריך דר' יעקב, דאי מדרב פפא הו"א תוך ג' דלא לירחק טפי כו' ואיצטריך דר' יעקב מלא קשר גודל דלא ליקרב טפי כו' צריכא.

וכתב ר"ג (בד"ה מלא): "מלא קשר גודל, היינו קשר הב' של גודל דהיינו כאורך אצבע הגודל, והיינו בתוך ג' אצבעות דקאמר ר"פ, ואידי ואידי הוי חד שיעורא". דהיינו האורך מתחילת האגודל עד הפרק השני של האגודל הוא ג' אצבעות.

וכשיטה זו סוברים כמה ראשונים (ריא"ז, כלבו, הרי"ד. הביאם בס' מדות ושיעורי תורה, פ"ז סעיף כ הע' 92)[86].

והרי אם מודדים את האורך הזה נמצא כ – 6 – 5.6 ס"מ, א"כ יוצא שהאגודל הוא כ – 2 – 1.9 ס"מ, וכ"כ להוכיח הר"א גרינפלד (שם).

אולם לפי השיעור הגדול יוצא שעד הפרק שני יש כ – 7.5 ס"מ, וזה דמיוני ונגד המציאות.

ראיה יד' – מידת אורך פרק א' של האגודל:   המהר"ם בן חביב (מובא בב"י, או"ח סימן יא סו"ס ט) כתב שממקום הציפורן של האגודל עד הקשר הא' יש ב' אצבעות.   אולם המבי"ט (סו"ס קמג) חלק עליו, וכתב שמדד ויש מעט יותר מאצבע וחצי.

והרי אם מודדים נמצא שאורך חלק זה הוא כ - 3.2 – 2.9 ס"מ. וא"כ למבי"ט שזה מעט יותר מאצבע וחצי יוצא שאגודל כ – 2 – 1.9 ס"מ.

אלא שלפי המהר"ם בן חביב יוצא שהאגודל כ – 1.6 - 1.5 ס"מ, וזה ק"ק. ואפשר שלא דק. אך יותר נר' שכונתו לאצבע ולא לאגודל (וכ"כ כמה אחרונים, עי' בס' מדות ושיעורי תורה, פ"ז הע' 101).

ולפי מה שהתבאר לקמן (ראיה יז') היחס בין האגודל לאצבע הוא 4:5. ולפ"ז אם ב' אצבעות כ - 1.6 – 1.5 ס"מ, אז ב' אגודלים יהיו 2 – 1.9 ס"מ[87]. ועי' במש"כ הר"א גרינפלד (שם), שכתב כעי"ז.

אך למגדילים את המידות לא רק שדעת המהר"ם בן חביב נגד המציאות, ג"כ דעת המבי"ט נגד המציאות[88].

ראיה טו' – מידת האגודל לפי השעורין:   לעיל בפרק ב כתבנו שיש הרבה מאוד ספקות בעניין מדידת האגודל, ולכך כתבנו שאין להוכיח את מידות השיעורים של תורה לפי מדידת האגודל.

ומ"מ נר' שיש להביא ראיה למידת האגודל מדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' ס"ת הל' ט), וז"ל: "רוחב הגודל האמור בכל השיעורין וכו' כבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק, והן באורך שתי שעורות בריווח".

דהיינו האורך של האגודל הוא כרוחב של 7 שעורין בינוניות זו בצד זו בדוחק, וכן הוא האורך של ב' שעורין בריווח.

והנה באורך של שעורה אין מה להסתפק שברור מהו אורכה. אולם לגבי הרוחב יש להסתפק אם הכונה היא לרוחבן או לצידן של השעורין. הלכך מסתבר שיש יותר לסמוך על השיעור של האורך של השעורין. ובפרט לפי מש"כ בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ה הע' 50) בשם ס' יד שאול, שהשעורין של מצרים דקות יותר מהשעורין בשאר דוכתי, א"כ יש יותר ללמוד מהשיעור של אורך השעורה, ולא מהשיעור של רוחבה.

ואכן אורך של שעורה ממוצעת הוא כ – 9.5 – 8.5 מ"מ[89], א"כ שיעור האגודל הוא כ – 1.91 ס"מ[90], וכעי"ז כתבו להוכיח בס' מדות ושיעורי תורה (שם) והר"א גרינפלד (שם).

כעת נחשב את רוחב השעורה. הנה רוחב שעורה הוא כ – 3.7 מ"מ, ועובי שעורה הוא כ – 2.7 מ"מ[91]. וא"כ 7 שעורין ברוחבן יתנו כ – 2.6 ס"מ, ו - 7 שעורין בצידן יתנו כ – 1.9 ס"מ.

ונר' ברור שהעיקר להל' הוא שיש לחשב את השעורין על צידן, שכן כך ישוו ב' השיעורים שכתב הרמב"ם (ובשניהם האגודל כ- 1.91 ס"מ). אך אם נחשב לפי רוחב השעורה נגיע לסתירה גדולה בין השיעורים, ויצא ש - 7 שעורין ברוחבן ישוו לכ - 3 שעורין באורכן[92], ולא ל - 2 כמש"כ הרמב"ם.

ומה עוד, שאם הכונה היתה לרוחב השעורין, הרי שלא ברורה כונת הרמב"ם באומרו 7 שעורין זו בצד זו 'בדוחק', מה הכונה בדוחק. אם כונתו שיהיו צמודים, הרי ברור שנמדוד את השעורין צמודות זה לזה אף אם הרמב"ם לא יכתוב זאת.

אלא נר' ברור שהכונה שמכיון שהשעורין הן על צידן, לכך צריך לדחוק אותם עם היד כדי שיצמדו א' לב', ואם יעזבם הם יפלו לרוחבם, וכ"כ הר"א גרינפלד (שם). ואכן בס' מדות ושיעורי תורה (שם הע' 17) ובס' קרית אריאל (פ"ט הע' מה) הביאו כמה פוסקים שכתבו שיש למדוד בעובי השעורה, וז"ב.

ראיה טז' – מידת האגודל בזכרותו:   איתא בזבחים (סג.) אמר רמי בר חמא כל כבשי כבשים ג' אמות לאמה חוץ מכבשו של מזבח שהיה ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. כן היא גירסת רש"י (בד"ה ה"ג).

ופירש (שם): "כל הכבשים כו' היה להן שיפוע ג' אמות לאמה גובה חוץ מכבש הגדול של מזבח כו' האריכוהו ל"ב (32 אמות) שיפוע לט' אמות, הרי לכל אמה ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע כו'". דהיינו הכבש הגדול היה באורך לב' אמה על גובה ט' אמות, א"כ נמצא שלכל אמת גובה היה 3.5 אמות ואצבע ושליש אצבע.

וכתבו התוס' (בד"ה חוץ, וכן מובא בשטמ"ק מצויין שם באות יג על דברי רש"י): "ורבותיו גורסים ג' אמות ומחצה וחצי טפח ואצבע ושליש אצבע בזכרותו, ופירש בקונ' דלחשבון זה לא היה ראש הכבש שווה לראש המזבח אלא נמוך ממנו רביע אמה וכו' ולא דק בקונ' דאין נמוך אלא חומש אמה חסר משהו כו'".

דהיינו רבותיו של רש"י גרסו שלכל אמה גובה היה אורך של 3.5 אמות ועוד חצי טפח ועוד אצבע ושליש אצבע בזכרות. ופי' בזכרות, כתב השטמ"ק (שם אות לב): "בזכרותו פי' בשיפוע בעובי הגודל כו'", וכעי"ז כתב המרדכי (מנחות סימן תתקמח) שהכוונה היא לראש האגודל.

הבה נחשב כעת את היחס בין אצבע רגילה לבין אצבע בזכרות.

לפי רש"י כל אמת גובה עשתה 3.555 אמות אורך[93], אם נוריד את ה – 3.5 אמות ישאר 0.055 אמה, שזה באמת אצבע ושליש אצבע[94].

ולפי רבותיו של רש"י כל אמת גובה עשתה כ – 3.62 אמות אורך[95], ואם נוריד מזה את ה – 3.5 אמות ישאר 0.12, ואם נוריד מזה את החצי טפח (0.083)[96] יוצא 0.037[97].

הרי לנו שאצבע ושליש אצבע זה 0.055 אמה, ואצבע ושליש אצבע בזכרות זה 0.037 אמה, א"כ נמצא שהיחס בין אצבע רגילה לאצבע בזכרות הוא יחס של 2:3[98]. חשבון דומה לזה ניתן למצא במאמרו של הר"א גרינפלד (שם).

ואכן מדברי השטמ"ק (שם אות לב) מתבאר שזה היחס, וז"ל: "והא דנקט בזכרות כדי ליישב חשבון מצומצם ו' אצבעות לטפח משום דבסתם אצבעות הוי הטפח ד' אצבעות[99]. דהיינו בעלמא יש בטפח ד' אצבעות, אך באצבע בזכרות יש ו' אצבעות בטפח, א"כ נמצא שהיחס הוא 2:3.

והרי אם מודדים את עובי הגודל בזכרותו יוצא שהוא כ – 1.3 – 1.25 ס"מ, א"כ האגודל הוא כ – 1.91 ס"מ[100], והטפח הוא כ – 7.6 ס"מ, וכעי"ז כתב להוכיח הר"א גרינפלד (שם, ע"ש).

אולם למגדילים את המידות בוודאי שיקשה מכאן, שמכיון שראש הגודל הוא כ – 1.275 ס"מ, א"כ נמצא שהוא כחצי ממידת האגודל הרגילה, וזה דלא כשטמ"ק. וכן לדבריהם צ"ל שגובה הכבש היה 8.865 אמות, אלא שזה נגד התוס' שכתבו אמה פח' חומש חסר משהו, ולדבריהם זה יותר קרוב לאמה חסר שביעית.

ראיה יז' – מידת האצבעות:   איתא במנ' (מא:) אר"פ טפח דאו' ד' בגודל ו' בקטנה ה' בתילתא. דהיינו טפח הוא 4 אגודלים או 5 אצבעות או 6 זרתות.

בעניין האגודל והזרת אין מחלוקת. אך בעניין האצבע כתב השטמ"ק שיש הגורסים 5 ושליש אצבע האמה, ולפי הרמב"ם (פיהמ"ש כלאים פ"ו, מ"ו) מדובר על האצבע הסמוכה לאגודל, ולא לאצבע אמה. א"כ 5 אצבעות הוו טפח לפי הרמב"ם, ולפי רש"י 5 אצבע אמה הוו טפח.

אלא שאם מחשבים את האצבע והזרת בעוביים מקבלים 1.55 ס"מ[101] ו – 1.3 ס"מ (בהתאמה), ולפ"ז יוצא שהטפח הוא 7.6 ס"מ.

אולם אם מחשבים את האצבע והזרת ברוחבם מקבלים 1.8 ס"מ ו – 1.65 ס"מ (בהתאמה), אלא שאז לא יסתדרו המידות והיחסים שהגמ' אומרת. שכן לפי האצבע נקבל שטפח הוא כ – 9 ס"מ, ולפי הזרת נקבל שהטפח הוא כ – 10 ס"מ. וכ"כ הר"א גרינפלד (שם) והיד פשוטה (פ"א מהל' עירובין הל' יא)[102].

הלכך נר' שכוונת הגמ' לפי החישוב מהעובי, וכך נמצאו דברי חז"ל אמת ומדוייקים. ובפרט שזה ג"כ תואם למידת האגודל שהיא כ – 1.91 ס"מ, ולפ"ז הטפח כ – 7.6 ס"מ.

ואילו אם נחשב את האצבעות לפי הרוחב מלבד שיהיה סתירה בין הזרת לאצבע, יהיה ג"כ סתירה (או לכה"פ אי דיוק) למידת האגודל (ע"פ מש"כ לעיל בפ"ב, ע"ש).

ראיה יח' – מידת נטילת ידים:   שנינו במסכת ידים (פ"א, מ"א): "מי רביעית נותנין לידים לא' ואף לב', מחצית הלוג לג' או לד' וכו'".

עי' בפי' הר"ש (בד"ה מחצי), הרע"ב (בד"ה מחצית) והמשנה אחרונה (בד"ה לא') שמבואר שהמשנה מדברת כשנוטלים ידים זה אחר זה, ואם היו רביעית לראשון אזי הנטילה מועילה לשני אף אם אין לו רביעית (הואיל ומשיירי טהרה אתו).

והטעם שהמשנה או' רביעית לב', ומשמע קצת ולא לג', היינו משום שכן שיערו חכמים שסתם ידים של אדם בינוני לוקחות בנטילה חצי רביעית. ובאמת אם יצליחו ג' אנשים ליטול מרביעית אה"נ שיצאו ידי חובה, וכ"כ בהדיא המשנה אחרונה (שם, ע"ש).

והנה שיעור נטילת ידים לפי הרא"ש ועוד ראשונים (עי' בטושו"ע, או"ח סו"ס קסא) הוא עד חיבור האצבעות לכף היד.

והרי ע"פ בדיקות שעשיתי עולה שלכל היותר צריך כ – 32 – 30 סמ"ק לנטילה בצמצום (ניתן אף במעט פחות מזה). וא"כ מסתבר ששיעור רביעית הוא כ – 75 - 70 סמ"ק שחציו הוא מעט יותר משיעור הנצרך לנטילה.

ואף לסוברים שצריך ליטול ג"כ את כל כף היד (עד הקנה של הזרוע, עי' בטושו"ע שם), מ"מ עלה לי שצריך כ – 45 – 35 סמ"ק, ולכל היותר 52 – 50 סמ"ק. והרי זה ג"כ מסתדר אם נאמר ששיעור רביעית הוא 75 סמ"ק[103].

אולם למגדילים את המדות ק', שכן חצי רביעית לדבריהם זה כ – 75 סמ"ק והיאך אפשר לומר שכן שיעור סתם נטילת ידים, והרי בכמות זו ניתן ליטול ב' אנשים בשופי.

ראיה יט' - מידת רוחב כף הרגל:   איתא בשבת (פה.) ערוגה תוכה שישה גבולותיה בכמה כדתנן ר"י או' כמלא רוחב פרסה (ופרש"י, בד"ה פרסה, 'פרסת רגל') כו' מ"ט דכתיב 'והשקית ברגלך כגן הירק' מה רגל טפח אף גבול נמי טפח.

הרי שרוחב הרגל הוא טפח, וכבר כתב בס' שיעורי תורה (ש"ו אות ו) שמס' דרכי הוראה עולה שמדד ויצא לו כ – 7.2 ס"מ, ולפי מדידותיו יוצא כ – 7.7 – 7.4 ס"מ. א"כ יוצא שהטפח כ – 7.6 ס"מ והאגודל כ – 1.91 ס"מ.

אולם למגדילים את המידות ק' שכמעט ולא נמצא רוחב רגל המגיעה לכ – 10 ס"מ, וכ"כ בס' שיעורי תורה (שם) ובס' מדות ושיעורי תורה (פ"ה סעיף יד)[104].

ראיה כ' – מידת אורך כף הרגל:   איתא בעירובין (מב.) אר"נ אמר שמואל היה מהלך ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפיים פסיעות בינוניות וזו היא תחום שבת.

ופרש"י (בד"ה פסיעה בינונית): "דרך הליכתו של אדם אמה". הרי שפסיעה בינונית של אדם היא כאמה, וכ"כ בהדיא האו"ז (הל' עירובין סימן קמג), ר' ישמעאל בן חכמין (שם בד"ה אמר שמואל) ור' חננאל בן שמואל (סימן תריב בד"ה אר"נ).

אולם נר' לכאו' שא"א להוכיח כמה היא אמה, היות ולא ברור מה זה פסיעה בינונית. וכן לא ברור אם מדובר עם מנעלים או בלי. ואף אם יש מנעל לא ברור אם המנעל עובר את הרגל או לא. וכן העיר בס' שעורי מקווה (אות יח, בהע', מדף סג.).

ומה עוד שלפי מה שבדקו בכמה מקומות, מצאו שהליכה בינונית של אדם בביתו היא קטנה בכ – 15 ס"מ מהליכה בינונית של אדם חוץ לביתו (שהפרש של בין 50 ס"מ ל – 65 ס"מ). ואע"ג שבודאי שבגמ' הנ"ל מיירי בהולך חוץ לביתו, מ"מ יש לראות מכאן שלא ברור מהי הליכה בינונית.

וכן התשב"ץ (פסקים סימן פ) כתב שאין לסמוך על זה וללכת אלפיים פסיעות, מכיון שמן הדין אין אמה נמדדת אלא בטפחים ואגודלים, ולא בפסיעות.

אולם נר' שניתן להוכיח על שיעור האמה מהמהרי"ו (סימן עו) והובאו דבריו במג"א (או"ח סימן שצז ס"ק א) שכתב שפסיעה בינונית היא ב' מנעלים, א"כ אורך מנעל הוא חצי אמה.

והמנחת ברוך (סימן עה) והחזו"א (שם ס"ק י) כתבו שזה כ – 30 ס"מ, וממילא יוצא שהאמה כ – 60 ס"מ.

אלא שדבריהם צ"ע מכמה סיבות:   א. הם מדדו במנעלים שעוברים את הרגל בכמה ס"מ[105], ומי הגיד להם בנבואה את כמות הס"מ שהמנעל צריך לעבור את הרגל, וכה"ק בס' שעורי המקווה (שם).   ב. כידוע במאה השנים האחרונות אורך הרגל גדל בכמה מידות. אם רח"נ (שם) כותב שממוצע אורך כף רגל הוא 24 – 23 ס"מ, הרי שבימינו זה נחשב (יחסית) למידה קטנה[106]. ובימינו הממוצע של אורך הרגל הוא 27 – 25 ס"מ[107].   ג. אם ניקח מנעל שאינו מוסיף אורך לרגל נגיע לכ – 25.5 ס"מ, ואז האמה תצא כ – 51 ס"מ, ובין זה ל – 60 יש הפרש גדול מדי.   ד. אפשר שהשיעור כאן הוא באמה שוחקת, ומשום שזה דין דרבנן לכך הקלו[108].

א"כ פשוט וברור שאין להוכיח מכאן את מידת האמה. אולם נר' שניתן להוכיח מכאן דלא כמגדילים את המידות. שהרי לפי ר"ת (מובא בתוס' בעירובין נא. בד"ה כזה) האלפיים אמה של תחום שבת הן הן ואלכסונן, א"כ יש לאדם 2,828 אמה לכל צד[109], והרי בגמ' אמרו שיש לאדם אלפיים פסיעות בינוניות, א"כ כל פסיעה היא כ – 1.41 אמה[110], וכעי"ז כתב התשב"ץ (שם).

ואם נאמר דס"ל כמהרי"ו, אזי יוצא שכל מנעל הוי כ – 17 אגודלים[111]. ואף אם ניקח את המנעלים הגדולים (כ – 30 ס"מ) יוצא שהאמה היא כ – 43 ס"מ[112].

ואף אם נאמר שר"ת לא ס"ל כמהרי"ו, נר' שעדיין יש להוכיח דלא כמגדילים את המידות. שהרי פסיעה בינונית היא באיזור 65 – 50 ס"מ (תלוי בעיקר במקום הפסיעה ובאדם הפוסע), א"כ יוצא שהאמה היא לכל היותר 46 ס"מ[113]. הרי לנו שמר"ת עולה שהאמה היא לכל היותר 46 ס"מ.

ולחולקים על ר"ת ניתן רק להוכיח מסוגיין שהאמה היא לכל היותר 65 ס"מ, אך אין להוכיח מה השיעור המינימלי.

ואף לפי המהרי"ו נר' שניתן לומר שהאמה רק בטווח בין 45 ל – 62 ס"מ. אולם אם ס"ל כר"ת הרי שמוכח שהאמה היא לכל היותר 44 ס"מ.

ראיה כא' – מידת גובה האדם:   התוס' (ב"ב ק: בד"ה והכוכין, ובעוד כמה דוכתי) כתבו שגובה האדם עד הכתפיים הוא ג' אמות. והסכימו איתם הרבה ראשונים, הביאום בס' שיעורי תורה (ש"ו אות ט) ובירחון מוריה (שנה 11, ח"ח מעמ' נט).

האב"ע (שמות כז, א) כתב שגובה אדם הוא ד' אמות, וכ"כ עוד כמה ראשונים, עי' במוריה (שם).

הרמב"ן (ב"ב, שם) ס"ל שגובהו של אדם הוא ג' אמות, וכ"כ עוד כמה ראשונים, הביאום בס' שיעורי תורה (שם) ובמוריה (שם).

א"כ מצאנו ג' שיטות בראשונים בעניין גובה האדם. י"א 3 אמות, י"א 4 אמות וי"א כ - 3.5 אמות[114]. ולכאו' ק' לומר דפליגי במציאות, וכן לא מסתבר לומר דפליגי בשיעור האמה[115].

ונר' שהראשונים שכתבו שקומת אדם ג' אמות כוונתם שלכל הפח' קומת אדם ג' אמות, אך אפשר שקומת אדם יותר, ואף הממוצע אפשר שיותר (רק בננס לא עסקי'). וכשחז"ל אמרו ששיעור מקוה הוא כקומת אדם אזי סגי בקומת האדם ההכי נמוך (כל שאינו ננס באיבריו), ואה"נ אם נמצא אדם גדול יותר אם המים יעלו בכל גופו אתי שפיר, ואם לא בעי' טפי.

ואכן עי' בריטב"א (שם בד"ה הכוכין) שאע"פ דס"ל כרמב"ן שקומת אדם ג' אמות, מ"מ כתב שאפשר שאינן ג' אמות בצמצום, אלא באמת הוי יותר מג' אמות, שהרי המים עולים כשאדם נכנס לתוכן, ע"ש.

והטעם שכתבתי דווקא בדעת הסוברים שגובה אדם הוא ג"א שזה לאו דוקא, ולא כתבתי כן בשיטות האחרות הוא:   א. כן דעת רוב הראשונים[116] שגובהו של אדם הוא 3.5 או 4 אמות. וכן יש לפסוק להל', כמש"כ בס' שיעורי תורה (שם) ובס' קרית אריאל (פ"ט).   ב. חזי' שהריטב"א אע"פ שסובר כרמב"ן שהגובה של אדם הוא ג"א, מ"מ כתב שזה לאו בדוקא.   ג. מהאב"ע (שם) ומעוד כמה ראשונים (ר"י בן חכמון, עירובין מג: בד"ה תאנא) משמע קצת שכתבו את השיעור לפי המציאות והמדידות, ולא רק משום שכך יצא להם מהגמ'.   ד. כמה מחכמי הגויים שהיו בימי הראשונים כתבו שגובהו של האדם הוא כ – 4 אמות, עי' בס' מדות ומשקלות של תורה (פרק כב ע' 18).   ה. טעמא דמסתבר הוא, שהרי המים עולים כשאדם נכנס לתוכן, ואם באמת גוף האדם ג' אמות מצומצמות היה מספיק שמי המקוה יהיו פח' מג"א בשביל שיכסו את גוף האדם[117].   ו. בב"ב ק: הצריכו ד"א לאורך האדם (לכוך לקבורה), ואם גובהו של אדם ג"א, מניין לנו לחייב יותר[118]. אלא ודאי שג"א זה הגובה המינימלי לגוף האדם, וחז"ל הצריכו ד"א בגלל שכן הגובה של רובא דאינשי (בין 3.5 ל - 4 אמות)[119].

א"כ אם האמה היא כ – 46 ס"מ, נמצא שלסוברים שגובה האדם 3.5 אמות יוצא שהגובה הוא כ – 161 ס"מ. ולסוברים שגובה האדם כ - 4 אמות יוצא כ – 184 ס"מ.

ונר' שאין להוסיף על שיעור האמה יותר מזה, שכן רוב האנשים נמוכים מ – 180 ס"מ. ואע"ג שהממוצע של ימינו הוא 175 – 170 ס"מ, ולכאו' יקשה לשיטת הסוברים שהגובה הוא 3.5 אמות, מ"מ אין כאן קושיא, שבאמת בעבר אנשים היו נמוכים יותר מבימינו, וכמו שהאריך בזה בס' לב ים (עמ' סא) והביאו בס' הידורי המידות (פרק לא), וכמו שמוסכם לחוקרים של ימינו.

אולם לפי המגדילים את המידות הסוגיא הנ"ל ק' ביותר. שלפי הרמב"ן וסייעתו יוצא שהגובה הוא כ - 180 ס"מ שזה מעל הממוצע, ולפי התוס' וסייעתם יוצא כ - 210 ס"מ שזה נדיר ביותר בדורנו (וכש"כ בעבר), ולפי האב"ע וסייעתו יוצא כ – 240 ס"מ שזה דימיוני ולא במציאות כלל[120].

ראיה כב' – מידת גובה קטן:   אמרי' במנ' (מ:) טלית שקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בו עראי פטורה.

ומדברי רוב הראשונים מתבאר שמידת הטלית צריכה להיות כל שקטן מתכסה בו ראשו ורובו[121], וכ"פ השו"ע (או"ח סימן טז).

ומדברי רוב הראשונים עולה שמדובר כאן בקטן בגילאי 7 – 5[122], אך י"א שמבדובר כאן על קטן בן 9[123].

הגדר של ראשו ורובו כאן הוא הרוב של הראש והגוף (כל הראש ועוד מיעוט הגוף, כך שבסך הכל יש רוב הגוף עם הראש)[124].

מדברי התרומת הדשן (סימן צב) עולה שמידת ראשו ורובו זה כולל הרגליים[125], ופסקוהו כמה אחרונים (או"ח תרמ, ג). ולכאו' כן נר' משאר הפוסקים, שאם היה מדובר בלי הרגליים היה להם לציין זאת.

אולם השפת אמת (שבת יא. בד"ה לא יעמוד) הוכיח מזה שהתוס' כתבו שהבטן היא למטה מראשו ורובו שלכאו' ראשו ורובו הוי בלי הרגליים. וכ"כ בשו"ת ארץ צבי (סימן א בד"ה בפע"ח) ודייק כן מס' פע"ח (שעת הציצית, פ"ב) שכתב ששיעור הטלית עד החזה, והרי זה רובו רק אם לא נחשיב את הרגליים[126].

והנה בשו"ת נחפה בכסף (סימן א) כתב שמדד את שיעור ראשו ורובו של קטן בן 9, ומצא שזה אמה על אמה. והביא פוסקים שכתבו שהשיעור הוא 4 טפחים, וכתב שהם מדדו בקטן בן 6. ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (פ"י סעיף כ) שהביא עוד פוסקים שכתבו שהשיעור הוא אמה או 4 טפחים.

ודברים אלו צ"ע לכאו'. שכן בימינו קטנים בני 6 – 5 הם בגובה של כ – 2:3 מגובהו של גדול, וקטנים בני 9 הם בגובה של כ – 3:4 מגובהו של גדול[127].

ולכך יש לתמוה, שכן אם גובהו של גדול 3 אמות, אזי יהיה גובהו של קטן בן 9 יותר מ – 2 אמות, וממילא ראשו ורובו בוודאי יהיו יותר מאמה, וכש"כ שיקשה לדעת הסוברים שגובהו של גדול הוא 3.5 או 4 אמות (התבאר בראיה הקודמת). וכן יקשה על המידה שנתנו לקטן בן 6, שכן אם גובהו כ – 2:3 מגובהו של גדול, א"כ גובהו צ"ל לפחות כ – 2 אמות, וראשו ורובו יהיה כאמה לפחות.

הלכך היה נלע"ד ליישב שלגבי טלית לכו"ע אין להחשיב את הרגליים למידה של ראשו ורובו. והטעם ברור שכן אין מתעטפים ברגליים, ובעי' ראשו ורובו שמתעטפים בהם, ואין הרגליים בכלל מקום העיטוף[128].

ולפ"ז הכל אתי שפיר. שכן הגובה של קטן בן כ – 6 – 5 (ללא הרגליים) הוא כ – 60 – 50 ס"מ, ואכן 4 טפחים הוי הרוב של גובה זה. שהרי אם הטפח כ – 7.6 ס"מ יהיו 4 טפחים 30.4 ס"מ[129]. וכן גופו של קטן בן 9 (ללא הרגליים) הוא כ – 75 – 65 ס"מ, ואכן זה הרוב של אמה אם האמה כ – 46 ס"מ.

אולם לפי המגדילים את המידות יש להקשות, שכן לדבריהם 4 טפחים זה כ – 40 ס"מ, והרי אם כל הראש והגוף כ – 60 – 50 ס"מ, הרוב הוא כ – 30 ס"מ ולא 40 ס"מ. וכן לגבי קטן בן 9, אם הכל 75 – 65 ס"מ, א"כ בוודאי שב – 46 ס"מ יש את הרוב, ולמה נתנו שיעור של כ – 60 ס"מ שזה הרבה יותר מהרוב.

ראיה כג' – מידת רוחב האדם:   אמרי' בסוכה (ח.) דגברא באמתא יתיב. וכתבו התוס' (ב"ב קא. בד"ה ורוחבן) והרמב"ן (שם) דהיינו כשהאדם לבוש, אך כהאדם ערום הוא תופס פחות מאמה, ולכן רוחב האדם עם הארון הוי אמה.

והרי רוחב של אדם עם בגדים הוי כ – 46 – 43 ס"מ (תלוי בעיקר בכמות הבגדים ובעוביים), א"כ שיעור האמה כ – 45 ס"מ, והטפח כ – 7.6 ס"מ והאגודל כ – 1.91 ס"מ, וכעי"ז כתב להוכיח המנחת ברוך (סימן עה, ענף ב).

אולם למגדילים את המידות ק' טובא, שרק באנשים רחבים מאוד רוחבם מגיע לכ – 60 ס"מ (עם בגדים), אך אין כן רובא דרובא דעלמא[130].

ראיה כד' – מידת עובי האדם:   שנינו בב"ב (ק:) שהכוכין למת הן ד"א אורך, רוחב אמה ורומן ז' טפחים.

ופירש הרשב"ם (בד"ה ורוחבן) שצריך ז' טפחים משום ו' טפחים לגופו ועוד טפח לאוויר (שיהיה פותח טפח לטומאה). והסכימו עימו הראשונים (התוס', הרמב"ן ועוד). וכן הוכיח הריטב"א (שם) מהירו' (סוכה פ"ב, ה"ח), מזה שהצריכו סוכה ז' טפחים ו' לגופו ועוד א' לשולחנו.

א"כ עוביו של אדם הוא אמה. והרי אף האנשים עם הכרס ההכי עבה לרוב אין עוביים יותר מ – 40 ס"מ, וכש"כ לא מעל 46 ס"מ. א"כ נר' שאין להגדיל את האמה מעל 46 ס"מ.

ובוודאי שאין לומר שהאמה כ – 60 ס"מ, שכמדומה שאינו בנמצא אדם שכ"כ עבה[131].

ראיה כה' – מידת היקף המותניים:   מבואר בירו' (יומא פ"ז, ה"ג), במדרש רבה (פרשת צו, פרשה י סימן ו) וברמב"ם (פ"ח מהל' כלי מקדש הל' יט) שאורכו של האבנט הוא 32 אמה.

וכתב השטמ"ק (ערכין טז. אות י) בשם מדרש שהאבנט היה מקיף את הכהן הגדול 32 פעמים. והתקשה באור לישרים (ערכין שם) ובס' שיעורי תורה (סימן ג הע' כ) שלכאו' דברי השטמ"ק נגד מש"כ למעלה שאורך האבנט 32 אמה, שכן היקף אדם הוא 3 אמות, וא"כ 32 הקפות של אדם הן 96 אמה.

ואכן הקושיא קשה, אך לא מובן מנליה שהיקף אדם 3 אמות, שלכאו' היקף האדם 2 אמות[132] כמבואר למעלה (בראיות כב – כג).

וחשבתי לתרץ שכל צד בגוף חשוב להקפה, וסיבוב שלם חשוב כשתי הקפות. והטעם בזה משום שעניין ה - 32 הקפות הוא לחוץ את הלב מלמטה הימינו (ולכן יש לב' הקפות, ועי' בדברי השטמ"ק הנ"ל). וא"כ בכל צד יש חציצה. ואח"כ ראיתי שגם בס' יוסף דעת (ערכין טז. בסוד"ה אבנט) תירץ כן.

עוד חשבתי לתרץ שהשטמ"ק מפרש את הירו' והמדרש הנ"ל שהכונה שהיה 32 אמה לכל צד של האבנט, וא"כ נמצא שאורך כל האבנט הוא 64 אמה, אלא שאין תירוץ זה נר'. ומ"מ בודאי שאין לומר כדברי השיעורי תורה (שם) שהשטמ"ק לא סובר את הירו', המדרש והרמב"ם, שאין נר' לומר כן.

א"כ לפי דברינו יוצא שהיקף מותניים של אדם בינוני הוא כ- 2 אמות. ואכן כידוע היום היקף המותניים הממוצע של אדם הוא 94 – 84 ס"מ[133], והממוצע המדוייק יותר הוא 90 ס"מ, ונמצא שהאמה היא כ - 45 ס"מ. והרי זה מתאים למש"כ שהאמה היא כ – 45.8 ס"מ.

אולם למגדילים את המדות יוצא ש - 2 אמות הן כ - 120 ס"מ, וזה כמעט אינו בנמצא מותניים שכאלו, שאף המותניים הגדולים ביותר הן כ – 110 – 100 ס"מ[134].

סיכום ראיות כא',  כג' – כה':   לפי השיטה המגדילה את המידות יוצא שגובה בני אדם בין 180 ל - 240 ס"מ (ג"א או ד"א), ורוחבם הוא כ – 55 ס"מ, ועוביים כ – 60 ס"מ, והיקף מותניהם כ – 120 ס"מ. אדם בממדים שכאלו כמדומה שאינו בנמצא כלל וכלל, ואף אם אחד למאה ריבוא נמצא אדם כזה, הרי שהוא משונה משאר הבריות, והיאך חז"ל יחייבו כל אדם שמוכר קבר סתם להוציא ממון כה רב בשביל אדם שכזה.

 

     ב. ראיות ממידות שונות

ראיה כו' – מידת מדרגה:   אמרי' בשבת (ח.) עמוד פח' מג' מידרס דרסי ליה רבים. דהיינו עד חצי אמה אנשים הולכים תוך כדי הליכתם מבלי להתאמץ להרים את הרגל גבוה.

וכן ביומא (טז.) אמרי' שהמדרגות שבקודש היו בגובה חצי אמה, ולכאו' בשביל שיהיו נוחות בהליכתם, וכ"כ בס' שיעורי תורה (ש"ו, ס"ו).

והרי קחזי' שכבר מ - 22 – 20 ס"מ מתחיל להיות קשה וצריך להרים את הרגל, א"כ אין החצי אמה יותר מ - 24 – 23 ס"מ, וכ"כ בס' שיעורי תורה (שם).

אולם לפי המגדילים את המידות ק' וכי על גובה של כ - 30 – 28 ס"מ ניתן לומר מידרס דרסי ליה רבים, ולהחשיב את המקום למקום פטור שהתבטל לקרקע, בוודאי שאין נר' לומר כן.

ראיה כז' – מידת עמוד לכיתוף:   אמרי' בשבת (שם) עמוד ט' ורבים מכתפים עליו וזרק ונח על גביו חייב, מ"ט כו' מג' ועד ט' לא דרסי ליה ולא מכתפי ליה, ט' ודאי מכתפין עילויה.

ופרש"י (בד"ה תשעה): "תשעה, דוקא נקט דחזי לכתופי דאינו לא גבוה ולא נמוך". והרי על עמוד של כ – 70 ס"מ בודאי שנח לכתף, ונכון לומר עליו שהוא לא גבוה ולא נמוך. והרי יש הרבה חומות ברחוב בגובה זה וניתן לראות שרבים מכתפים עליהם. ובאמת אם הטפח הוא 7.6 ס"מ נמצא שעמוד ט' הוא כ – 69 ס"מ, ואתי שפיר.

אולם למגדילים את המידות בוודאי שק'. שלדבריהם יוצא שט' טפחים הוו כ – 90 ס"מ, והרי זה גבוה, והיאך אפשר לומר שבפח' מזה לא מכתפים אנשים, והרי הרבה מהשולחנות בגובה נמוך מזה וכל הזמן מכתפים עליהם.

ראיה כח' – מידת אורך ורוחב הפרה:   איתא עירובין יט: ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות, וכמה עוביה של פרה אמה ושני שליש אמה.

הרי שאורך ראשה רובה של הפרה הוא 2 אמות, ועוביה של הפרה הוא 10 טפחים.

ואכן ע"פ מדידות עולה שהממוצע של עובי הפרות הוא כ – 79 - 73 ס"מ, וא"כ יוצא שהטפח הוא כ – 7.6 ס"מ, וכ"כ להוכיח בס' מדות ושיעורי תורה (פ"י הע' 102) ובס' הידורי המידות (פרק מד).

ולמגדילים את המידות קשה, שלדבריהם עובי הפרה הוא רק כ – 7.5 טפחים, והרי הגמ' כתבה שהוא 10 טפחים.

ולגבי אורך הפרה, הברייתא הנ"ל היא על המשנה (שם יז:), ושנינו שם: "מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא הפרה ראשה ורובה בפנים ושותה".

א"כ השיעור הנ"ל הוא בזמן שהפרה שותה, ובס' מדות ושיעורי תורה (שם) כתב שמדד ויצא לו שהשיעור הוא שהראש של הפרה כ – 40 ס"מ, ואורך גוף הפרה כ – 140 – 135 ס"מ, א"כ יוצא שראשה ורוב גופה הוא כ – 180 – 175 ס"מ. ואכן 2 אמות של כ – 46 ס"מ הם הרוב של שיעור זה[135].

אולם לפי השיעור הגדול היה לגמ' לומר שהאורך הוא אמה וחצי[136], ולא 2 אמות[137].

ראיה כט' – מידת הריס:   במסכת יומא (סז:) שנינו עשר סוכות עשו, מירושלים ועד צוק תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל".

ופרש"י (שם סז. בד"ה שבעה): "הרי לתשעים ריס יב מיל". דהיינו יש 7.5 ריס במיל, ומכיוון שמיל זה אלפיים אמה נמצא שריס זה 266 אמות[138].

והתוס' (ב"מ לג. בד"ה וזהו) כתבו שיש שגורסים רוס (במקום ריס) שזה בגימ' 266 כמניין האמות שבריס.

וכתב הערוך (ערך רוס) שמרחק זה נקרא כמטחוי קשת, דהיינו כמרחק שהחץ מגיע. והרי בקשתות שאינן משוכללות (כמו שהיה בימי האבות[139]) ק' לעבור את המאה מטרים. והקשתות היותר גדולים וטובים יכלו להגיע מעט אחרי המאה מטרים.

ואכן אם נאמר שאמה זה 0.458 מטר, א"כ שיעור הריס הוא כ – 120 מטר[140], והרי זה השיעור המקסימלי שהחץ יכול להגיע.

אך למגדילים את המידות ק' טובא, שיוצא ששיעור הריס הוא מעל 150 מטר[141]. והרי אין בכח החצים הרגילים להגיע למרחק כזה.

עוד נר' להוכיח על שיעור הריס. שכן אמרי' בב"מ (לג.) ואיזו היא ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים כו' ריס.

והרי עינינו רואות שכבר במרחק של מאה מטרים אין הראיה ברורה והמרחק הוא גדול וק' לקרוא למרחק שכזה 'כי תפגע'. ואף אם נאמר שמדובר במקום פתוח ובראיה טובה די לנו לומר כן על שיעור של עד 120 מטר.

אך ודאי שאין מסתבר כלל לומר על שיעור של 150 מטר שזה בכלל 'כי תפגע', ואין הראיה טובה במרחק שכזה[142].

ראיה ל' – מידת הקנה:   כתוב ביחזקאל (פרק מ): "וביד האיש קנה המידה שש אמות באמה וטופח וגו'".

ופרש"י (בד"ה שש): "שית אמין באמתה דהיא אמתא ופשך, כן תרגם יונתן. זו היא אמה בינונית בת ו' שהיא אמה וטופח באמה בת ה'". וכן פירש הרד"ק (בד"ה וקנה) והמצודות דוד (בד"ה שש). א"כ אורך הקנה הוא 6 אמות (של 6 טפחים).

ומידה זו נקראת קנה משום שהיו מודדים אותה ע"י קנה סוף, כ"כ הרד"ק (ס' השרשים שורש קנה).

 והרי אורך קנה בממוצע הוא 3 – 2 מטר[143], ואכן אם האמה היא כ – 45.8 ס"מ אזי 6 אמות הן כ – 2.7 מטר[144], ואתי שפיר.

אולם לפי השיעור הגדול יוצא שמידת הקנה היא כ – 3.6 מטר[145], והרי זה מעל הממוצע ולא שכיח כ"כ[146].

והנה הרד"ק (ירמיה לא, לט) כתב שהקנה הוא 6.5 אמות, ולפ"ז עוד יותר מוכח כדברינו. שהרי אז שיעור הקנה לדברינו כ – 2.9 מטר[147].

ואילו למגדילים את המידות יוצא ששיעור הקנה הוא כ – 3.9 מטר[148], והרי זה הרבה טובא מעל הממוצע. ומ"מ אין דברי הרד"ק הנ"ל ברורים, ולא ברור מה מקורו, וכבר התקשה בזה הבאר בשדה (בראשית יד, יז) [149].

ראיה לא' – מידת ראיית האדם:   איתא בסוכה (ב.) סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה כו' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא. ופרש"י (בד"ה דלא): "דלא שלטא בה עינא, שאינו רואה את הסכך".

וכן לגבי נר חנוכה, אמרי' בשבת (כב.) נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כו'. ופרש"י (בד"ה פסולה): "דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה כו'".

א"כ העין של האדם שולטת עד עשרים אמה, ובודאי שמדובר אף בלילה ובחשיכה, שכן בנר חנוכה ובסוכה משתמשים (אף) בלילה. והרי בראייה בינונית (ללא משקפים) בקושי ניתן לראות בגובה של 9 – 8 מטר, וכש"כ לא יותר מזה. ואם האמה כ – 0.458 מטר אזי 20 אמה יוצא כ – 9.1 מטר, ואתי שפיר[150].

אולם לשיעור הגדול יוצא כ – 12 מטר, ואין זה נר' כלל. שאדם לא יכול לראות את הסכך בלילה בגובה שכזה, וכן לא את נרות החנוכה.

ראיה לב' – מידת בית דירה:   איתא בסוכה (ג.) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים כו' ואמרי' בגמ' שהטעם הוא משום דבכולהו כתיב בית, והשיעור המינימלי שגרים בו אנשים הוא שיעור ד"א על ד"א.

ונר' פשוט שהטעם הוא משום שהמיטה לוקחת ד' אמות על אמה (כגוף האדם, עי' בראיות כ – כב), ונשאר עוד ג"א על ד"א בשביל שלחן וכסא (עי' מלכים ב פ"ד, י, וע"ע בשו"ע, באבה"ע סימן עג, א – ב).

ולכאו' מכאן נר' דלא כמגדילים את המידות, שהרי לדבריהם יוצא שד"א על ד"א זה כ – 2.4 על 2.4 מטר. ויש לתמוה למה אדם יחידי צריך בית כה גדול , שלכאו' בבית של 2 על 2 מטר סגי לאדם לגור בו. והרי יש היום יחידות דיור בגדלים אלו ואף בפח' מעט. וכש"כ בעבר שהדירות היו קטנות יותר[151].

ואכן יותר מסתבר שהשיעור של האמה הוא כ – 0.46 מטר, וא"כ ד"א על ד"א זה כ – 1.8 מטר על 1.8 מטר.

ובב"ב בדף צח: שנינו המוכר מקום לחבירו, וכן המקבל מקום לעשות לו בית חתנות לבנו כו' בונה לו ד"א על ו' דברי ר"ע, רבי ישמעאל או' רפת בקר היא כו'.

ולכאו' למגדילים את המידות ק', טובא, שלדבריהם ד"א על ו"א זה כ - 2.4 על 3.6 מטר, וק' למה צריך המוכר לתן בית כה גדול, והיאך ר"י או' על זה שזה רפת בקר, והרי מכיר אני כמה משפחות (עם ילד א') שגרו בבית ששטחו כמעט כגודל הזה[152], וכש"כ בעבר שהיו לאדם הרבה פח' חפצים וסגי בבית קטן יותר.

הלכך מסתברא שהאמה היא כ – 0.46 מטר, וממילא יוצא שהגודל הזה הוא כ – 1.8 על 2.7 מטר, ובאמת שזה קטן לדירה לזוג[153].

עוד איתא שם הרוצה לעשות כו' בית קטן ו' על ח' (אמות) כו'. והרי לפי המגדילים את המידות יוצא שזה כ – 3.6 על 4.8 מטר. והדבר מתמיה, שאדם שיתחייב לחבירו ליתן לו בית קטן, ואנו נבוא ונחייב ליתן בית כה גדול.

אולם אם האמה היא כ – 0.46 מטר, אזי יוצא כ – 2.7 על 3.6 מטר, שלמרות שאין זה בית צפוף (ואינו כרפת בקר), מ"מ בודאי שאין זה נחשב לבית גדול, ומסתברים דברי חז"ל.

ראיה לג' – מידת נפח האדם:   הריב"ש (סימן רצה) הביא את דברי החכם אנוידאל אפרים שהנפח של בן אדם הוא כ – 10 סאה, וכתב על זה: "אף כי בזמן הזה אני רואה ששיעורו של אדם בינוני צריך לפחות עשרים סאה, לא כמו ששיערת אתה למחציתם, אבל אומר לך בבדיחותא שסיבת התחלפות ביני ובינך הוא שכל אחד בעצמו שיער".

א"כ החכם הנ"ל שיער שנפח בן אדם הוא כ – 10 סאה, והריב"ש שיער שהנפח הוא כ – 20 סאה.

והרי 10 סאין זה 1,440 ביצים[154], ואם נאמר כדברי המגדילים את המידות, יוצא שהביצה היא כ – 100 סמ"ק. ולפ"ז 10 סאין זה כ – 144 ליטר, ו – 20 סאין זה כ – 288 ליטר. הרי שלא יתכן שהגוף של החכם הנ"ל ושל הריב"ש היה כ"כ גדול. שבערך נפח האדם הוא מעט פחות ממשקלו, ואיזה אדם שוקל מעל 250 ק"ג. ועוד איך אפשר שהריב"ש יפסוק לכולם ע"פ משקל של אדם כה גדול[155].

אלא ודאי שהאגודל כ – 1.91 ס"מ, וממילא הביצה כ – 50 סמ"ק. ולפ"ז יוצא שלפי החכם הנ"ל גוף האדם כ – 72 ליטר, וגוף הריב"ש כ – 144 ליטר. ואם נעשה ממוצע בין שני המידות הללו יוצא שגוף האדם כ – 108 ליטר, ולכן משקל האדם הממוצע מעט פחות מ - 100 ק"ג.

ונר' שהדברים גדולים מהממוצע, ומ"מ הם אפשריים והגיונים, אלא שנר' שלא דייקו במידות כ"כ. ומ"מ לפי המגדילים את המידות דברי הריב"ש לא אפשריים כלל וכלל. ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (פי"ז הע' 174) שהוכיח מהחכם הנ"ל כדברינו.

ראיה לד' – מידת מעקה:   בעניין מצות מעקה. פסקו הרמב"ם (פי"א מהל' רוצח הל' ג) והשו"ע חו"מ סימן תכז סעיף ה) שגובה המעקה הוא י' טפחים. וביארו משום: "כדי שלא יפול הנופל ממנו".

ולכאו' הצורך במעקה הוא בשביל שהאדם לא יפול תוך כדי הילוכו בלי לשים לב. וא"כ נר' דסגי שהמעקה יעבור את הברכיים מעט ואז אין אדם יפול תוך כדי הילוך או ריצה, מכיון שהירכיים והשוקיים יתקעו במעקה וימנעו את הנפילה. משא"כ אם המעקה נמוך מהברכיים, יש לחוש שיפגע האדם במעקה תוך כדי הילוכו ויתקפלו הברכיים ויפול.

והרי לפ"ז במעקה של 75 – 70 ס"מ בודאי סגי, שהרי אז הוא מגיע מעל הברכיים כ – 3 - 2 טפחים ואין לחוש לנפילה. א"כ יוצא שי' טפחים זה כ – 80 – 75 ס"מ, ואתי שפיר שהטפח הוא כ – 7.6 ס"מ.

אולם למגדילים את המידות ק', שיוצא שגובה המעקה צריך להיות כמטר, וזה מגיע עד לבטנו של האדם, ולכאו' א"צ במעקה כה גדול[156].

ראיה לה' – מידת פתח הבית:   מדברי הרב מהראשונים[157] מבואר ששיעור רוחב הפתח החייב במזוזה הוא ד' טפחים.

וכתבו חלק מהאחרונים[158] שאם הפתח פחות מג' טפחים אזי לכו"ע אינו חשוב לפתח שכסתום דמי.

ויש לעיין מה הטעם דבעי' רוחב ד' טפחים לפתח.

והנה בשבת בדף קמו. אמרי' אמר רבה ד"ת כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. ולכאו' יש ללמוד מכאן שעניינו של הפתח הוא להיכנס ולצאת דרכו. וכן הסברא נותנת ששיעור פתח לדירה הוא פתח הראוי להיכנס ולצאת דרכו.

איתא בסיפרי (סוף פרשת ואתחנן): "ובשעריך וכו' שומע אני אפי' שערי בית המקדש במשמע ת"ל ביתך מה ביתך חול אף שעריך חול, מכאן אמרו הלשכות שהם פתוחות לקודש תוכן קודש פתוחות לחול תוכן חול". הרי שהגדר של פתח המזוזה מועיל לעניין הלשכות להחשיבם כמקום אליו הם פתוחות. וא"כ לכאו' פשוט שצריך שיהיה אפשר להיכנס ולצאת דרכם שבכך הם חשובים לשייכים למקום אליו הם פתוחים, וע"ע בבית שלמה (חאו"ח סימן כח אות נח).

הלכך נראה שצריך רוחב הפתח ד' טפחים משום שכך השיעור ההכי קטן שנוח להיכנס ולצאת דרכו. ורוחב פחות מג' טפחים הוא קטן כ"כ שאינו ראוי לעבור דרכו.

ואכן אם נאמר ששיעור טפח הוא כ – 7.6 ס"מ, אתי שפיר. שכן ד' טפחים יהיו כ – 30.4 ס"מ, וזה באמת פתח שראוי לצאת ולהיכנס דרכו[159].

ופחות מג' טפחים זה בערך 20 ס"מ, ואכן זה כבלתי אפשרי לרוב האנשים להינס דרך פתח זה, וכסתום יש להשיבו.

אולם למגדילים את המידות ק', שכן לדבריהם ד' טפחים זה כ – 40 ס"מ. ולמה צריך פתח כה רחב, שכן בודאי שאף פתח בגודל של כ – 30 ס"מ ראוי להיכנס ולצאת דרכו וכש"כ בגודל של כ - 35 ס"מ[160].

וכן ק', שלדבירהם פחות מג' טפחים זה כ – 28 ס"מ, ותמוה הדבר לומר שמסברא נאמר שאין שיעור זה חשוב פתח, והרי ניתן להיכנס ולצאת דרך שער זה.

ראיה לו' – מידת שטיפת גופו של אדם:   איתא בברכות (כב:) אמר אביי עזרא תיקן לבריא המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו ט' קבין כו'.

והטעם לט' קבין הוא משום שזה השיעור הראוי לשטיפת כל גופו של האדם (כמש"כ המפרשים על מסכת עדויות פ"א, מ"ג).

והרי אף אם אדם גדול מימדים יכול הוא לשטוף את כל גופו בכ – 10 – 9 ליטר, ועכ"פ א"צ ליותר מ – 11 ליטר.

והרי אם ביצה כ – 50 סמ"ק אזי עולה שהקב כ – 1.2 ליטר ו – 9 קבין זה כ – 10.8 ליטר, ואתי שפיר.

אולם למגדילים את המידות יוצא שהביצה היא כ – 100 סמ"ק, והקב כ – 2.4 ליטר. ולפ"ז 9 קבין זה כ – 21.6 ליטר, ובודאי שא"צ כל כך הרבה מים בשביל לשטוף את גוף האדם.

ראיה לז' – מידת משא האדם:   איתא בב"מ (פ:) ת"ר קב לכתף. וכתב רש"י (בד"ה קב לכתף): "מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני שלושים קב שהן חמש סאין". הרי שמשא אדם בינוני בלי שינזק הוא 5 סאין.

והרי בימינו ידוע שאין להרים יותר מ – 35 – 25 ק"ג, וכן תקנות העובדים והמעסיקים. ובאמת שלפי השיעור שהטפח 7.6 ס"מ, אזי יוצא ש – 5 סאין זה כ – 36 ליטר[161]. והרבה מהמשאות הן כבדים ממים, וממילא 36 ליטר זה לפחות 36 ק"ג.

אולם למגדילים את המידות יוצא ש - 5 סאין זה כ – 76 ליטר, וזה בודאי ק' טובא. שהיאך אפשר לומר שמשא אדם בינוני יהיה כ"כ גדול, ואף האדם החזק ינזק אם ישא משא כ"כ כבד[162].

עוד איתא בב"מ קה: אמרי דבי רבי ינאי לתפילה ולתפילין ד' קבין, מאי היא דתניא הנושא משוי על כתפו והגיע זמן תפילה, פחות מד' קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל, ד' קבין מניחן על גבי קרקע.

ופרש"י (בד"ה ארבעה ובד"ה מפשילן): "ארבעת קבין, הוי שיעור משוי. מפשילן לאחוריו, שאין כובדן מונע מלהתכוון ליבו".

והרי אם הטפח כ – 7.6 ס"מ אזי ד' קבין הוו כ - 4.8 ליטר והגיוני שעד 5 – 4 ק"ג לא יפריע לאדם בתפילתו. אולם למגדילים את המידת, יוצא כ – 9 ליטר, וזה הרבה וכבד, והיאך אפשר לומר שאדם ירים כ – 10 – 9 ק"ג ולא יפריע לו בתפילה.

ראיה לח' – מידת משא פרחי כהונה:   שנינו בסוכה (נא.): "מנורות של זהב היו שם וארבעה ספסלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל א' וא' וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של 120 לוג שהן מטילין לכל ספל וספל כו'".

ואמרי' בגמ' איבעיא להו 120 לוג לכולהו או דלמא לכל חד וחד. תא שמע ובידיהם כדי שמן של ל' ל' לוג שהן כולם 120 לוג. א"כ משמע שמסקנת הגמ' שכל א' היה נוטל ל' לוג, וכ"כ בהדיא בפי' ר"ח (בד"ה ארבעה).

אולם המאירי (בד"ה מי) ור' יהונתן מלוניל (בד"ה וארבעה) ביארו שכל א' וא' היה מחזיק כד של 120 לוג ועולה בסולם.

וז"ל הר"י מלוניל: "וכל א' וא' עולה בסולמו מחזיקין כל א' וא' 120 לוג קרוב לו' סאין[163] כו' ולדבר גדול ורב כח עבודה נחשב לאיש א' שיניח חבית מחזקת ו' סאין[164] על כף ידו זקופה ופיה למעלה ועולה בסולם גבוה כזה[165] תהיה ידו אמונה לסבל".

הרי שלפי המאירי והר"י מלוניל כל א' מפרחי הכהונה היה מעלה בסולם של 50 אמה כד שמן של 5 סאין שמן.

ויש לציין שפרחי כהונה היינו מיג' שנה ומעלה[166]. וא"כ בחורים מיג' שנה היו מעלין בסולם של נ' אמה 5 סאין של כדי שמן.

ומכאן קושיא למגדילים את המידות, שהרי לפי דבריהם 5 סאין זה 72 ליטר[167]. ותמוה הדבר ביותר שנערים בגיל יג' ירימו 72 ליטר שמן, שזה כ – 70 ק"ג[168] ויעלו בסולם מעל ל – 20 מטר. והיאך יתנו להם חז"ל להסתכן, להרים משקל פי שנים מגופם ולעלות כה גבוה[169].

אולם אם הרביעית כ – 75 סמ"ק א"כ 5 סאין זה 36 ליטר שמן[170] שזה כ – 33 ק"ג, ואע"פ שזה בודאי ק' הרבה, להרים כמשקל גופם ולעלות בסולם גבוה, מ"מ הדבר אפשרי, ומכאן ניתן לראות את כוחם הגדול, וכמש"כ הר"י מלוניל.

ראיה לט' – מידת משא הגדולה ביותר:   איתא בסוטה בדף לד. א"ל יהושע שאו לכם מזה כו' יב' אבנים כו' א"ר יהושע אבא חלפתא ור"א בן מתיא וחנניא בן חכינאי עמדו על אותם אבנים ושיערום כל א' וא' שקולה כארבעים סאה, וגמירי דטעונא דמדלי איניש לכתפיה תילתה דטועניה מכאן אתה מחשב לאשכול כו' הא כיצד שמונה נשאו אשכול א' כו'.

ופרש"י (בד"ה דמדלי): "דמדלי איניש אכתפיה, שהאדם עצמו מגביהו על כתפו ואין אחר מסייעו".

הרי שהראשי שבטים הרימו כל אחד אבן בנפח של כ – 40 סאה. ואם הביצה כ – 50 סמ"ק, יוצא שכל אחד הרים[171] 288 ליטר, ומכיון שמשקל האבן הינו לפחות כמשקל המים, א"כ כל אחד מהם הרים כ – 280 ק"ג.

ובאמת האנשים החזקים ביותר מסוגלים להרים כ – 250 ק"ג, א"כ אפשר לומר שהראשי שבטים היו אנשים חזקים במיוחד והצליחו להרים כ"כ הרבה.

אולם למגדילים את המדות יוצא שכל א' מהראשי שבטים הרים כ- 576 ליטר[172], שהם לפחות 570 ק"ג. והרי אין אדם בעולם שמסוגל להרים כ"כ כבד אם לא על דרך נס, ואין להעמיד דברים בנס אם ניתן שלא בנס, ומה עוד שמהגמ' קצת משמע[173] שזה לא היה זה בנס.

ולגבי משא המרגלים פרש"י (בד"ה תילתא): "תילתא דטועניה הוא, אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר, נמצא שהיה כל א' מהן נושא משא ק"ך סאין".

א"כ 8 אנשים נשאו אשכול ענבים א' שנפחו הוא 960 סאה[174]. א"כ אם הביצה כ – 50 סמ"ק והסאה 7.2 ליטר, אזי עולה שהם נשאו 6,912 ליטר!

ובודאי שזה ק' ביותר[175], ומ"מ זה יתכן באנשים חזקים ביותר. אולם לפי המגדילים את המידות יוצא שהסאה כ – 14.4 ליטר, ולפ"ז 8 אנשים נשאו 13,824 ליטר, והרי הדבר הזה נראה לעיניים כמופרך ולא מציאותי. ומהגמ' משמע שאין זה היה נס מה שהרימו, שהרי היא לא כתבה שהם נשאו בנס, אלא שקבלה בידם שכל אדם כך מסוגל לשאת. ואם הכל היה בנס, אזי אין שום נפ"מ מזה שקבלה בידם שכל אדם מסוגל לשאת עם חבירו פי 3 מאשר לבד, והא הכל בנס היה, אלא ודאי שאין זה היה על דרך נס[176].

ראיה מ' - מידת משא הגמל והחמור:   איתא בב"מ (פ.) וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב, סומכוס או' משום ר"מ סאה לגמל שלושה קבין לחמור כו'.

וכתב רש"י (שם פ: בד"ה קב): "תוספת חמור ג' קבין שהן חצי סאה ומשא לתך טו' סאין, אלמא תוספת א' מל' במשא הוא". דהיינו אם הוסיפו יותר מא' לל' למשא הבהמה חייב אם ניזוקה. ומשא החמור הוא 15 סאה ולכן התוספת חצי סאה, ומשא הגמל הוא 30 סאה ולכן התוספת סאה.

ואכן השיעור הרגיל שחמור יכול לשאת הוא כ – 200 – 150 ק"ג. ובאמת אם הטפח כ – 7.6 ס"מ אזי יוצא ש – 15 סאה זה כ - 108 ליטר שזה בערך 120 – 100 ק"ג[177], ואתי שפיר.

אולם לפי המגדילים את המידות, יוצא ש – 15 סאה זה כ – 216 ליטר שזה כ – 250 – 220 ק"ג, והרי זה הרבה מהרגילות של החמורים לשאת. ואע"פ שישנם חמורים המסוגלים לשאת משקל שכזה, מ"מ אין זה הרגילות, ואין כל חמור יכול לשאת את זה[178].

ולגבי משא הגמל, לפי השיעור שלנו יוצא שזה כ – 216 ליטר שזה כ – 250 – 220 ק"ג, ואכן גמלים יכולים לשאת משקל שכזה. אולם למגדילים את המידות יוצא שמשא הגמל הוא כ – 456 ליטר שזה כ – 490 – 460 ק"ג, והרי זה הרבה מהרגילות, ולפי מה שביררתי הגמלים החזקים ביותר מסוגלים לשאת עד כ – 400 ק"ג, ומסתמא חז"ל נתנו שיעור לפי גמל בינוני ולפי הרגילות.

ראיה מא' – מידת פה האדם:   איתא בשבת (יד.) שותה משקין טמאין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה, דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. דהיינו גזרו לטמא משקין משום שמא יכניס לפיו אוכלין דתרומה בעוד משקין טמאין בפיו.

ומדברי התוס' (שם בד"ה וזמנין, והתוס' ישנים שם), וכן מהתוס' ביומא (פ: בד"ה וחצי, ע"ש) מבואר שמשקין מטמאין מדאו' רק בדאיכא בהו שיעור רביעית, וגזרו על פחות מרביעית אטו רביעית משקין בפיו.

והקשה המנחת שלמה (ח"א סימן צא אות ז) והרי אף אם הרביעית היא רק כ – 70 סמ"ק, מ"מ עדיין ק' להכניס בפיו כשיעור הזה מים ועוד להכניס אוכלין בפיו, וכש"כ שיקשה אם שיעור רביעית יותר מזה. ואם שיעור רביעית גדול מזה ק', היאך יגזרו חז"ל לטמא את כל המשקין אטו דבר שכמעט אינו אפשרי כלל (ע"ש עוד קושיות).

ובאמת שמוכח מכאן ששיעור רביעית כ - 75 – 70 סמ"ק. הלכך אם הרביעית כ – 75 סמ"ק, אזי הטפח כ – 7.6 ס"מ והאגודל כ – 1.91 ס"מ.

אולם למגדילים את המידות שיעור רביעית הוא כ – 150 סמ"ק, ולפי מה שהתבאר זה לא אפשרי כלל.

ראיה מב' – מידת בית הבליעה:   אמרי' ביומא (פ.) מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. הרי שהנפח של בית הבליעה הוא עד כביצת תרנגולת.

והנה הדבר ברור ונראה לעינים שיותר מ – 50 סמ"ק אין בית הבליעה יכול להחזיק. והר"א גרינפלד (שם) כתב שאף בית הבליעה גדול אינו יכול להחזיק יותר מכ – 60 סמ"ק.

א"כ מבואר ששיעור ביצה (בלא קליפה, עי' במאירי, עירובין פב: בד"ה כל ששיערנו) הוא פחות מ – 50 סמ"ק, ולכל היותר אינו יותר מ – 60 סמ"ק.

ואכן אם הטפח כ – 7.6 ס"מ אז הביצה כ – 50 סמ"ק, ואם נוריד את הקליפה יוצא פחות מ – 50 סמ"ק, ואתי שפיר.

אולם למגדילים את המידות הדבר תמוה מאוד (כלשון המנחת ברוך, סימן עה ענף ב), שהרי לדבריהם יוצא שהביצה היא כ – 100 סמ"ק, ואף אם נוריד לקליפה כרבע מהביצה אז יוצא כ – 75 סמ"ק[179], והרי זה הרבה טובא, ואין בית הבליעה של אף אדם מסוגל להחזיק כ"כ הרבה, וכן הקשה המנחת ברוך (שם), החת"ס (חאו"ח, סימן קכז, ע"ש), הר"א גרינפלד (שם) ועוד אחרונים[180].

ראיה מג' – מידת אכילה:   כתב השו"ע (או"ח סימן תעה סעיף א): "ויקח המצות כו' ויברך המוציא ועל אכילת מצה כו' ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל א', ואם אינו יכול וכו'".

הרי שלכתחילה צריך לאכול ב' זיתים של מצה בבת אחת. ולקמן (סימן תפה) כתב השו"ע שזית זה חצי ביצה. א"כ לכתח' צריך לאכול מצה בשיעור של כביצה בבת אחת.

ולגבי הכורך, כתב המרדכי (פס', בסדורו של פסח): "כורכן בבת אחת ואוכלן, פי' היה נוטל כזית מצה כזית מרור וכזית פסח ואוכלן, וא"ת והא אין בית הבליעה מחזיק כ"כ דשיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים היינו כביצה, וי"ל דהני מילי כשהאוכל שלם, אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי". הרי שאפשר לאכול כשיעור של ביצה וחצי בבת אחת.

ובשלמא אם הביצה היא כ – 50 סמ"ק, א"כ הביצה בלא הקליפה היא כ – 45 – 43 סמ"ק[181], וביצה וחצי הוו כ – 66 סמ"ק[182], א"כ אפשר שניתן בדוחק לעשות כן.

אולם למגדילים את המידות, הביצה וחצי היא כ – 150 סמ"ק, ואם נוריד קליפה נקבל 135 – 125 סמ"ק, והיאך יצליח אדם לאכול שיעור שכזה ולא יחנק. והרי אם אדם יאכל כן בודאי שזוהי אכילה גסה וגריעא מינה.

הלכך פשוט שאין השיעור כ"כ גדול, וכן התקשה החת"ס (שם), והעיר המשנ"ה (ח"ח סימן קצד) שאין תירוצו של החזו"א (שם אות י) יועיל כאן.

ראיה מד' – מידת מלא לוגמיו:   שנינו ביומא (עג:) יום הכיפורים כו' והשותה מלא לוגמיו חייב.

ואמרי' עליה בגמ' (פ.) לא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאילו יסלקנו לצד א' ויראנו כמלא לוגמיו, והא אנן תנן מלא לוגמיו, אימא כמלא לוגמיו. מיתיבי כמה ישתה ויהא חייב ב"ש או' רביעית, וב"ה או' מלא לוגמיו וכו' מתקיף לה רב הושעיא א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, א"ל כי אתשיל בעוג מלך הבשן אתשיל דהו"ל ב"ש לחומרא.

ופרש"י (בד"ה א"כ): "א"כ דלב"ה מחייב בכדי שיסלקנו וכו' הו"ל בציר מרביעית והו"ל מקולי ב"ש וכו'". דהיינו בשלמא אם הכונה היא למלא לוגמיו ממש, א"כ זה שיעור גדול מרביעית ויוצא שב"ה מקילים יותר, אך אם מדובר בכמלא לוגמיו (רק צד א' בפה), א"כ זה שיעור פחות מרביעית ויוצא שב"ה מחמירים יותר.

הרי שמבואר מהגמ' ומרש"י שמלא לוגמיו ממש הוי יותר מרביעית. והקשה הביאור הלכה (רעא, יג בד"ה של רביעית) לדעת המגדילים את המידות: "יש קושיא חמורה והיא דהנה בסוגיא דיומא דף פ מוכח דשיעור כמלא לוגמיו משני הצדדים באדם בינוני הוא יותר מרביעית וכו' ואי ס"ד דשיעור רביעית בימינו הוא כפליים דהיינו שיעור ג' ביצים שלנו, א"כ כמלא לוגמיו של אדם בינוני משני הצדדים הוא יותר מג' ביצים כו' וזה כבר בחנתי וניסיתי בכמה אנשים בינונים המלא לוגמיו שלהם הוא משני הצדדים ועלה לכל היותר רק עד שני ביצים בינונים קליפה שלהם כו'".

וכן בס' מדות ושיעורי תורה (פט"ז סעיף י) כתב שע"פ מדידות מדויקות יוצא שמלא לוגמיו זה לכל היותר כ – 109 סמ"ק. וע"פ מדידות שאני עשיתי יוצא שהממוצע הוא כ – 102 – 100 סמ"ק.

ומ"מ למגדילים את המידות השיעור צריך להיות יותר מ – 150 סמ"ק, וכפי שהתבאר השיעור הוא פחות מ – 109 סמ"ק[183].

אולם אם הטפח כ - 7.6 ס"מ, אזי הרביעית כ – 75 סמ"ק, ואכן המלא לוגמיו הוי יותר מרביעית, ואתי שפיר.

ראיה מה' – מידת כמלא לוגמיו:   בראיה הקודמת התבאר ששיעור כמלא לוגמיו (דהיינו כדי שיסלק את המשקה לצד אחד) הוא פחות מרביעית.

ומ"מ כתב הפסקי הרא"ש (פסחים פ"י אות יח) שזה רוב רביעית. וספר החינוך (מצוה שיג) כתב שזה כשיעור ביצה[184].

ואכן ע"פ מדידות יוצא שזה כ – 48 – 42 סמ"ק, ואכן זה רוב רביעית של 75 סמ"ק, וזה כשיעור ביצה של 50 סמ"ק אם מורידים את הקליפה[185].

אולם למגדילים את המידות ק' טובא, שלדבריהם רוב רביעית זה מעל 75 סמ"ק, וכביצה הוי כ – 100 סמ"ק אם מדובר בביצה בקליפתה, ואם מדובר בביצה בלי קליפה עדיין צ"ל מעל 80 סמ"ק. ובודאי שאין בנמצא אדם שיכול להכניס לצד אחד של פיו כ"כ הרבה.

ראיה מו' – מידת כדי גמיעה:   שנינו בשבת (עו:) המוציא כו' חלב כדי גמיעה.

ופירש המאירי (שם בד"ה אמר הר"ם): "וגמיעה הוא כדי בליעה אחת". דהיינו שיעור גמיעה הוא כמידה שאדם בולע בפעם אחת.

דעת הרמב"ן (שם בד"ה כדי) והמאירי (שם בד"ה חלב) ששיעור זה פחות משיעור כגרוגרת. ואילו דעת התוס' (שם בד"ה יין) כתבו שזה יותר מגרוגרת, ע"ש שכתבו כמה ראיות לזה.

והרי גרוגרת היא יותר מכזית, כדמוכח מהגמ' (שבת צא.) וכ"כ התוס' (יומא פ. בד"ה ושיעורו). ומכיון דס"ל לתוס' שזית הוא כחצי ביצה (עי' בתוס' שם), א"כ הגרוגרת היא לפח' חצי ביצה.

והרי למגדילים את המידות שיעור חצי ביצה הוא כ – 50 סמ"ק, והרי אין אדם מסוגל לבלוע כ"כ הרבה בב"א, וכש"כ שאין דרכו של אדם באכילה ובשתיה לעשות כן.

אולם אם שיעור ביצה כ – 50 סמ"ק אתי שפיר, שניתן לבלוע כ – 25 סמ"ק[186].

ראיה מז' – מידת סעודת אדם:   אמרי' בעירובין (פג.:) ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם, וכמה עיסותיכם כו' עשירית האיפה כו' מכאן אמרו האוכל כמדה זו ה"ז בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכאן מקולקל במעיו.

ופרש"י (בד"ה הרי ובד"ה מבורך): "הרי זה בריא, שאוכל כל צרכו. ומבורך, שאינו אוכל יותר מדאי כו'".

דהיינו שיעור הסעודה  של האדם הבריא הוא עשירית האיפה, שזה 43.2 ביצים. ואם נוריד מכאן את שיעור הפרשת החלה (כ"כ הריטב"א, בד"ה ה"ז, שמדובר בלי שיעור הפרשת החלה) יוצא 41.4 ביצים[187].

והקשו המנחת ברוך (סימן עה ענף ב) והידורי המידות (סוף פרק לז) שלפי המגדילים את המידות יוצא שהשיעור הנ"ל הוא כ – 4.1 ליטר, והיאך אפשר לומר שזהו שיעור סעודה רגיל, ושהאוכל פחות מכן הרי הוא מקולקל במעיו.

ואף אם נפרש שכוונת הגמ' שזהו מזון של 2 סעודות[188], מ"מ עדיין אין הדברים מיושבים כ"כ, שכן 2.07 ליטר לסעודה זה הרבה[189].

אולם אם נאמר שהטפח כ – 7.6 ס"מ והביצה כ – 50 סמ"ק, א"כ יוצא שהשיעור הנ"ל הוא 2.07 ליטר, ולשו"ע הרב השיעור כ – 1 ליטר. ואע"פ שעדיין השיעור נראה גדול, מ"מ אין השיעור תמוה, אלא מובנים דברי חז"ל.

ראיה מח' - מידת אכילה ושתיה בשעת הדחק:   כתוב ביחזקאל (פ"ד פסוקים ז – יז): "ואל מצור ירושלים תכין פניך וכו' ואתה קח לך חטין ושעורים ופול ועדשים וכו' ועשית אותם לך ללחם וכו' ומאכלך אשר תאכלנו במשקול עשרים שקל ליום מעת עד עת תאכלנו, ומים במשורה תשתה ששית ההין מעת עד עת תשתה וכו' ואמר ה' ככה יאכלו בני ישראל וגו'".

דהיינו הקב"ה אמר ליחזקאל שעמ"י יאכל במדידה וישתה במשורה כמו שאנשים במצור אוכלים ושותים מעט מעט רק כדי הצורך.

וכמש"כ רש"י (פס' י): "במשקול, סימן לאנשי מצור היראים מן הרעב ואוכלים במשקל ושותים במשורה".

וכמות האוכל שהם יאכלו ליום היא כמידת 20 שקלים, ולפי השיעור שביררנו זה כ – 277 סמ"ק[190]. ואכן לפ"ז מובנים דברי הנביא, שבאמת זה מעט אוכל, ושיעור זה מספיק לשיעור סעודה א', וכמש"כ המהר"י קרא (פס' י) שזה כמות של סעודה א'[191].

אולם למגדילים את המדות יוצא ש - 20 שקלים זה כ – 555.52 סמ"ק[192], ולכאו' ק' שהרי אין זה אכילה מועטת של אנשים במצור, והרי אנן סהדי שיש אנשים שאוכלים כך ביום אף בלי מצור. ובודאי שקשה לדבריהם דברי המהר"י קרא הנ"ל, שהרי אדם לא אוכל בסעודה אחת יותר מ – 500 סמ"ק לחם[193].

וכן לגבי שיעור השתייה הכתוב בנביא, הרי ששישית ההין זה 3 קבין[194], ולשיעור שביררנו יוצא שזה 0.6 ליטר[195], ואכן דרך אנשים לשתות יותר מזה ביום, וזה מתאים לשיעור שתיית אדם בסעודה אחת[196].

אולם למגדילים את המדות יוצא כ – 1.2 ליטר, והרי הרבה בני אדם שותים כך ביום (אף שאינם במצור), ואין מסתבר שאנשים במצור ישתו כ"כ הרבה ביום. ובודאי שאין שתיית אדם בסעודה א' כ"כ הרבה.

וע"ע בס' שיעורי תורה (סימן י, הע' 39) שרמז לראיה זו.

ראיה מט'– מידת מלא חופניים:   איתא בכריתות (ו.) ת"ר קטורת היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות השנה שלושה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חופניו ביוה"כ.

עוד איתא שם (ו:) ת"ר מותר הקטורת א' לשישים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין. ופרש"י (בד"ה היו): "שלא היה צריך לפטם אלא חצי שיעור משום דמותר דשישים או שבעים שנה סלקי לחצי שיעור הקטורת כו'".

התוס' (שם בד"ה אחת) גרסו אחת לע"ב שנה, וביארו שהמותר היה מהג' מנין היתרין. ששלושה מנין ל - 72 שנה זה 216 מנין. ומכיון שנשאר כמות לחצי שנה, א"כ נשאר 184 מנין[197].

א"כ נותרו 32 מנין[198], שמתוכן 18 מנין הלכו בגלל שבכל שנה יש רביע יום יותר מ – 365 ימים[199]. הרי שנשארו 14 מנין, והם מה שהכהן גדול היה מכניס לקודש הקודשים במלא חופניו.

דהיינו מתוך השלוש מנין הנוספים רק כחמישית מנה היה משתמש הכ"ג במלא חופניו. א"כ נמצא שמלא חופניים זה כחמישית מנה.

אולם התוס' בשבועות (י: בד"ה מותר) לא החשיבו את הרביע היום הנוסף בשנה, וכתבו שכל ה - 32 מנין שימשו למלא חופניים, מכיון שמלא חופניים זה כחצי מנה[200].

והנה מלא חופניים של אדם בינוני הוא כ – 100 - 80 סמ"ק, א"כ לתוס' בכריתות יוצא שהדינר הוא כ – 5 – 4 סמ"ק[201], וא"כ הדרה"ם כ – 3.3 – 2.7 סמ"ק, והשעורה כ – 0.052 – 0.041 סמ"ק[202].

ואכן אם השעורה 0.044 סמ"ק אז הדרה"ם כ – 2.62 סמ"ק והרביעית כ – 70 סמ"ק, ואם השעורה כ – 0.052 סמ"ק, אז הדרה"ם כ – 3.3 סמ"ק והרביעית כ – 90 סמ"ק.

הרי שמבואר ששיעור רביעית אינו עולה על 90 סמ"ק, וזה ק' למגדילים את המידות, שהרי לדבריהם הרביעית כ – 150 סמ"ק.

ולפי התוס' בשבועות שמלא חופניים זה כחצי מנה, דהיינו כ – 50 דינרים, נר' דצ"ל ששיערו בחופן היותר גדול ומגיע לכ – 200 סמ"ק. ולפ"ז הדינר כ – 4 סמ"ק והרביעית כ – 70 סמ"ק.

אולם למגדילים את המידות ק' טובא, שלדבריהם הרביעית כ – 150 סמ"ק, ולפ"ז השעורה כ – 0.086 סמ"ק[203], וממילא יוצא שהחופניים זה כ – 416 סמ"ק[204], וזה רחוק מהמציאות שתהיה מידת החופניים כה גדולה.

ראיה נ' – מידת אחיזת האתרוג:   שנינו בסוכה (לד.): "שיעור האתרוג הקטן כו' ר"י או' כביצה, ובגדול כדי שיאחז שניים בידו דברי ר"י כו'".

א"כ לפי ר"י שיעור הארוג הקטן הוא כביצה, והשיער הגדול הוא כדי שיאחז שנים כמותו בידו אחת.

והרי נר' שקשה לאחוז יותר משני אתרוגים של כ – 150 סמ"ק (כל אחד), וא"כ לפי המגדילים את המדות יוצא ששיעור האתרוג הקטן הוא כ – 100 סמ"ק (שזה ביצה לשיטתם)[205], והשיעור הגדול הוא כ – 150 – 130 סמ"ק, ונר' תמוה לומר שההפרש בין השיעור הקטן לגדול הוא כ"כ קטן.

אולם אם הביצה כ – 50 סמ"ק, א"כ השיעור הגדול הוא כמעט פי שלוש, ואתי שפיר.

ראיה נא' – מידת שמן המנורה:   שנינו במנחות (פח.): "שלושה ומחצה (לוג) למנורה, חצי לוג לכל נר".

ואמרי' בגמ' (פט.) מנא הני מילי, דת"ר מערב עד בוקר תן לה כמידתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר וכו' ושיערו חכמים חצי לוג. דהיינו חז"ל שיערו שחצי לוג שמן זית זה הכמות בשביל 12 שעות הלילה.

ומכאן גם למדו כמה ראשונים[206] שהשיעור של השמן שצריך לנרות חנוכה הוא שמינית ביצה, מכיון שצריך שידלק לחצי שעה שזה 1:24 מ - 12 שעות הלילה, וחצי לוג חלקי 24 יוצא שמינית ביצה.

ולפ"ז אתי שפיר אם נאמר שהביצה היא כ – 50 סמ"ק, שבאמת 150 סמ"ק מספיק ל 12 שעות הלילה, וכן 6 סמ"ק מספיק לחצי שעה.

אולם למגדילים את המדות ק', שלדבריהם חצי לוג זה כ – 300 סמ"ק, ולמה צריך כ"כ הרבה שמן ל - 12 שעות, וכן הקשה המנחת ברוך (שם). והוסיף שבפרט שהפתילות במקדש היו של פשתן (שבת כא.) שאינן לוקחת הרבה שמן.

וכן לפ"ז לא היה שום נס בזה שנשאר הנר המערבי, שכן כמות שמן של 300 סמ"ק, יכולה להחזיק בדרך הטבע לכ - 24 שעות, ועי' בשבת (כב:) וביומא (לט.).

ראיה נב' – מידת כברת הארץ:   בתנ"ך (בראשית לה, טז. מח, ז. מלכים ב ה, יט) מוזכר כמה פעמים מידת כברת הארץ.

וכתבו הרס"ג (בר' שם), רש"י (בר' מח, ז בד"ה כברת, ועי' במש"כ בבר' לה, טז), המצו"ד (מלכים שם) ועוד כמה פוסקים (עי' בס' ערך מילין, ערך כברת הארץ) שזה שיעור מיל. ובירחון סיני ( חי"א עמ' רג) כתבו שבערבית 'ברת' זה מיל.

אולם הרמב"ן (בר' שם) חולק וסובר שזה פחות ממיל, וכתב שיצא לו כן ע"פ מדידה, ומ"מ כתבו האחרונים כמה תירוצים לשיטת הרס"ג ורש"י.

וכתב עוד רש"י (שם): "ואונקלוס תירגם כרובא דארעא כדי שיעור חרישת יום, ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת כו'". דהיינו שיעור כברת הארץ הוא כדי שיעור חרישת בקר ליום אחד והוא משיעור מיל, וכן ביאר בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ח הע' 10*).

והנה יש מידה הנקראת 'דונם', שבבריטניה ובטורקיה הגדירו אותה ל – 919.3 מטר (על מטר אחד), וביארו[207] שמידה זו נקבעה לפי שכך חרישת בקר ליום אחד. הרי לנו ששתי אומות גדולות אלו בדקו והגדירו שחרישת צמד בקר ליום הוא 919.3 מטר, ובודאי שמדידתם היא מדויקת ואין הם יכזבו במידותיהם.

א"כ יוצא מכאן ששיעור מיל הוא 919.3 מטר, ולפ"ז יוצא שהאמה היא 0.459 מטר, והטפח הוא כ – 7.6 ס"מ, בדיוק כמו המידה שביררנו.

אולם למגדילים את ק', ויצטרכו לדחוק דס"ל כרמב"ן שמידה זו קטנה ממיל, אלא שלפ"ז נמצא שיעורם דלא כהרבה ראשונים.

ראיה נג' – מידת בית סאתיים:   השיעור בית סאתיים מופיע בכמה מקומות.

לעניין טלטול במקום שלא הוקף לדירה (עי' או"ח שנח, א) ולעניין לדייר את השדה בשביעית (עי' שביעית פ"ג, מ"ד).

ואמרי' בעירובין (כג:) וכמה שיעור סאתיים כחצר המשכן, מנה"מ א"ר יהודה דאמר קרא אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים כו'". דהיינו שיעור בית סאתיים הוא 50 אמה על 100 אמה.

ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (ריש פרק ח) שביאר שמדובר בכמות הזרע. דהיינו בחצר בשטח 5000 אמה זורעים סאתיים חיטים.

והנה ע"פ מה שביררתי, בימינו לשטח של 1000 מטר נותנים זרעי חיטה בכמות של כ – 18 – 16 ק"ג. דהיינו 1 ק"ג לכל 62.5 – 55.5 מטר. אולם מכיון ש - 1 ק"ג חיטה הוא בנפח של כ - 0.8 – 0.75 ליטר, לכן לכל 83 – 69[208] מטר משתמשים ב - 1 ליטר חיטה.

ואכן אם האמה כ – 0.458 מטר, אזי 50 על 100 אמה זה כ – 1,048.8 מטר[209]. וסאתיים זה כ – 14.4 ליטר[210]. א"כ לכל כ – 72.8 מטר משתמשים בליטר חיטין[211]. ואכן זה נמצא בטווח שביררנו למעלה (83 – 69).

אולם למגדילים את המידות השטח של 50 על 100 אמה זה כ – 1,800 מטר[212], וסאתיים זה כ – 28.8 ליטר[213]. א"כ משתמשים ב - 1 ליטר לכל 62.5 מטר[214]. ולפי מה שביררנו זה מתחת לתחום, ואין הדרך לזרוע 1 ליטר חיטין לשטח קטן שכזה.

ראיה נד' – מידת המצח:   כתוב בשמות (פכ"ח): "ועשית ציץ זהב טהור וכו' והיה על מצח אהרון וגו'". הרי שמקום הציץ הוא על המצח, וכ"פ הרמב"ם (פ"ט מהל' כלי המקדש הל' א).

ואמרי' בזבחים (יט.) ושמת המצנפת על ראשו, תנא שערות היה נראה בין ציץ למצנפת. ופרש"י (בד"ה שערו): "שערו, של כה"ג היה נראה בין ציץ שעל מצח למצנפת שבגובה ראשו". א"כ מקום הציץ היה על המצח עד מקום השערות שבסוף המצח.

והנה הגודל של הציץ הוא 2 אצבעות, וכמש"כ הרמב"ם (שם), וכ"כ התוס' (סוכה ה. בד"ה ואל). וביארו שהטעם משום שסתם מצח הוא ברוחב 2 אצבעות.

והנה ע"פ בירור ובדיקה עולה שרוחב מצח בינוני בימינו הוא כ – 4.2 – 3.7 ס"מ, ולפ"ז יוצא שגודל אצבע הוא כ – 2.1 – 1.85 ס"מ, ואתי שפיר לפי מה שביררנו שמידת האצבע היא כ – 1.91 ס"מ.

אולם למגדילים את המידות, 2 אצבעות זה כ – 5 ס"מ, וזה מעל הממוצע ואין זה סתם מצח כמש"כ התוס'[215].

ראיה נה' – מידת מקום רפיסת הראש:   כתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות תפילין הל' א): "היכן מניחין התפלין של ראש, מניחים אותן על הקדקד שהוא סוף השער שכנגד הפנים והוא המקום שמחו של תינוק רופס בו".

וכתב עליו הב"י (או"ח סימן כז אות ט): "ונר' שהוא סובר שבמקום עיקרי השער רופס מוחו של תינוק וכו'". דהיינו מקום התפילין של ראש הוא מאיפה ששיער הפנים מתחיל שהוא המקום שמוחו של תינוק רופס, עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס.

והנה בשימושא רבא[216] מבואר שמקום התפילין של ראש הוא ב' אצבעות על ב' אצבעות, עי' בקובץ לשכת הקודש (גליון ב מעמ' קסז) שהאריך להביא שהרבה ראשונים פסקו כדבריו.

א"כ יוצא שהמקום שמוחו של תינוק רופס הוא ב' אצבעות. ובאמת תינוק שנולד יש לו מרפס בין המוח לבין עצמות הגולגות, הממוצע של גודל המרפסים הוא כ – 3 – 2 ס"מ. ולבחור בן יג' המרפסים גדלים בעוד כ – 1 ס"מ, ולגדולים יותר המרפסיםפ באיזור 4 – 3 ס"מ.

א"כ יוצא שב' אצבעות זה כ – 4 – 3 ס"מ. ולכן אצבע היא באיזור 2 – 1.5 ס"מ.

ראיה נו' – מידת שיער:   כתוב בשמואל ב (פי"ד): "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל וכו' ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' וגלחו ושקל את שיער ראשו מאתיים שקלים באבן המלך".

דהיינו אבשלום היה מגלח את שיערו פעם בשנה או פעם בחודש (עי' בנזיר ה.) והשיער שגילח היה במשקל 200 שקלים. וכמובן שהכונה כאן לשקל של תורה[217] שהוא 320 שעורין, כמבואר ברמב"ם (ריש הל' שקלים) ובתשב"ץ (ח"ג סימן רכו).

והנה לפי המגדילים את המדות יוצא שמידת השעורה היא כ - 0.0868 סמ"ק[218], ולפ"ז מידת השיער של אבשלום בשנה היא כ - 5.5 ליטר[219]. והרי זה נר' מופרך לומר שכ"כ הרבה שיער צמח לו בשנה אחת בלבד כש"כ למ"ד בחודש אחד. שזה הרבה יותר מכמות השיער שיש לאדם בינוני שלא יתגלח כ - 5 שנים.

אולם אם נאמר שהטפח כ - 7.6 ס"מ, ולפ"ז השעורה כ - 0.0434[220]. ממילא יוצא ששיער אבשלום היה כ - 2.7 ליטר[221]. ולמרות שזה שיעור גדול, מ"מ מבואר (סוטה י., וכ"מ מהנביא שם) ששיערו היה מיוחד מהרגיל ומעל הממוצע, שכן הממוצע כ - 1.1 - 1.4 ליטר לשנה[222].

 

     ג. ראיות ממידות הפירות וכדומה

ראיה נז' – מידת הביצים:   מידת הביצה מופיעה הרבה בגמ' ובראשונים.

בימינו הביצים ממוינים לפי משקלם: 'קטן' (S), 'בינוני' (M), גדול (L) וגדול מאוד (XL). המשקל של ביצים הקטנות כ – 50 – 46 גרם, ושל הגדולות ביותר כ – 64 – 60 גרם. וכל זה במשקל, אך בנפח הערך יותר קטן (מכיון שמשקל הביצים גדול מעט מנפחם).

א"כ מבואר ששיעור ביצה הוא בין 45 ל - 60 סמ"ק. וכל זה ק' טובא למגדילים את המידות, שהרי לפי דבריהם שיעור ביצה הוא כ – 100 סמ"ק, דבר שאינו במציאות כלל, והרי שיעור ביצה הוא מדאו' (עי' בפרקים א – ב).

עוד כתב הר"א גרינפלד (שם) שהחקלאים ניסו הרבה להגדיל את הביצים, אך הגיעו למסקנה שא"א שתהיה ביצת תרנגולת יותר מ – 75 סמ"ק (שלכל דבר יש גבול טבעי כמה יכול לגדול)[223].

והנה לכאו' ק' מכאן על מש"כ ששיער ביצה הוא כ – 50 סמ"ק, שהרי זה רק לביצים קטנות, ולא לבינוניות. אלא שאין זה ק' כלל, שביצים הנמכרות בחניות עוברות השבחה ופיטום ולכך זה מגדיל במעט את הביצה, וכ"כ הר' דניאל לוי (תחומין, ח"ל עמ' 419).

וכן ניתן להוכיח מהשיעור הממוצע של ביצים הגדלות בגידול טבעי לגמרי שהם כ – 48 – 44 סמ"ק. ובפרט שאין כ"כ הפרש, שהרי ביצים מידת 'בינוני' (M) הם בנפל של כ – 55 – 52 סמ"ק, וכ"כ הרב יחיאל זילבר (גליון אוצרות ירושלים חלק סג).

עוד העיר הר"א גרינפלד (שם) שהביצים שמצאו חנוטות בפירמידות במצרים הן מעט מעל ל – 40 סמ"ק, וכ"כ הראי"ה קוק (אוצר הגאונים, מהדו' לוין, עמ' 61) להביא מזה ראיה דלא כמגדילים את המידות. ובס' מדה כנגד מדה (עמ' 13 הע' 21) כתב שכך ניתן ג"כ לראות מהביצים שנשתמרו בפומפי שבאיטליה אחר שכוסו בהר געש.

הלכך נר' שאדרבה מכאן ראיה שהשיעור של ביצה הוא כ – 50 סמ"ק, ואין ליתן מעל ל - 53 סמ"ק, שזה מעל הממוצע.

ויש עוד להוסיף, שבנספחים כתבנו שכמה ראשונים כתבו שיש לחשב בכל מקום בביצה בלי קליפה, וא"כ השיעור הוא בודאי לכל היותר 50 סמ"ק. שהרי הקליפה של הביצה הינה כעשירית או כשביעית מהביצה עם הקליפה.

ויש להעיר, שהתשב"ץ (ח"ג סימן לג, וביבין שמועה דף לא), הכלבו ועוד ראשונים כתבו שאין לשער ע"פ הביצים מכיון שאין כל הביצים שווין אלא ישנם גדולות וישנם קטנות.

אולם נר' שלמעשה ניתן להוכיח משיעור הביצים, ומכמה טעמים:

א. הגאונים (תשובת הגאונים, שערי תשובה סימן מו) כתבו שהתורה נתנה את השיעורים בביצים ובפירות כי הם אינם משתנים לעולם. ואכן השו"ע (יו"ד סימן שכח) פסק שניתן למדוד חלה בביצים, ולא העירו עליו הנו"כ בזה.

ב. מש"כ שייך רק לזמניהם, אך בימינו ישנם כלי מדידה מדויקים. ויש מדידה על כל ביצה וביצה, ומדידות של מליארדי ביצים. א"כ אין חשש לטעות. ואם יאמרו חכמי הדור ששיעור ביצה הוא כגודל ביצה 'קטן' (S), אזי כולם יוכלו למדוד בנקל ללא בלבול וטעות.

ג. אם ימדדו ע"פ האצבעות יגיעו להפרשים הרבה יותר גדולים, שהרי אם האגודל 1.8 ס"מ, אזי הביצה כ – 42 סמ"ק. ואילו אם האגודל כ - 2.5 ס"מ אזי הביצה תהיה כ – 112.5 סמ"ק. א"כ אדרבה ישנו יותר חשש לטעות במדידה ע"י האגודל מאשר ע"י הביצה, והעיר בזה הר"א גרינפלד (במוריה, שם).

ראיה נח' – מידת החיטים והשעורים:   כתב הרשב"א (ח"א סימן אלף יא): "הגאונים הסכימו שהפרוטה משקל חצי שעורה כו'", וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' שקלים הל' ג), רבינו אברהם (בתשובות סימן פב), התשב"ץ (ח"ג סימן שא), הארחות חיים (ח"ב מהל' כתובות דין ג) וכ"פ השו"ע (יו"ד רצו, ו).

א"כ משקל השעורה הוא כמשקל 2 פרוטות, וכ"כ בס' מדות ומשקלות של תורה (פ"א) ובס' מדות ושיעורי תורה (פכ"ב סעיפים ז – י) בשם הרבה פוסקים.

התשב"ץ (שם) כתב שג"כ משקל החיטה כמשקל 2 פרוטות, כיון שמשקל החיטין והשעורין שוה, ועי' בס' מדות ומשקלות של תורה (פ"ב) שהביא עוד ראיות לזה. אולם בתשובות רבינו אברהם (שם[224]) מבואר שהחיטין כבדות יותר מהשעורין.

והנה משקלן של השעורין בימינו הוא כ – 0.044 – 0.041 גרם, כ"כ באנציקלופדיה הלכתית חקלאית (ערך שעורה) וכ"כ בס' מדות ושיעורי תורה (שם סעיפים יא – יב) והביא שכ"כ הרבה פוסקים, וכ"כ בס' הידורי המידות (פ"ל).

א"כ יוצא שמשקל הפרוטה הוא כ – 0.022 – 0.2 גרם.

ואכן אם הטפח כ – 7.6 ס"מ והרביעית כ – 75 סמ"ק, א"כ יוצא שהדרה"ם כ – 2.83 גרם[225]. ומכיון שמשקל הדרה"ם 64 שעורין[226], א"כ יוצא שמשקל השעורה הוא 0.0442 גרם[227], והרי זה בדיוק כמו הממוצע שכתבנו בשיעור השעורה, ואתי שפיר.

אולם לפי המגדילים את המדות יוצא שהרביעית היא כ – 150 סמ"ק, ולפ"ז הדרה"ם כ – 5.66 סמ"ק[228]. ולדבריהם יוצא שמידת השעורה היא כ – 0.0884[229]. והרי דבריהם אלו נגד המציאות, שאין שעורין בגודל ובמשקל שכזה, אף לא הגדולים ביותר.

ואף מידת החיטין תואמת למידת השעורין[230].

א"כ מתבאר מכאן שהרביעית היא בין 78 – 70 סמ"ק, ואם ניקח ממוצע יוצא 75 סמ"ק.

ויש לציין, שלעיל בראיה טו' כתבנו שגם מאורכה ורוחבה של השעורה ניתן להוכיח שזה השיעור[231].

ראיה נט' – מידת התאנים:   מדברי רש"י (מנחות נד: בד"ה במניין) עולה שהגרוגרת היא בנפח של חצי תאנה.

והרי מידת התאנה היא כ – 35 – 30 סמ"ק בממוצע[232]. ולפ"ז יוצא שהגרוגרת כ – 18 – 17 סמ"ק.

ולפי הרמב"ם (שם) שהגרוגרת היא שליש ביצה, א"כ נמצא שהביצה כ – 50 סמ"ק[233].

ולפי רש"י (עירובין ד. בד"ה פרס) והטור (או"ח סימן תט) הסוברים שהגרוגרת היא רבע ביצה, א"כ יוצא שהביצה היא כ – 60 סמ"ק[234]. ואפשר שהם מדדו בתאנים קטנות יותר שהם כ – 25 ס"מ, ואז אתי שפיר[235].

ומ"מ למגדילים את המידות ק' טובא. שהרי לדבריהם הביצה כ – 100 סמ"ק, והרי בין לרש"י ובין לרמב"ם אין זה תואם ואף לא קרוב לנפח התאנים[236].

ראיה ס' – מידת הרימון:   שנינו במסכת כלים (פי"ז, מ"א): "כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים". ופירש הרע"ב (בד"ה כל כלי): "אם נקבו במוציא רמון טהורים".

ובהמשך (מ"ב) שנינו: "הרמון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני".

וכתב בשו"ע הרב (חיו"ד, בסוף דיני מקווה, בדיני תיקון המקווה ועשייתו): "להזהיר וכו' בכדי שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם ויהיה הנקב טפח על טפח מרובע שהוא יותר מעט ממוציא רמון לפי שאין אנו בקיאין בשיעור מוציא רמון".

א"כ לדבריו יוצא שהרימון קטן משטח של טפח על טפח, ועי' בציונים על שו"ע הרב (ציון טו), ובס' שיעורי תורה (סימן ג אות יח) שהביאו עוד אחרונים שכתבו כן, והאריך הרבה בס' שיעורי תורה.

ובשו"ת צמח צדק (סימן קעה) כתב שיצא לשו"ע הרב את המידה זאת ע"פ מדידה של רימון א"י.

א"כ יוצא שלפי הרבה אחרונים שטח הרימון קטן מטפח על טפח. וארן שיעור קוטר הרימון כ – 9 – 8 ס"מ, ולפ"ז הטפח צ"ל קטן מזה. ולפי מש"כ שהטפח הוא כ - 7.6 ס"מ אתי שפיר.

אולם למגדילים את המדות ק', שלדבריהם הטפח כ – 10 ס"מ, והרי זה יותר מקוטרו של רימון בינוני, ולא קטן כדברי האחרונים דלעיל.

ראיה סא' – מידת הזיתים:   דעת התוס' (עירובין פ: בד"ה אגב) שזית הוא חצי ביצה, וכן ס"ל לכמה מהראשונים. והשו"ע הביא דעה זו להל' (עי' או"ח סימן תפו).

והרי הזיתים הגדולים ביותר שבימינו אינן עולים על 20 – 15 סמ"ק, וא"כ שיעור ביצה איננו יותר מ – 40 סמ"ק. ואע"ג שאף לדברינו ק', שכן לפ"ז הביצה כ – 40 סמ"ק ולא 44 – 43 סמ"ק[237], מ"מ הדברים קרובים מאוד.

אולם לפי המגדילים את המדות שהביצה כ – 90 – 80 סמ"ק, הרי זה רחוק הרבה משיעור 2 זיתים.

והנה דעת הרמב"ם (פ"א מהל' עירובין הל' ט) שזית הוא פח' משליש ביצה. ואכן זה מתאים לביצים שבימינו, שכן הזיתים כ – 9 – 6 סמ"ק, וא"כ אם הביצה כ – 44 סמ"ק הרי שעולה שהזית כשישית ביצה.

אולם למגדילים את המידות שסוברים שהביצה היא כ – 90 – 80 סמ"ק, יוצא שהזית חלקי שתים עשרה מהביצה. והרי זה רחוק מאוד, והמח' בין הרמב"ם לתוס' גדולה ביותר[238].

ראיה סב' – מידת התמרים:   אמרי' ביומא (עג:) ששיעור אכילה ביוה"כ הוא ככותבת הגסה, והסתפקו בגמ' (שם עט.:) אם ככותבת היא יותר מכביצה או פחות, ומסקנת הגמ' שכותבת קטנה מכביצה.

ומ"מ דייק מכאן הר"ן (ג. בדפי הרי"ף בד"ה מתני'): "ואע"ג דלא אתפרש בגמ' כמה היא פחותה מממנה (מכביצה) מסתברא שיש לנו לכיון שאינה פחותה ממנו אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר יתירה מכביצה לא מפלגי' מיניה מאן דפליג עליה ואמר פחותה מכביצה אלא פחות שבשיעורין. ונמצא שיעור כותבת הגסה פחות מעט מכביצה וכן דעת הרמב"ם ז"ל".

ואכן הרמב"ם (פ"ב מהל' שביתת עשור ה"א) כתב: "ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה במעט", וכ"פ השו"ע (או"ח תריב, א).

ובהמשך דבריו כתב הר"ן (שם בד"ה ונמצינו) שכאשר מאכילין את החולה ביוה"כ מאכילין אותו מעט מעט, ומאכילין אותו כשני שליש ביצה[239], וכ"פ השו"ע (שם תריח, ז).

ישנה מח' אחרונים[240]  אם מדובר כאן בביצה בקליפתה או בלי קליפה.

והנה שיעור תמרים גדולים[241] של ימינו הוא כ – 40 – 35 סמ"ק, ולכל היותר 45 סמ"ק. ולפ"ז עולה ששיעור הביצה מעט יותר, דהיינו באיזור 50 – 45 סמ"ק. ואם מיירי בביצה בלי קליפה, אז נוסיף כעשירית או כשביעית[242], ויוצא ששיעור ביצה בקליפה הוא כ – 54 – 50 סמ"ק.

ומ"מ אם ניקח את כל הצדדים המקילים, דהיינו שהתמרים מעט יותר משני שליש ביצה, וגם נאמר שמדובר בביצה בלי קליפה וגם ניקח את התמרים ההכי גדולים שנמצאים, א"כ נגיע שהביצה בקליפה היא כ – 72 סמ"ק[243].

והרי אף לפי כל הצדדים המקילים שיעור זה הוא רחוק מדעת המגדילים את המידות. שהרי לדבריהם הביצה היא כ – 100 סמ"ק. ומה עוד שבודאי אין נר' לקחת את כל הצדדים המקילים[244].

ראיה סג' – מידת גרעיני התמר:   איתא בחולין (נ:) נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על הטפח, אמר רבי חייא בר אבא כו' כסלע כשרה יותר מכסלע טריפה.

ופרש"י (בד"ה שאם): "שאם תמתח אי הוי מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בה טפח באותה קדירה". דהיינו אם ימשכו את המקום שנקדרה עד שיתיישר אזי אורך החור יהיה טפח, ומכיון שזה משני צדדים נמצא שהיקף הקידור הוא שני טפחים.

אולם התוס' (בד"ה לכשתמתח) חולקים עליו, וכתבו: "לכשתמתח תעמוד על טפח כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט יהיה באורכו טפח". הרי שלדבריהם היקף הקידור הוא טפח.

הגמ' שם ממשיכה, וכמה יתר מכסלע אמר רב יוסף כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא, ובלא ציפא ברווחא.

ופרש"י (בד"ה תלת ובד"ה בציפא): "תלת קשייתא, גרעיני תמרים. בציפא, עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלושה בנקב בדוחק או בלא ציפה בהרווחה".

דהיינו אם ניקח 3 גרעיני תמרים (עם שארית האוכל – בדוחק או בלי שארית האוכל – בהרווחה) ונשימם אחד על יד השני יהיה היקפם כסלע.

ויש להסתפק האם מדובר שהגרעינים שוכבין על רוחבן או על צידן[245]. ומסתבר שהכוונה שהגריעינים שוכבין על צידן, שהרי בכך יש הבדל אם דוחקים אותן או לא[246].

וע"פ כמה מדידות מתברר שעל צידן יוצא ההיקף כ – 8 – 7.5 ס"מ. ואכן זה אתי שפיר למה שביררנו שהטפח כ – 7.6 ס"מ.

אולם זה רק לשיטת התוס', אך לשיטת רש"י[247] אפשר שבאמת הגרעינים צריכים להיות על רוחבן, וזה יוצא כ – 13 – 11 ס"מ, ולפ"ז הטפח כ – 6.5 ס"מ, וזה לכאו' קטן מדי. ומ"מ בודאי שזה יותר מתיישב אם הטפח כ – 7.6 ס"מ וזוהי סטייה של כ – 1 ס"מ, מאשר לדברי המגדילים את המידות שהסטייה כ – 3.5 ס"מ.

ומדעת התוס' בודאי שנסתרים דברי המגדילים את המידות[248].

ראיה סד' – מידת החרוב:   הרמב"ן (הלכות בכורות, פ"ח על המשנה שבדף מט:), התשב"ץ ((ח"ג סימן רכו), הכפתור ופרח (פרק טז) כתבו שמשקל החרוב הוא כמשקלן של 4 גרעיני שעורה.

ממדידות מדוייקות של הרבה חרובים עולה שמידת החרוב היא כ – 0.25 – 0.17 סמ"ק, בס' מדות ומשקלות של תורה (פרק כה) כתב שזה כ – 0.17 – 0.16 סמ"ק. אולם ממדידות רבות שנעשו נמצאו חרובים בהפרשי גודל גדולים בין 0.15 סמ"ק ל - 0.25 סמ"ק. אלא שמ"מ רוב רובן של החרובין הן באיזור 0.2 – 0.17 סמ"ק.

בעבר היתה מידה הנקראת 'קרט', והיא היתה כ – 0.2 סמ"ק, והיא נקבעה ע"פ מידת החרוב, ועי' בס' ערך מילין (ערך קרט). ובס' תחומין (חלק לב עמוד 416) כתב הרב יחזקאל פייגלין שהחרובין לא השתנו בגודלן במהלך הדורות, שכן עולה בבירור מחרובין עתיקין שנמצאו.

א"כ עולה שמידת החרוב היא כ – 0.2 – 0.17 סמ"ק, ולפ"ז יוצא שמידת השעורה היא כ – 0.5 – 0.0425 סמ"ק, ונר' שיותר מדוייק לומר שמידת החרוב 0.18 – 0.17 סמ"ק כדי שיתאים למידת השעורה (שהתבארה בראיה הקודמת).

ולפ"ז יש עוד ראיה להוכיח ששיעור רביעית הוא 75 סמ"ק, וכפי שהתבאר בראיה נז'.

אולם לפי המגדילים את המדות קשה, שלפי דבריהם יוצא שמידת החרוב היא כ – 0.35 סמ"ק[249], אך המציאות מכחישה זאת, שאף החרובים הגדולים ביותר והמשונים משאר החרובים בקושי מגיעים לכ – 0.3 סמ"ק.

ראיה סה' – מידת האגוז:   האגוז מובא בתור מידה בכמה מקומות.

בסוכה בדף לד: מובא שדעת ר"מ שאתרוג הקטן שיעורו כאגוז, ויש ראשונים שפסקו כן (עי' בגליון אוצרות ירושלים, עמ' תתרג).

ובמסכת כלים (פ"ג, מ"ב) שנינו: "חבית שיעורה[250] בגרוגרת דברי ר"ש, ר"י או' באגוזים, ר"מ או' בזיתים".

ואמרי' בשבת בדף פו. זונין על לבי מדרשא א"ל רבותי אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה (לעניין להתחייב בשבת), אמרו לו כזית כאגוז כביצה וכו'.

ופרש"י (בד"ה כזית): "כזית כאגוז כביצה, ג' מכניסין לקינוח ומקנח זו אחר זו, א' כזית וא' כאגוז וא' כביצה בתחילה מקנח כו' בקטנה וכו'".

הרי שמתבאר מדבריו שאגוז גדול מכזית וקטן מכביצה, וכ"כ התוס' יו"ט (על המשנה בכלים, שם, בדעת רש"י), ועי' בס' ערך מילין (ערך אגוז) שכתב שכן דעת עוד ראשונים.

ועי' במפרשים על המשנה בכלים הנ"ל שנחלקו בה המפרשים[251], אם אגוז גדול או קטן מכגרוגרת. ובס' ערך מילין (שם) הסכים עם הסוברים שהאגוז גדול מכגרוגרת, ואף כתב להוכיח שהאגוז גדול מככותבת.

והנה יש לברר באיזה סוג של אגוז מדובר. וע"פ מה שבירר יהודה פליקס[252] האגוזים שבתנ"ך ובמשנה הן אגוזי מלך[253].

ואכן הנפח של האגוז מלך הוא כ – 40 – 30 סמ"ק. ואכן הוא קטן מכביצה וגדול מכזית, לפי השיעור שביררנו, וכן הוא גדול מכגרוגרת[254] (התבאר שיעורה בראיה נט'), והכל אתי שפיר[255].

אולם לפי המגדילים את המידות, מידת כזית היא כ – 50 סמ"ק, והאגוז צריך להיות מעל שיעור זה. ומה עוד שמידת גרוגרת צריכה להיות בין שיעור הכזית לשיעור האגוז, א"כ בודאי שצריך להיות הפרש ניכר בין שיעור האגוז לשיעור הכזית, ולכאו' לדבריהם האגוז צריך להיות לפח' 70 – 65 סמ"ק, והרי זה לא יתכן ולא במציאות[256].

     ד. ראיות ממטבעות וממצאים

ראיה סו' – מידת הדרה"ם:   כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים הל' טו): "כמה הוא שיעור העיסה שחייבת בחלה וכו' כמו של ארבעים ביצים בינוניות וחומש ביצה, והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שליש סלע מקמח החיטים שבמצרים שהם משקל חמש מאות זוז ועשרים זוז מזוזי מצרים בשמן הזה וכו'".

דהיינו שיעור חלה הוא כמידת 43.2 ביצים שמשקלם בקמח של מצרים הוא 86.67 סלעים שמשקלם 520 זוזים מצרים. א"כ יוצא ש – 6 זוזים מצרים שוים לסלע אחד[257]. והיות והסלע הוא 4 דינרים א"כ נמצא שדינר הוא זוז וחצי מצרי[258], והיות והסלע 384 שעורים (פ"א מהל' שקלים הל' ב – ג) לכן הזוז המצרי הוא 64 שעורים[259].

ובפירוש המשניות (עדויות פ"א, מ"ב) כתב: "ואני עשיתי מידה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל כו' ומן המים קרוב לכ"ז דרה"ם וכו' ומקמח החיטה כגון שמינה עשרה דרה"ם ומצאתי שיעור חלה באותה המדה 520 דרה"ם בקרוב מקמח החטים ואלה הדרה"ם כולם מצריות וכו'".

דהיינו שיעור חלה כ – 520 דרה"ם מקמח החיטים המצריות, וזה כמש"כ בהלכותיו שהובא למעלה. והוסיף ששיעור רביעית זה כ – 27 דרה"ם, ולפ"ז הביצה כ – 18 דרה"ם[260].

ולכאו' לפ"ז שיעור חלה שהוא 43.2 ביצים צ"ל 777 דרה"ם[261], והיאך כתב הרמב"ם ששיעור חלה 520 דרה"ם. אלא שכבר ביאר הרמב"ם (בפיה"מ דלעיל) שהרביעית מכילה מן המים כ – 27 דרה"ם ומן קמח החיטים כ – 18 דרה"ם, וזה מכיון שהקמח קל מן המים ביחס של כ – 2:3[262], וממילא רביעית קמח הוא 18 דרה"ם וכביצה קמח היא 12 דרה"ם, ואכן לפ"ז יוצא ששיעור חלה כ - 518 דרה"ם[263]. וכבר העיר בזה היחו"ד (ח"ד סימן נה). ומה שיש הפרש מועט[264], היינו כמש"כ הרמב"ם שהשיעור 'קרוב' ולא מדוייק.

א"כ עלה בידינו שלרמב"ם הדרה"ם הוא 64 שעורים[265], וכ"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם (בתשובות סימן פב) והכפתור ופרח (פרק טז), וכ"פ השו"ע (יו"ד ריש סימן שה). וכן עלה בידינו שדרה"ם וחצי זה דינר.

ואכן עוד גאונים וראשונים הזכירו את מטבע הדרה"ם, ושיערוהו כרמב"ם, עי' בס' מדות ושיעורי תורה (פי"ג סעיפים א - ד) ובס' מדות ומשקלות של תורה (מתחילת הספר על פרק לב).

א"כ אם נברר את מידת מטבע הדרה"ם נוכל לדעת את מידת השיעורים של התורה. ואכן במהלך כל הדורות ראשונים ואחרונים מובא בספרי הפוסקים הספרדים את מטבע הדרה"ם והיה ידוע ומבורר שיעורו ומידתו. וע"פ אלפי מטבעות של הדרה"ם (מתקופת הרמב"ם) עולה בבירור שמידת הדרה"ם כ - 2.95 - 2.75 גרם, וכ"כ והאריכו היחו"ד (שם), בס' מדות ושיעורי תורה (פי"ג סעיף ד, פ"ל סעיפים ד - ו), בס' שיעורי תורה (ש"ב אות יא), בקובץ בית אהרון וישראל (שם), בס' מדות ומשקלות של תורה (שם) ובס' קרית אריאל (פ"ט הע' מב).

א"כ היות ומצאו אלפי מטבעות שהשיעור כן, ולא מצאו אף לא אחד שהשיעור הוא מעל 3 גרם, א"כ מבואר שזהו השיעור, ואם נעשה ממוצע יוצא כ - 2.85 גרם, ומ"מ בספרים הנ"ל[266] כתבו שרוב המטבעות היו במשקל 2.83 גרם, והדברים קרובים.

ואכן אם הדרה"ם הוא 2.83 גרם (מן המים) אז הרביעית היא כ - 76 - 74 סמ"ק[267]. א"כ מכאן מופת אמיתי ששיעור רביעית הוא כ - 75 סמ"ק, וממילא הטפח כ - 7.6 ס"מ והאגודל כ - 1.91 ס"מ. שהרי א"א להכחיש ראיה זו, שהמטבעות הן דברים שאינן מזדייפים לרוב (והמלכות מקפדת בכך). ובפרט אם מוצאים אלפי מטבעות המורים את השיעור ובכל הדורות מהגאונים והרמב"ם עד ימינו השתמשו במטבע זה למדידת השיעורים, א"כ הא קמן עדות נאמנה לשיעור המדוייק, וכ"כ הפוסקים הנ"ל.

ומכאן נסתר השיעור הגדול, שהרי לדבריהם הדרה"ם צריך להיות מעל 5.55 גרם[268], והרי אין אף לא מטבע א' שקרוב אפי' למשקל זה, וא"כ נסתר שיעור זה.

ואף מש"כ בס' שיעור תורה (שם) שמידת הדרה"ם היא 3.2 גרם, כבר העירו בספרים הנ"ל שאין הדבר כן, שזהו הדרה"ם הטורקי שהוא שונה מהדרה"ם המצרי איתו שיער הרמב"ם שמשקלו כ - 2.83 גרם, ובודאי שלא מעל ל - 3 גרם.

ראיה סז' – מידת הדינר הערבי:   כתב התשב"ץ (ח"ג סימן רכו): "אבל הגאונים שאומרים שהדינר משקל 96 חבאת (שעורה בערבית) והוא הדינר הזה שהוא יוצא היום, וכ"כ הרמב"ן ז"ל שהוא ראה אותו שם (בא"י) והוא זה שאומרים הגאונים ז"ל, א"כ יהיו 5 שקלים משקל 20 זהובים שהם 3 אונקיות".

דהיינו הדינר הערבי שבזמן הגאונים והראשונים הוא במשקל 96 גרעיני שעורה, ומשקלו כמשקל הדינר שבגמ' שארבע דינרים שוים לסלע.

ועי' בס' מדות ומשקלות של תורה (פכ"ו), בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ל סעיפים ז - ט) ובס' קרית אריאל (פ"ט הע' מב) שהביאו הרבה מהגאונים והראשונים שכתבו כן ואף הרמב"ם (פ"א מהל' עירובין הל' יב) כתב כן.

ובספרים הנ"ל כתבו שלפי הרבה ספרים וממצאים עולה בבירור שמשקל הדינר הערבי הוא כ - 4.25 גרם, וא"כ יוצא שהרביעית כ - 75 סמ"ק[269].

והרי גם מכאן מבואר דלא כמגדילים את המדות, שהרי לדבריהם הדינר היה צריך להיות כ - 8.5 גרם[270].

ואם הרמב"ן (מובא בסוף פירוש הרמב"ן עה"ת, מהדורת מוסד הרב קוק) כתב שיש סיוע גדול לרש"י ע"פ מטבע אחד שמצא, ק"ו שלפי האלפי מטבעות שנמצאו המראים שהרביעית כ - 75 - 70 סמ"ק, יש סיוע וראיה לזה שכן הוא שיעור רביעית.

ראיה סח' - מידת האונקיה והאיסטרלינ"ש:   כתב רש"י (שמות כא, לב): "והשקל משקל ארבעה זהובים שהם חצי אוקיא כו'".

וכתב על זה הרמב"ן (שם לו, יד): "אבל שיעור הרב וכו' ואיננו כן וכו' וכבר מצינו בדברי בה"ג והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום הוא דינר ששדנג וכו' ולפי השיעורים הנמצאים בדבריהם וכו' והשקל שלושת רבעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת והוא האוקיא שהזכיר הרב ז"ל כו'".

דהיינו רש"י כתב ששקל של תורה (סלע) הוא במשקל חצי אוקיא, והרמב"ן חלק עליו וכתב שלפי הגאונים משקלו כשלושת רבעי אוקיא.

ובסוף פי' הרמב"ן עה"ת (מהדו' הרב קוק) מובאת ההערה של הרמב"ן, שכתב שכשהגיע לעכו מצא מטבע שממנו מוכח כדברי רש"י, וז"ל: "ברכני ה' ע"כ שזכיתי ובאתי לעכה ומצאתי שם בידי זקני הארץ מטבע כסף וכו' ושקלנו אותה בשלחנות ומשקלה 10 כסף איסטרלינ"ש והם חצי האוקיא שהזכיר רש"י וכו' והנה נסתייע דברי רש"י סיוע גדול כי כפי דברי הגאונים וכו' הסלע י"ב איסטרלינ"ש לפי דבריהם ואינן אלא י' כדברי רש"י כו'".

אמנם באמת אין סתירה בין הגאונים לרש"י, שכן רש"י עה"ת כתב את משקל הכסף של תורה, ואילו הגאונים כתבו לעניין הלכה למעשה, ולכן הם כתבו את ערך בזמניהם אחר שהוסיפו לו שתות בזמן בית שני[271], ואכן כ"כ בהדיא התשב"ץ (ח"ג סימן רכו).

וז"ל התשב"ץ: "וזה אינו סותר דברי רש"י ז"ל, כי השקל שראה הרמב"ן ז"ל אינו אלא שקל של תורה קודם שהוסיפו שתות, שהרי ביד כותים היה ואינם מחזיקים בדברי חז"ל שהוסיפו שתות, אבל אחר שהוסיפו שתות וכו' חזרו שתי אוקיות וחצי שכתב רש"י ז"ל (לגבי שיעור 5 סלעים) שלוש אוקיות כדברי הגאונים ז"ך".

א"כ אחר הגדלת השקל, שיעורו 12 איסטרלינ"ש שזה 0.6 אוקיא[272].

ואף הרשב"א (ח"א סימן אלף יא) כתב שהדינר כ – 3 איסטרלינ"ש, ולפ"ז הסלע כ – 12 איסטרלינ"ש.

ואף האברבנאל (שמות א"ל) כתב כרש"י, וכתב שיש לו מטבע שמסייע לדברי רש"י, ומ"מ כתב שזה דוקא בשקל של תורה, ובזה רש"י קא מיירי. ואין הוא חולק על הגאונים שדיברו אחר הוספת שתות בבית שני, וע"ע בס' מדות ושיעורי תורה (פכ"ב סעיף ה, ובהע' 33) שהביא עוד פוסקים שכתבו כן.

א"כ צריך לברר את מידת האוקיא ואת מידת האיסטרלינ"ש.

והנה בס' מדות ומשקלות של תורה (פרקים לח, מ - מא) ובס' מדות ושיעורי תורה (פכ"ב סעיף ד) כתבו שהאיסטרלינ"ש הוא כ – 1.46 – 1.4 גרם, וכ"כ בס' קרית אריאל (פ"ט, ובהע' מב) וכתב שכן עולה ממטמו של 5,700 מטבעות אנגליות שמצאו.

וממילא לפ"ז משקל הדינר כ – 4.38 – 4.2 גרם[273]. וזה בדיוק כמש"כ למעלה (ראיה סז'). ולפ"ז עולה שהרביעית כ – 75 סמ"ק והטפח כ – 7.6 ס"מ.

וכן מידת האונקיא בימינו היא 28.33 גרם, ונר' שכך היה שיעורה גם בעבר[274]. ולפ"ז יוצא שהסלע כ – 17 גרם[275], וממילא הדינר כ – 4.25 גרם[276]. ואף זה ראיה לדברינו[277].

ראיה סט' – מידת סלע נירונית:   מבואר בבכורות בדף לח. (מדברי רב נחמן) שסלע נירונית גדול מסתם סלע, וכ"כ התוס' (ב"ב יט: בד"ה רקיק).

ולעיל בראיה סב' התבאר שלפי הרבה ראשונים ההיקף של הסלע הוא טפח[278], וממילא הקוטר הוא כ – 1.27 אגודל[279]. ולכן הקוטר של סלע נירונית גדול מ – 1.27 אגודל[280].

במסכת אהלות (פי"ג, מ"א) שנינו: "שיירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל". ועי' בתפארת ישראל (בועז ס"ק א), במשנה אחרונה (בד"ה מלא ובד"ה רום) וברש"ש (שם) שכתבו שהכונה היא לאצבע ממש, ולא לאגודל. וא"כ 2 אצבעות זה 1.6 אגודלים (עי' בראיה יז'), ומכיון שהם כתבו ששיעור זה גדול מסלע נירונית, א"כ סלע נירונית צ"ל קטן מ – 1.42 אגודלים[281].

א"כ עלה בידינו שההיקף של סלע נירונית הוא בין 1.27 אגודלים ל – 1.42 אגודלים, וכ"כ בס' מדות ושיעורי תורה (פ"ט סעיפים טו, יט. ובהערות). והוסיף (בהקדמה לספרו) שמצאו אלפי מטבעות של סלע נירונית וכולם היו בקוטר של כ – 2.6 – 2.5 ס"מ, וכ"כ בס' קרית אריאל (פ"ט הע' מד) שכן עולה מבירור אצל חוקרי מטבעות. ומכיון שהקוטר הוא לפח' כ – 1.35 אגודלים[282], א"כ האגודל יוצא לכל הפחות 1.85 ס"מ[283].

וכן מכיון שהקוטר הוא עד 1.4 אגודלים[284], לכן הוא עד 1.85 ס"מ. א"כ יוצא שהאגודל כ – 1.85 ס"מ.

ולדברינו שהאגודל הוא כ – 1.91 ס"מ ג"כ אתי שפיר, שזה מעט יותר (0.06 סמ"ק). אולם למגדילים את המדות ק', שהרי לדבריהם האגודל כ – 2.5 ס"מ, והרי זה רחוק מאוד (0.65 ס"מ) מהשיעור של האגודל שיוצא מהסלע נירונית.

ראיה ע' – מידות אומות העולם:   שנינו במסכת כלים (פי"ז, מי"א): "מדות הלח והיבש שיעורן באיטלקי, זו מדברית".

ופירשו הרא"ש והרע"ב (שם): "במדה של איטליאה של יון". דהיינו המדות הלח והיבש הם כמו המידות של היווונים. ומשמע שאם נדע את המידות של היוונים נוכל ללמוד ג"כ את מידות התורה, וכמש"כ הרע"ב (שם): "וזו היא מדברית שהיתה בימי משה".

ואכן כמה אחרונים כתבו ללמוד ממידות הגויים למידות התורה, עי' בס' מדות ומשקלות של תורה (פרק קמח).

והנה בס' מדה כנגד מדה (עמודים 83 – 69) הביא מתרגום 70 הזקנים ליוונית שמבואר שהלוג הוא מידת 'המינה', וכתב שלפ"ז עולה שהרביעית היא כ – 75 סמ"ק. וע"ש שהביא 9 הקבלות בין מידות היווניות והרומאיות לבין מידות התורה שעולה שרביעית כ – 75 סמ"ק, והביאו בס' בית הלל (שנה ה גליון ג, מעמ' נא), וכן ס"ל לבעל הס' מדות ומשקלות של תורה (שם).

וע"ע בס' מדה כנגד מדה (עמ' 222, הע' 36) שכתב שהאמה המצרית היא כ – 45 ס"מ, והאמה האיטלקית היא ג"כ כשיעור זה, וכן הטפח היווני כ – 7.7 ס"מ (ולפ"ז האמה כ – 46 ס"מ)[285].

א"כ ממידות היוונים, הרומאים, האיטלקים והמצרים עולה שהאמה כ – 45.5 ס"מ, ומסתבר שאף שיעורי תורה כך הם, שאין מסתבר לומר שהגוף של הגויים יותר גדול או קטן משל ישראל.

ויש להוסיף שאף לבריטים יש מידות 'טפח', 'זרת', ו'אמה', ולדבריהם הטפח 3 אינץ' (=7.62 ס"מ), הזרת 9 אינץ' (=22.86 ס"מ) והאמה 18 אינץ' (=45.72 ס"מ)[286]. והרי זה בדיוק כדברינו וסיוע גדול יש לדברינו מכאן[287].

ומכל זה מבואר דלא כמגדילים את המידות. אולם הר"י מרצבך והשש"ת (מוריה, שנה יב, עמ' קטז) כתבו ללמוד שמידת הלוג היא 'סקסטריוס', ע"פ ס' יוסיפון. אלא שכבר דחו דבריהם בספרים שהובאו למעלה, שבס' יוסיפון יש סתירות בזה, ויותר יש ללמוד על תרגום התורה ליוונית שתרגמוהו הזקנים, ובפרט שזה תואם לעוד כמה מידות אחרות. ועי' בס' מידה כנגד מידה (עמודים 98 – 69) שהאריך בזה.

ראיה עא' – מידות הר הבית:   שנינו במסכת מידות (פ"ב, מ"א): "הר הבית היה 500 אמה על 500 אמה".

ובמדידות הכתלים המיוחסים להר הבית[288] נמצא שהכותל המערבי 489 מטר, המזרחי 465 מטר, הצפוני 321 מטר והדרומי 283 מטר. א"כ הצורה איננה ריבועית כדברי המשנה, וכן יש הבדל ניכר (מעל 200 מטר) בין הכתלים.

ולכך נר' שא"א להוכיח מאורכו של שום כותל את מידות האמה, שכן אם נלמד מהמערבי יצא שהאמה כמעט מטר, וזה מעל שיעור האמה לכו"ע, וכ"כ בקובץ תורת נחלת הר הבית (גליון מה עמ' נה)[289].

ומ"מ נר' שהעיקר כמש"כ בס' הידורי המידות (מעמ' 324) שהכתלים של 500 אמה על 500 אמה הן כתלים אחרים פנימיים ואינן הכתלים של היום, שהכתלים של היום הינן תוספת מאוחרת יותר (אולי של הורדוס).

ובאמת הכתלים הפנימיים היו 500 אמה על 500 אמה במדיוק כדברי המשנה, וע"ש מה שכתב להכריח זאת. וכתב זאת ע"פ מש"כ בס' עיר הקודש והמקדש (ח"ד, פ"א).

א"כ לפ"ז יוצא שכל הכתלים שבימינו גדולים הרבה מ - 500 אמה[290]. וממילא יוצא שהאמה קטנה בהרבה מ - 56 ס"מ[291].

ראיה עב' – מידת תנור גדול:   ביו"ד בסו"ס צז כתב הטור: "כתב הרשב"א פת שאפאו בתנור עם הבשר יש מהגאונים שאסרו לאכול אותה הפת שריחו כטעמו ויש מתירין וכו' ור"ת פסק דריחא מלתא הוא, ומיהו דוקא בתנור קטן כמו שלהם, אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי. וכתב בס' המצוות ופירשו לי רבותי המחזיק יב' עשרונים זהו תנור גדול".

דהיינו תנור המחזיק 12 עשרונים נקרא תנור גדול, ומשמע שבימי הראשונים רוב תנורים היו מעל 12 עשרונים, וכלשונו 'בתנורים שלנו הגדולים', וכ"כ עוד ראשונים והביאם הב"י.

שיעור עשרון זה עשירית האיפה (ומכאן שמו), והוא 43.2 ביצים, וא"כ 12 עשרונים זה 518.2 ביצים.

והפמ"ג (שם, שערי דעה ס"ק ה) ועוד כמה אחרונים (עי' בס' מדות ושיעורי תורה, פי"ז סעיף כד) כתבו שהכונה היא לנפח של קרקעית התנור בגובה טפח (כשיעור פת עבה - טפח). ולפ"ז נמצא ששטח התנור הוא 58.33 טפחים מעוקבים[292]. דהיינו השטח של קרקעית התנור הוא כ – 29 טפחים על 29 טפחים.

והנה למגדילים את המדות, יוצא ששטח התנור כ – 2.9 על 2.9 מטר, וזוהי תימה גדולה לומר שרוב התנורים של זמנם היו כה גדולים, ולא מובן למה הוצרכו לתנורים כה גדולים, ובפרט שאין נראה כן מתנורים ישנים של הדורות הקודמים[293].

אולם אם הטפח כ – 7.6 ס"מ, אזי יוצא ששטח התנור כ – 2.2 על 2.2 מטר. ואף זה תנור גדול, וכשמו 'תנור גדול', ומ"מ יותר מובן והגיוני לומר שזה היה גודל התנורים שהיו להם[294].

ראיה עג' – מידת אלה:   שנינו במסכת שבת (פ"ו מ"ד): "לא יצא האיש וכו' ולא באלה וכו'".

ופירש הערוך (ערך אלה): "ודומה למקל והוא של ברזל והוא כאמה ומחצה וראשו עגול כמו כדור וכו'". דהיינו אלה זה סוג של כלי נשק והוא כמו מקל מברזל, וכן פירש הרע"ב (כלים פט"ז, מ"ח בד"ה האלה). ומבואר בערוך שאורכו הוא כאמה וחצי.

אף בימינו משתמשים באלות[295] ואורכם הוא כ – 60 ס"מ. ונר' שאף בימיהם האלות היו באיזור האורך 60 ס"מ, ולכל היותר 70 ס"מ. שכן אם האלה תהיה ארוכה מידי יהיה קשה להשתמש איתה והיא תהיה כבדה.

ואכן אם האלה כ – 65 ס"מ יוצא שהאמה כ – 46 ס"מ[296], ואתי שפיר[297]. אולם למגדילים את המידות ק', שלדבריהם אמה וחצי זה כ – 90 ס"מ[298], וק' לומר שהשתמשו אם אלות כל כך גדולות, שאין זה נוח כלל.

ראיה עד' – מידת עובי המרדע:   אמרי' בשבת (טז:) דתנן (אהלות פט"ז, מ"א) כל המטלטלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע וכו' וא"ר ינאי מרדע שאמרו אין בעוביו טפח ויש בהיקפו טפח וגזרו על היקפו משום עוביו.

דהיינו היקף המרדע הוא טפח, וממילא קוטרו כשליש טפח[299], וכ"כ הרע"ב (כלים פכ"ה, מ"ב).

ופירוש מרדע, כתב הרע"ב (שם): "מרדע הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח ובראשו הא' ברזל רחב מחודד לחתוך בו שורשים ושמו חרחור, ובראשו הב' ברזל כמו מרצע ושמו דרבן שבו מלמד את הפרה לתלמיה".

ובודאי שרוב המרדעות היו באותו הגודל, שאם לא כן לא היו חז"ל נותנים בהם סימן למידה[300].

וראיתי שבמוזיאון[301] מובאים כמה מרדעות ישנים, והיקפם 2.5 ס"מ, ולפ"ז הטפח כ – 7.85 – 7.5 ס"מ[302]. ונר' שניתן להביא מזה סיוע לזה ששיעור טפח כ – 7.6 ס"מ, שהיות ורוב המרדעות בהיקף טפח, א"כ יש לנו לתלות שהמרדעות שנמצאו מן הרוב הן, ודוחק לומר שכולן יוצאי דופן הן. ומ"מ אין כאן הכרח גמור[303].

ראיה עה' – מידות ממצאים ארכיאולוגים:   ישנם כמה ממצאים ארכיאולוגים  המראים על שיעורי מידות התורה.

1. ישנם הרבה מאוד מטבעות עתיקות[304] המראים בבירור על המידה שכתבנו, עי' בס' מדות ומשקלות של תורה (פרקים א – עד) שהביא הרבה מאוד מטבעות עתיקות המראים זה.

2. בראיה נז' כתבנו שישנם ביצים עתיקות שנשתמרו בפרמידות ומתחת לגעש מלפני מאות שנים, המראים את השיעור שכתבנו.

3. ישנם עצי זית[305] שמיוחסים למאות שנים, ומהזיתים שלהם נר' כשיעור שביררנו, עי' בראיה סא'.

4. ממרדעות עתיקות עולה שהשיעור כמו שביררנו, עי' בראיה עד'.

5. מצאו מקוה במצדה שמדדו והנפח שלו כ – 420 ליטר, והרי למגדילים את המדות הגודל המינימלי למקוה הוא מעל 570 ליטר[306].

ואע"פ שלשיעור שביררנו יוצא שהמקווה צ"ל לפח' 288 ליטר, ואם נחשב באצבע שוחקת[307] נגיע ל – 306 ליטר. מ"מ בודאי שהמקוה לא יהיה מצומצם אלא מרווח יותר כדי שלא יתעוררו ספקות ובעיות אחר זמן[308], ועי' בתחומין (חי"ז, מעמ' 395, במאמרו של הרב אשר גרוסבר).

6. נמצא קנקן עתיק שכתוב עליו 'בת', שהיא 432 ביצים[309] וגודלו תואם את השיעור שביררנו, עי' בתחומין (ח"ל מעמ' 420).

7. נמצא כתוב שנקבת השילוח 1200 אמה, ומכיון שאורכה 533 אמה לכן יוצא שהאמה כ – 45 ס"מ[310], וכתב ראיה זאת בס' הידורי המידות (פמ"ד).

והנה אע"פ שקשה לסמוך להל' על ממצאים ארכיאולוגיים, מ"מ בודאי שהם ראויים להצטרף לשאר הראיות ולתומכן.

 

סיכום הראיות

הנה הבאנו בפרק זה 75 ראיות נאמנות[311] המראים בבירור ששיעור האמה הוא כ – 0.458 מטר, הביצה כ – 50 סמ"ק, וכן הלאה.

ולמרות שחלק מן הראיות אינן מוכרחות. מ"מ מכיון שישנם הרבה מאוד ראיות  המוכרחות שזהו השיעור, וישנם ראיות המסייעות להם (אע"פ שאינן מוכרחות), הרי שבהצטרף הכל הו"ל ראיות חזקות ונאמנות.

ויש לציין, שחלק מן הראיות אינן מוכיחות מה המידה בדיוק, אלא הן רק מוכיחות שאין המידה כדברי המגדילים את המידות (שהביצה כ – 100 סמ"ק, וכדו'), והוצרכנו לכותבם לאפוקי מדעת קצת מהאחרונים הסוברים להכפיל את המידות (הובאו דבריהם בפ"ב).

 

פרק ד – הפוסקים והמנהגים בעניין השיעורים

 

בפ"ג הובאו הרבה ראיות להוכיח את השיעור המדוייק, והרבה מן הראיות הם מדברי הגאונים, הראשונים והאחרונים ומתוכם ניתן לראות שהשיעור המדוייק הוא שהאמה כ – 0.458 מטר, הביצה כ – 50 סמ"ק, וכן הלאה.

והנה הרמב"ם והשו"ע ואחריהם כל גדולי הפוסקים הספרדים כתבו את השיעורים ע"פ מידת הדרה"ם, עי' לעיל בפ"ג (ראיה סו'). היחו"ד (ח"ד סימן נה) הביא שכ"כ החסד לאברהם אזולי, החיד"א, השולחן גבוה, הבית דוד, המזבח אדמה, הבא"ח ועוד הרבה אחרונים.

ובבירור עולה שמידת הדרה"ם לא השתנתה במהלך הדורות, וכמש"כ הישכיל עבדי (ח"ד, חאו"ח סימן לב): "מיום עומדי על דעתי וכו' מעולם לא ראיתי שהיו דנים אחר מה שמפורש בדברי מרן הק' וכל גדולי רבני הספרדים הבאים אחריו ומעולם לא שמעתי וכו' שחל איזה שינוי במשקלות המקובלים דור דור עד תקופת מרן הק' ז"ל ודורות שלפניו עד תקופת הרמב"ם. וכל המרבה לבדוק בספרן של כו' גדולי הספרדים שמתקופת מרן הק' עד תקופתינו כו' כולם שוים פה א' שמשקל הדרה"ם והרביעית וכו'". ע"ש שהאריך בזה.

ואכן יעויין בס' מדות ומשקלות של תורה[312] שהאריך לבאר שדעת הכנה"ג, השו"ע, השולחן גבוה, החיד"א והזבחי צדק, שכולם נקטו את השיעור בדרה"ם, ושהדרה"ם היה בדורם כ – 2.9 – 2.65 גרם, ולפ"ז הרביעית כ – 75 סמ"ק[313].

א"כ מבואר שדעת הראשונים והאחרונים הספרדים (ובכללם הרמב"ם והשו"ע) שהשיעור מאז ומתמיד נמדד בדרה"ם, ויוצא מדבריהם שהרביעית כ – 78 – 70 סמ"ק, וכן מנהגן של בני ספרד.

כעת נברר את מנהגן של האשכנזים.

ז"ל הט"ז (יו"ד סימן שה ס"ק א): "בפרישה (דרישה, שם ס"ק ג) הביא בשם הרש"ל וז"ל צריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל 1920 שעורים, ואני שקלתי פעמיים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה בהם 5 לו"ט וקווינ"ט מהר' מנחם מעיל צדק. עוד שמעתי שיש בחי' מהר"ם מרזבורק שיעור פדיון 5 לו"ט ורביעית לו"ט עכ"ל כו'".

וכתב בס' מדות ושיעורי תורה (פכ"ב סעיף ט): "אף שהר"מ ממרזיבורג אינו מציין לאיזה לוט כוונתו, מ"מ ניתן להניח שהוא לוט קלוניא שהיה נוהג באותם ימים באשכנז מקום מושבו, וכ"כ האחרונים[314]. לוט קלוניא משקלו 14.6 גרם, א"כ שיעור 5 סלעים 76.7 גרם כו' ומשקל שעורה 0.04 גרם. שיעור זה הובא ע"י הב"ח (חו"מ סימן פח), הדרישה (שם), הש"ך (חו"מ, שם ס"ק א). והט"ז (שם) המסכם: 'וכל הרוצה לעשות על צד המובחר יתן משקל 5 לו"ט וקוונ"ט במשקל של מדינות קיסר וכו' הוא מכוון לשיעור 5 לו"ט וקווינ"ט וקצת אפי' יותר'. וקצת אפי' יותר שכתב הט"ז הביא את תלמידו הנחלת שבעה (סימן יב) וכו' ולפ"ז משקל 5 סלעים 77.93 גרם, שיעור זה מובא ע"י הגר"א (יו"ד, שם ס"ק א) והחת"ס (בשו"ת, חיו"ד סימן פט)".

עוד כתב בס' הנ"ל (שם סעיפ י): "התוס' יו"ט (מעדני יו"ט, ברכות פ"ג סימן ל) כתב ששקל 384 גרעיני שעורה ומשקלם שוה ללוט א' שבו שוקלים את הכסף בפראג וכו' לוט זה משקלו 15.85 גרם, א"כ משקל שעורה 0.041 גרם. הש"ך (שם) אימת שיעור זה ע"י שקילה, וכתב 'ועלו 384 שעורות קרוב למשקל א' לוט מערו"ש ווינר"ש כו' חסר לערך חלק עשירית לוט ע"פ אשר שקלתי בעיון רב. שיעור הש"ך 0.9 לוט וינאי וכו' לוט וינא משקלו 17.54 גרם, א"כ שיעור סלע לדעת הש"ך 15.75 גרם והשעורה 0.041 גרם כשיעור התוס' יו"ט".

א"כ מבואר מכל זה שדעת הדרישה, הב"ח, הש"ך, הט"ז, הנחלת שבעה, התוס' יו"ט, הגר"א והחת"ס כדעת המהר"ם מריזבורק שמשקל השעורה כ – 0.041 גרם.

הרב אברהם הורוביץ (אביו של השל"ה) כתב (יש נוחלין, חלק התפלה הגה יז): "ודע שמדדתי ושערתי שיעור ט' קבין והנה הם ג' מדות שקורין פולין טע"פ שכל א' הוא ד' קוואר"ט ועו' ג' קוואר"ט שקורין פינ"ט שהוא ארבע זיידל"ך הם ה' פינ"ט (ולפ"ז שיעור חלה וכו' הוא מה שמחזיק המדה קמח שקורין במדינות כו' פינ"ט ובמדינות פולין הוא מה שמחזיק ג' מדות שקורין קוואר"ט) וכו'".

דהיינו שיעור חלה הוא פינ"ט שזה 3 קוואר"ט. ושיעור 9 קבין (שהוא פי 5 משיעור חלה[315]) הוא 5 פינ"ט שזה 15 קוואר"ט.

וכ"כ הש"ך (שם ס"ק ג), וז"ל: "וע"פ אותו השיעור שערתי והוא ג' קוואר"ט פחות מעט, וכן נהגו", הרי שכך המנהג. ואף הט"ז (או"ח תרו ס"ק ו) כתב ששיעור ט' קבין הוא 15 קוואר"ט פולין, וכעי"ז במג"א (או"ח סימן תנו ס"ק ב)[316], באליה רבה (ריש סימן תנו)[317] ובבכור שור (סנ' צג:).

ואכן בס' מדות ומשקלות של תורה (פרק פ"ו הערה 3) האריך להוכיח שמידת הפינ"ט היא 2.003 ליטר, ומידת הקוואר"ט היא 0.666 ליטר[318]. ולפ"ז יוצא ששיעור חלה כ – 2 ליטר, ושיעור הביצה כ – 46 סמ"ק, וכ"כ בס' מדות ושיעורי תורה (פי"ג סעיף ה) ובס' הידורי המידות (פרק לח).

א"כ מוכח ג"כ מכאן שדעת הט"ז, הש"ך, הרב אברהם הורוביץ, המג"א והאליה רבה כשיעור הקטן (הביצה כ - 50 סמ"ק[319]).

ואף בס' מדות ומשקלות של תורה[320] ביאר שכן דעת התוס' יו"ט, הש"ך, הט"ז, הנחלת שבעה, החת"ס, הר"נ אדלר, מנהג פרנפוקט, הגר"א והיעב"ץ.

עוד כתב בס' הנ"ל (פרקים טז – יז) שדעת הר' זאב הלוי והתפארת ישראל שהשעורה קטנה יותר, וע"ש עוד (פרקים יט – כג) שהביא עוד דעות שרובם נוקטים כן.

וכן בס' הידורי המידות (פרק כה) הוסיף שכן דעת הפמ"ג ועוד אחרונים, ע"ש.

עוד כתב (שם בעמודים 34 – 32) שכן דעת הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שמואל וואזנר והרב יוסף שלום אלישיב. ובקובץ בית הלל (חלק כא עמוד קז) כתב שכן דעת הרב פנחס שיינברג.

עוד הוסיף (שם פי"ט) שהרב צבי פסח פרנק והרי"א הרצוג כתבו שכן מנהג י"ם.

ואף הערוה"ש (יו"ד סימן שכח אותיות ח – י) אחר שדן בעניין השיעור הגדול והקטן לגבי חלה, כתב שניתן לברך על השיעור הקטן, וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל ואין לפקפק בזה כלל.

ובתחומין (ח"ל מעמ' 413) כתב הרב יחזקאל פייגלין שיש לפסוק כשיעור הקטן (אף פח' משיעורו של ר"ח נאה) משום המנהג, וכתב (בהע' 27) שמהגביעים של בעל הפני מנחם, של האדמו"ר מצאנז, של בעל החשק שלמה ושל אביו של החזו"א עולה שהם נהגו כשיעור הקטן.

וע"ע בקובץ בית ועד לחכמים (ח"ט מעמ' רלד) שחיזק את השיטה של השיעור הקטן (רביעית 75 סמ"ק וכדו') והביא ראיות מהפוסקים לשיטה זו.

א"כ מבואר שדעת הגאונים והראשונים שסברו כשיעור הקטן, ושכן דעת השו"ע, וכן ס"ל לאחרונים (ספרדיים ואשכנזיים) ושכן המנהג בכל המקומות.

ואע"פ שמיעוט אחרונים הסתפקו בזה, מ"מ רק בתור ספק בעלמא הם כתבו כן, ולחומרא[321].

ובקובץ בית הלל (שם) כתב הרב יוסף מלמד שאפשר שבימינו פרחה המח', שהיות והתבררה דעת הרמב"ם (שלא כמגדילים את המידות), הרי שהוא שהרואה בשבילנו וכן יש לנהוג, וע"ע במש"כ בס' הידורי המידות (פנ"ט).

נסיים בדברי המשנ"ה (ח"ד סימן קצד): "ראה ראינו מרבותינו ואבותינו דור אחר דור גדולים גאונים וצדיקים שלא החמירו בשיעורין וכו' שהרי ראה ראינו שאף בעל הצל"ח היה לו לפלא שאנן נהגי' כשיעור קטן, ועכ"פ כן היה המנהג גם בזמנו וכו' וכבר כתבו התוס' (ברכות כב:) וכו' דבדבר הרגיל בכל יום לא שייך לומר שנשתכח הדבר ואנו זוכרין. וא"כ כש"כ שיעורין שהם הללמ"מ ורגיל וכו' בכל יום לפעמים אין מספר וכו' והיאך זה נוכל לומר שכל העולם כולו חכמים וגאונים וצדיקים כולם שכחו השיעור שקבלו ונהגו בו יום יום ואבותינו מסרו לנו וכו' עד משה רבינו. וכן ראינו אצל רבותינו הצדיקים והחסידים תלמידי בעשה"ק והצדיקים והחסידים תלמידי הגר"א. וגם הצל"ח בעצמו אינו אלא כמסופק וכו', מ"מ למעשה ראינו שלא נהוג עלמא לשנות שיעורי אבותינו וכו'".

 

פרק ה – סיכום הדברים ומסקנה

 

בפרק א' התבאר שמידות האורך, הנפח והשיעורי המטבעות תלויים זה בזה. ואם יתברר אחת מהשיעורים ממילא התבארו שאר השיעורים.

בפרק ב' התבאר שאין עדיפות למידות האורך על פני מידות הנפח, ולהיפך. וכן התבאר שאין לסמוך כ"כ על מדידת האגודל הואיל ונפישי ספקות באופן מדידתו, וכן נפישי מחלוקות בשיעורו. ג"כ התבאר שאת מידות הנפח יש להעדיף ללמוד ממידות הנפח ולא ממידות האורך.

בפרק ג' הבאנו 74 ראיות שאין השיעורים כדברי המגדילים את המידות[322]. אלא שמבואר מהרבה ראיות שהרביעית כ – 75 סמ"ק, האמה כ – 0.458 מטר, וכן הלאה[323].

הראיות שהובאו הן ממידות האורך (אות א), ממדידות שונות (אות ב), מהפירות והדומים להן (אות ג) וממטבעות וממצאים שונים (אות ד).

בפרק ד' התבאר שדעת כל הפוסקים הספרדים מימות הגאונים והראשונים והב"י עד ימינו כשיעור הקטן (ודלא כמגדילים את המידות). וכן התבאר שדעת הראשונים וכמעט כל האחרונים האשכנזים ג"כ כשיעור הקטן. ואף התבאר שכן המנהג בכמעט כל המקומות כשיעור הקטן.

והנה לגבי הל' למעשה נר' פשוט שיש לפסוק לדינא כשיעור הקטן, וכמו שהתברר שיעורו (שהרביעית כ – 75 סמ"ק, האמה כ – 0.458 מטר, וכן הלאה), וזאת מהטעמים הבאים:

א. בפ"ג הבאנו 74 ראיות להוכיח דלא כשיעור הגדול, אלא כשיעור הנ"ל. ואף אם ירצה הדוחה לדחות חלק מהראיות, עדיין ישארו עוד הרבה ראיות. וכשיש כ"כ הרבה ראיות, הרי שהדבר ברור שכן שיטת הגמ', הראשונים והפוסקים.

ב. בפ"ד התבאר שכן דעת כל הפוסקים הספרדים מאז ומתמיד, וכן דעת כל הפוסקים האשכנזים עד דורו של הצל"ח.

ג. עוד התבאר שם שכן המנהג מאז ומתמיד אצל הספרדים והאשכנזים, ודבר שכזה א"א לומר שנשתכח הדבר בזמן מהזמנים.

ד. בפרקים ב' ו – ד' התבאר שאף הצל"ח, החת"ס, הגר"א והר"א מרגליות סברו רק לחוש לשיעור הגדול ולחומרא ומשום שהסתפקו בזה. אך בודאי שלא להפקיע את המנהג של כל עמ"י[324].

ה. מסתבר שלאור הראיות שהובאו, ולאור כל הממצאים המראים בצורה ברורה דלא כמגדילים את המידות, ושכן מוכח מהגאונים והראשונים. הרי שנר' שאף הפוסקים שחששו לשיעור הגדול היו חוזרים בהם ולא היו חוששים כלל.

ו. הטעם היחיד שהפוסקים הנ"ל חששו לשיעור הגדול הוא מפני מדידותיהם לשיעור האגודל, אך כבר ביארנו (פ"ב) שיש הרבה ספיקות ומחלוקות במדידת האגודל. ולחלק מהמודדים יצא כ – 2.7 ס"מ ולחלקם יצא כ – 1.8 ס"מ. א"כ אין לנו לספק את כל המידות והשיעורים הברורים ע"פ שיעור שאינו ברור לנו כלל.

ובפרט שניתן ליישבו שלא יסתור את שאר השיעורים, ובודאי שחובה עלינו ליישבו עם שאר השיעורים, וכמש"כ המשנ"ה (ח"ח סימן קצד): "בכל אופן היאך שנדחוק לכל קושיא יש תירוץ, אבל מכח קושיא שנעשה ח"ו שינוי בקבלתינו זה דבר שלפענ"ד אין בידינו".

ובפרט שהבאנו אמות מידה אחרים שיותר עיקריים ממידת האגודל[325] שמבואר בהם כשיעור הקטן.

ז. לגבי מידות המטבעות והנפח בודאי שאין לנו לספק אותן כלל בגלל ספק שבמידות האורך, וכמו שהתבאר בפ"ג (אותיות ג – ד) שמכל מידות הנפח ומידות המטבעות מבואר כשיעור הקטן. ובפ"ב התבאר שאין לספק את מידות הנפח בגלל מידות האורך.

ואדרבה הנכון יותר לומר שמכיון שמידות הנפח והמטבעות ברורים לנו, א"כ אין ספק של מידות האורך יכול להוציא מודאי של מידות הנפח והמטבעות, וילמד סתום מהמפורש.

כל זה נר' ברור לגמרי.

 

פרק ו – טבלאות למידות ולשיעורים

 

מידות הנפח:

ביצה (עם קליפה) רביעית לוג קב סאה איפה הין

ביצה בקליפתה ביצה וחצי 6 ביצים 4 לוגים 6 קבין 3 סאות 3 קבין

50 סמ"ק                                             א50 סמ"ק 75 סמ"ק 300 סמ"ק 1.2 ליטר 7.2 ליטר 21.6 ליטר 3.6 ליטר

 

 

מידות האורך:

אצבע טפח אמה מיל פרסה זרת

אגודל 1 4 אגודלים 6 טפחים 2,000 אמה 4 מילין 3 טפחים

1.91 ס"מ 7.6 ס"מ 45.8 ס"מ 916 מטר 3.664 ק"מ 22.92 ס"מ

 

 

שיעור המטבעות:

 

פרוטה שעורה[326] חרוב דרה"ם איסר פונדיון מעה דינר (כסף) סלע (שקל) דינר זהב מנה

חצי שעורה שעורה 1 4 שעורין 64 שעורין 8 פרוטות 2 איסרים 2 פונדיונים 6 מעות 4 דינרים (כסף) 25 דינרים (כסף) 100 דינרים (כסף)

0.0221 גרם 0.0442 גרם 0.176 גרם 2.83 גרם 0.176 גרם 0.353 גרם 0.7072 גרם 4.2432 גרם 16.9728 גרם 106.08 גרם 424.32 גרם

שיעורי המצוות:

שיעור חלה שיעור קביעת סעודה[327] ––- שיעור שבועת השותפים שיעור פדיון הבן שיעור קשר אגודל ––- שיעור מחצית השקל ––- שיעור שליש השקל[328] שיעור מקוה ––- שיעור מים הפוסלים את המקוה שיעור שטיפת גופו לקרי[329] שיעור החוטף מצוה מחבירו שיעור ריס[330] שיעור מצוות מעקה[331]

43.2 ביצים לי"א שזה 3 ביצים לי"א שזה 4 ביצים 2 מעין 5 סלעים לי"א 2 אגודלים לי"א 3 אגודלים לי"א 320 שעורין[332] לי"א 384 שעורין 128 שעורין[333] 40 סאה 40 סאה שוחקת[334] 3 לוג 9 קבין 250 דינרים[335] 266 אמות 10 טפחים

2.16 ליטר[336] 150 סמ"ק 200 סמ"ק 1.415 גרם 84.864 גרם 3.82 ס"מ 5.73 ס"מ 7.072 גרם 8.48664 גרם 5.65 גרם 288 ליטר 306.5 ליטר 0.9 ליטר 10.8 ליטר 1060.8 גרם 121.828 מטר 76 ס"מ

 

 

המשך שיעורי המצוות:

 

שיעור שביעה שיעור כמלא לוגמיו שיעור כזית ––- ––- שיעור אכילה ביום הכיפורים ––- ––- שיעור עמוד  לכיתוף[337] שיעור רשות בשבת[338] שיעור ערובי תחומין[339] ––- שיעור תנור גדול שיעור כתובה לבתולה[340] ––- שיעור גובה סוכה שיעור אורך או רוחב הסוכה שיעור לבוד שיעור המסכך בשיפודים

ביצה ללא קליפה[341] רוב רביעית לי"א כחצי ביצה לי"א פח' משליש ביצה לפי מידות זיתי זמנינו לי"א פח' מביצה בקליפתה לי"א פח' מביצה בלי קליפה לי"א שני שליש ביצה[342] 9 טפחים 4 אמות י"א 6 ביצים[343] י"א 8 ביצים 1.2 איפה לשו"ע - 25 דינרים[344] לרמ"א – 200 דינרים עד 20 אמה 7 טפחים 3 טפחים 4 טפחים[345]

כ – 44 סמ"ק מעל ל – 38 סמ"ק כ – 22 סמ"ק[346] פחות מ – 14 סמ"ק 10 – 6 סמ"ק[347] מעט פח' מ - 50 סמ"ק[348] מעט פח' מ - 44 סמ"ק כ – 33 סמ"ק 68.4 ס"מ 1.832 מטר 300 סמ"ק 400 סמ"ק 25.91 ליטר[349] 106.08 גרם[350] 848.64 גרם עד 9.16 מטר כ - 53.5 ס"מ 22.9 ס"מ 30.5 ס"מ

 

 

המשך שיעורי המצוות:

 

שיעור שדרו של לולב ––- ––- שיעור הדס וערבה[351] ––- שיעור האתרוג שיעור השמן לנר חנוכה

י"א 13.33 אגודלים[352] י"א 14 אגודלים י"א 16 אגודלים י"א 10 אגודלים י"א 12 אגודלים מעל ביצה בקליפתה[353] שמינית ביצה[354]

25.46 ס"מ 26.74 ס"מ 30.56 ס"מ 19.1 ס"מ 22.92 ס"מ מעל 53 – 50 סמ"ק 8.33 סמ"ק[355]

 

 

 

 

 

נספחים

 

סימן א – אומדים או מודדים את המידות

 

 

יש לבאר אם צריך למדוד ממש את המידות או שמא ניתן לאמוד את המידות ע"פ השערה ומראית העין.

א.  לכאו' היה נר' לומר שפשוט שא"צ למדוד ממש את כל המידות, שהרי כל אדם נצרך כל יום הרבה פעמים למדידה[356], וכי נצריך את האדם כל הזמן להיות עם כלי מדידה למדוד כל פעם, והרי דבר זה קשה טובא, וכמעט אינו אפשרי.

ובפרט שהרבה מהמידות הן דברים שקשה מאוד למדוד אותם (שיעור שרץ, דם, סוגי אוכלים בצורה שונה ועוד). ובפרט שחלק מהדברים לא ניתן למדוד ע"י הכנסה למים, (שכן הם ניפסדים ע"י המים, או שאינן נכנסים לכלי).

ויש להוסיף, שהרבה מהמידות והגדרים שנתנו חז"ל הם אינם דברים שניתן לדייק בהם. כמו למשל חיוב חינוך לקטן בלולב – היודע לנענע, בציצית – היודע להתעטף וכו' (סוכה מב.), וכי ניתן לומר בדיוק איזה יום ושעה הקטן מתחיל החיוב. וכן לגבי שיעור שקיעת החמה וזריחתה, וכי ניתן להגיע לתכלית הדיוק בזה. ועוד הרבה שיעורים שאי אפשר להגיע לדיוקם. ובודאי שהאדם צריך לעשות כפי אומדן דעתו ובקירוב.

הלכך מסתבר לומר שאדם יכול לסמוך ע"פ מראית עיניו ואומדן דעתו, ואינו צריך למדוד ממש.

ב.   לגבי נגעים נאמר (ויקרא יג, ה): "וראה הכהן וכו' והנה הנגע עמד בעיניו וגו'".

ופירש הרמב"ן (בד"ה והנה): "א"כ פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע כלו' שעמד על עומדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן, ולשון מורגל בדברי חכמים כך נראה בעיני וכו' וירמוז הכתוב כי לפי המראית עיניו ישפוט בפשיון ואינו צריך למדוד את הנגע". וכעי"ז בפי' הדעת זקנים (שם, ולקמן פס' לז).

דהיינו התורה אמרה שהכהן שופט את מידת הנגע ע"פ מראית עיניו ואינו צריך למדוד ממש.

א"כ לכאו' ניתן ללמוד מכאן שניתן לסמוך במידות ע"פ מראית העין, וא"צ למדוד ממש (ואף במילי דאו').

אולם בפי' הטור עה"ת (שם) הביא את דברי הרמב"ן הנ"ל, וכתב: "אבל א"א הרא"ש יצ"ו או' שצריך לעשות רושם סביבות לסימן לראות אם פשה כי היכי דחזי' בנגעי הראש שפירש בהן הפס' שמגלח כל סביבותיו ומניח ב' שערות סמוך לו לראות אם יפשה וכו'".

א"כ הרא"ש חולק על הרמב"ן וסובר שצריך למדוד ממש את הפשיון, ומשמע דס"ל שאין לסמוך על אומדן הדעת.

אמנם לענ"ד יש מקום לחלק, שהרא"ש סובר שאין לסמוך על אומדן הדעת דווקא בעניינים כמו פשיון שצריך לדעת אם הנגע פשה ממקודם, אך אין שיעור מוגדר כמה הנגע צריך להיות כעת. אך בדברים כמו שיעור כזית, כביצה וכדו' שהשיעור שצריך להיות כעת הוא קצוב וברור אפשר שאף הרא"ש יסבור שניתן לסמוך על מראית העין, וא"צ למדוד ממש[357].

וחילוק כעי"ז כבר כתב הזכר ישעיה (לר' זכריה ישעיה הכהן, בהלכות רוצח, בד"ה הך), ע"ש[358].

א"כ עלה בידינו שלפי הרמב"ן והתוס' א"צ למדוד ממש את המידות, אלא סגי במראית העין. ולפי הרא"ש משמע שצריך מדידה ממש, אלא שאפשר שהרא"ש הצריך מדידה רק בדבר שאין לו שיעור קצוב.

ג.   והנה בבכורות (יז:) הגמ' כתבה להוכיח שאפשר לצמצם בידי אדם ממידות הכלים.

וז"ל הגמ': "ת"ש ממדת הכלים ממדת מזבח, שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל".

ופירש"י (בד"ה ת"ש ובד"ה שאני): "ת"ש ממדת כלים, דאמר רחמנא ועשית שלחן אלמא צמצמוהו יפה ועשאוהו באמות מצומצמות. שאני התם, דאמר רחמנא עביד וכו', ולעולם לא צמצמוהו יפה".

א"כ מבואר מדברי רש"י שאין צריך לצמצם ממש במידות הכלים.

וכתב ר"ג (בד"ה דרחמנא) שדחיית הגמ' היא: "מהכא ליכא למישמע מינה (שאפשר לצמצם בידי אדם) דרחמנא אמר עביד כי היכי דיכלת כמו שאתה יכול לכוון ואע"ג דלא הוי צמצום גמור דלא יהיב מידה אלא בציווי בעלמא כדכתיב הכל בכתב וכו'". משמעות דבריו שא"צ לדקדק בכל המידות שהתורה כתבה.

ואכן המעדני יו"ט (הל' תפילין לרא"ש, סימן ט ס"ק מ), הערוה"ש (או"ח סימן לה, אות עה) והאגרו"מ (חיו"ד ח"ג סימן קכ אות ה[359]) כתבו להוכיח מגמ' זו שא"צ לדייק ממש במידות. ובתפילין אע"פ שצריך לרבען, מ"מ א"צ ריבוע מדוייק ממש[360].

ואף המנ"ח (מצוה קט אות א) העלה כדבריו שכשהתורה נתנה מידה היא נתנה לפי אומד דעת האדם, וא"צ למדוד ממש, ע"ש שהאריך.

אולם השטמ"ק (שם בד"ה שאני) מביא גירסא אחרת בגמ', וז"ל: "נ"א בס"י שאני התם דרחמנא אמר, דכתיב הכל כתב מיד ה' עלי השכיל".

ומשמע שכוונת הגמ' לפי גירסא זו, שמידות הכלים שונים משאר המידות, וא"כ אין ללמוד מהם לשאר הדינים.

הראבי"ה (סימן אלף קכו) האריך לומר שאם אדם מדקדק הוא יכול לצמצם בכל המידות, אלא שאין שום סברא להצריך לצמצם בכל המידות.

וז"ל: "נוכל לפרש דמודו דכל היכא שמתכוון האדם בתחילת הדבר למדוד ולצמצם אפשר לצמצם וכו' וכל הנך דפריך מינייהו בבכורות היה יכול לתרץ כן, אלא דאין נ"ל סברא שלמה יתעסק האדם בכך. והיינו דמשני כי פריך ליה ממידות שאני התם דרחמנא אמר עביד ונתכוון לכך במצוות היוצר וצמצם, ולא כפי' רש"י".

דהיינו במידות הכלים מדדו היטב וצמצמו, אך בשאר המידות אע"פ שניתן למדוד יפה ולצמצם, מ"מ אין סברא להצריך את זה.

א"כ נר' שיש הבדל בין דברי הראבי"ה לדברי המנ"ח. שמהראבי"ה משמע שהמידה היא מדוייקת ע"פ האמת, אלא שאין התורה הטריכה אותנו למדוד. ואילו מהמנ"ח נר' שהמידה ניתנה מעיקרה לפי אומד דעת האדם, ואינה מדוייקת מצד עצמה (ומשום שלא ניתנה התורה למלאכי השרת). ונר' שדעת רש"י ור"ג ההיא כדעת המנ"ח.

ד.   שנינו במכת כלים (פי"ז, מ"ו): "כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. ר"י או' מביא גדולה בשגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים. ר' יוסי או' וכי מי מודיענו איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה, אלא הכל לפי דעתו של רואה".

ולכאו' לפי דברי ר' יוסי[361] יש ללכת במידות לפי אומדן דעת האדם, וא"צ למדוד ממש כדברי ר"י.

אלא שאין מכאן ראיה, שאפשר שר' יוסי אמר שניתן ללכת אחר אומדן הדעת רק בשביל להגדיר איזוהי ביצה בינונית, ולא במדידה אם יש באוכל כשיעור ביצה.

ואף מהרמב"ם (בפיה"מ) משמע כן, וז"ל: "וא"ר יוסי וכי מי מודיענו כאשר תיקח הביצה היותר גדולה שלא תמצא גדולה יותר וכו', אבל שב העניין אל אומד האדם שזאת הביצה תהיה שוה וכו'".

דהיינו מכיון שאף אם נעשה כדברי ר"י וניקח ביצה גדולה וקטנה ונחלוק את המים, הרי שאף לדבריו אנו משתמשים באומד הדעת בשביל להכריע מהי ביצה גדולה ומהי קטנה, ולכן מכיון שבלאו הכי משתמשים באומד הדעת כבר עדיף לאמוד ישירות איזוהי ביצה בינונית. ומ"מ בדברים שניתן להגיע לדיוק בלי אומד הדעת, אפשר שצריך מדידה ממש, ולא סגי באומד הדעת.

ואף מפי' הרע"ב (שם) משמע כן. וכ"כ בהדיא המעיל צדקה (סימן כז), וכ"נ מהחזו"א (קונ' השיעורים ס"ק א)[362].

וכן מתבאר ממחלוקת ר"י ור' יוסי בעניין ערכין, שכן אמרי' בגמ' (ערכין יט.): "האומר וכו' משקלי ידי עלי, ר"י או' ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו ושוקל מבשר חמור וגידים ונותן לתוכה עד שתתמלא. אמר ר' יוסי וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות נגד עצמות, אלא שמין (באומדן דעת) את היד כמה היא ראויה להישקל".

א"כ גם כאן מכיון שא"א להגיע לתכלית הדיוק ר' יוסי סובר שיש ללכת אחר אומדן הדעת.

ה.   והנה יש ליתן את הדעת במה שמצינו אי דיוק במידות בנביא ובדברי חז"ל.

שכן כתוב בס' מלכים (א, פ"ז): "ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב וכו' וקו שלושים באמה יסוב אותו סביב וגו'".

דהיינו הים שעשה שלמה היה בהיקף של ל' אמה וקוטרו היה של י' אמה. והדבר תמוה, שכן אם הקוטר היה י' אמה, א"כ היקף כ – 31.4 אמה[363].

ואמרי בעירובין (יד.) כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח, והוביחו כן מהפס' הנ"ל. והדבר סותר את המציאות.

וכן ק' דאמרי' בעירובין בדף נז. כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי שאלכסונא. דהיינו אם האורך של הריבוע הוא 100 אמה אז אלכסון הריבוע יהיה 140 אמה[364]. ואף דבר זה נסתר במציאות. שכן אם אורך הריבוע הוא 100 אמה אזי אורך האלכסון יהיה כ – 141.4 אמה[365].

ואכן התוס' (עירובין יד. בד"ה והאיכא, נז. בד"ה כל) בשני המקומות הללו העירו שאין החשבונות מדוייקים לפי חכמי המידות.

התוס' רא"ש (עירובין יד: בד"ה כל) כתב: "כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח מנה"מ, תמיה לי מה שייך למיבעי הכא מנה"מ בדבר הנראה לעיניים ואדם יכול לעמוד עליו וכו' ונ"ל לפרש לפי שאין הדבר מכוון ומייתי ראיה דקרא נמי קעביד הכי וכו'".

דהיינו התוס' רא"ש ס"ל שחז"ל למדו מהפס' ממלכים שלמרות שאין המידה מדוייקת, מ"מ ניתן לסמוך על המידה שהם נתנו. ונר' מדבריו שאף בכל מקום ניתן לומר כן, שהרי הוא לא כתב טעם למה דוקא כאן א"צ לדייק, ולכך נר' שאף בשאר מקומות א"צ לדייק כ"כ במידות[366].

אמנם מדברי הרמב"ם נר' אחרת מהרא"ש.

שזה לשון הרמב"ם (פיה"מ עירובין פ"א, מ"ה): "צריך שתדע שיחס קוטר העיגול להיקפו אינו ידוע וא"א לעולם לדבר עליו בדקדוק ואין חסרון השגתו מחמתינו וכו' אלא עניין זה מטבעו הוא בלתי ידוע ואינו מושג במציאות אלא הוא ידוע בקירוב וכו' והקירוב שמסתמכים עליו המלומדים הוא יחס א' לג' ושביעית וכו' וכיון שזה אינו מושג לעולם אלא בקירוב נקטו הם חשבון גס ואמרו כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח והסתמכו על זה בכל מה שהוצרכו בו למדידה בתורה".

דהיינו מכיון שא"א לעולם להגיע לדקדוק גמור, לכך ניתן לילך אחר חשבון קרוב. ומשמע מדבריו שרק בדברים שא"א להגיע לתכלית הדיוק ניתן לא לדייק, אך בשאר מילי בעי' דיוק. ודבר זה דומה למה שכתבנו למעלה לגבי ביצה בינונית, שהיות וא"א להגיע לדיוק גם אם נמדוד לכך ניתן לעשות שלא בדקדוק, בשונה מדברים שניתן לעשות בדקדוק.

ואף החינוך (מצוה רנח) כתב שחז"ל נתנו מידות שאינן מדוייקות ואין לסמוך על זה בדיני ממונות[367].

התשב"ץ (ח"א סימן קסה) האריך בעניין הזה, וכתב שחז"ל ידעו את המידות המדוייקות, ועכ"פ הם לא דייקו.

וכתב: "או שקבלתן כך היתה ללכת ע"פ דרכים אלו ואע"פ שיש בהם קירוב, דהא שיעורין הלל"מ וכו' ואפשר לומר שכך נאמרה הלל"מ וכו' והטעם בזה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכו' ושמא כך נמסרה להם הל' שיתנהגו על עיקרים אלו אע"פ שיש בהם קירוב כאילו הם מדוקדקים וכו'. או שנאמר שהם כשנשאו ונתנו על עיקרים אלו עשו זה לקרב ההבנה אל התלמידים וכו' וכו' אבל לעניין מעשה יש לנו לדקדק העניין ע"פ הדקדוק האמיתי וכו' וזה הדרך ישר בעיני לתיקון דבריהם ז"ל וכו'".

דהיינו לפי תירוצו הא', היות וא"א לעמוד על תכלית הדיוק בדברים האלו[368], לכך ניתן ללכת ע"פ קירוב ואי דיוק, שהרי לא ניתנה תורה למאלכי השרת.

ולפי תירוצו הב', אין שום חילוק בין מידות אלו לשאר המידות ובשניהם המידה היא מדוייקת ואינה בקירוב.

ואכן התירוץ הא' מתאים לדעת הרמב"ם (לגבי ביצה ולגבי יחס העיגול לריבוע), החינוך, רש"י, ר"ג (בסוגיא בבכורות דלעיל), הרמב"ן והתוס' (עה"ת, לגבי נגעים). שלפי דרך זו בדברים שא"א להגיע לתכלית הדיוק[369] אין צריך לדייק וניתן ללכת בקירוב. אולם בשאר דברים שניתן לדייק בעי' לדייק לגמרי, אלא שהואיל ולא ניתנה תורה למלאכי השרת לכך הדיוק הוא לפי אומד הדעת, וא"צ למדוד ממש. וכן נקטו המנ"ח, המעדני יו"ט, הערוה"ש והאגרו"מ.

אולם מדברי הרא"ש, והראבי"ה משמע שהם נקטו כתירוצו הב' של התשב"ץ, שאכן המידה היא מדוייקת בכל מקום[370]. אלא שאין צריכים לדייק במידה, ואין סברא לומר שבכל מקום נשתמש עם כלי מדידה.

ולעניין הל'.   נלענ"ד שהעיקר שניתן בכל המידות לסמוך על אומדן הדעת אף לכתחילה, וכדעת הרמב"ם והתוס' וסייעתם. היות וכ"ה דעת רוב בניין ומניין הראשונים והרבה אחרונים הסכימו איתם להל'.

הלכך ניתן לסמוך על אומד הדעת בכל מקום, ומ"מ צריך שלפי אומד הדעת המידה תהיה מדוייקת ולא פח', אא"כ זה דבר שא"א להגיע לתכלית הדיוק, שאז ניתן לאמוד את השיעור בקירוב ולא במדוייק.

ומ"מ בדברים שאין להם שיעור קצוב, אלא שיעורם משתנה (כמו מעשרות, פישון נגעים וכדו') בעי' מדידה ממש ואין לילך אחר אומדן הדעת[371].   כן נלע"ד.

 

 

סימן ב - שיעור שגדל או קטן

 

אמרי' במנחות (נד.) תנן התם (עוקצין פ"ב, מ"ח) בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן. רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי משתערין כמות שהן, שמואל ורשב"ר ור"ל אמרי משתערין לכמות שהן. מיתיבי בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא, (ומשני') מדרבנן וכו' אמר רבה כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה – הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה – מדרבנן, כי פליגי כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח, דמר סבר יש דיחוי באיסורא ומר סבר אין דיחוי באיסורא. ואקשי' בגמ' ומי איכא למ"ד יש דיחוי באיסורא, והתנן וכו' ואסיקנן תיובתא למ"ד יש דיחוי באיסורא תיובתא.

א"כ נחלקו אמוראים לגבי שיעור שתפח או צמק אם משתערים כמות שהן עכשיו או לכמות שהיו מעיקרא. ולפי רבה לכו"ע אם השיעור צמק וכעת אין כשיעור – דינו כאין שיעור. ואם מעיקרא לא היה כשיעור ואח"כ תפח וכעת יש כשיעור – דינו כשיעור מדרבנן ולא מדאו'. והאמוראים נחלקו רק באופן שהיה כשיעור וצמק (לפחות מכשיעור) ואח"כ תפח שנית (לכשיעור), שלפי רב וסייעתו דינו כשיעור (מדאו') ולפי שמואל וסייעתו אין דינו כשיעור (מדאו')[372].

רש"י (שם נד. בד"ה דמעיקרא, נד: בד"ה כי פליגי) ביאר את דברי רבה כך: "דמעיקרא לא הוה ביה, לאו איסורא הוה ביה אלא מיא בעלמא. כי פליגי כו', ובשר העגל שנתפח אסיפיה קאי שחזר לכמות שהיה, בשר זקנה שנתמעך אמציעיה קאי והכי קאמר שנתמעך משיעור שיש בו עכשיו משערי' הואיל וכבר הוה בהן נמי שיעורא ומחייב מדאו' ולא אמרי' בשעה שצמקו נדחו מאיסורייהו וכו'".

א"כ רש"י ס"ל בדברי רבה כמו שכתבנו למעלה, שבלא היה כשיעור מעיקרא והשתא יש כשיעור או בהיה כשיעור מעיקרא והשתא אין כשיעור שבשני המקרים הללו לכו"ע אין דינו כשיעור מדאו', ומח' האמוראים היא בצמק ותפח שנית. והסכים עם פירוש זה בחידושים המיוחסים לרשב"א על מנחות (נד: בד"ה כי).

אולם התוס' חיצוניות (מובא בשטמ"ק המודפס על הגמ', נד. בד"ה השתא, נד: בד"ה כי פליגי. והביא דבריהם הרשב"א הנ"ל) כתבו שמה שרבה אמר שאם לא היה כשיעור והשתא יש כשיעור שדינו כשיעור רק מדרבנן, זה רק לפי שמואל וסייעתו, אך לפי רב וסייעתו דינו כשיעור מדאו'[373].

וכן נר' דעת התוס' (שם בסוד"ה דמעיקרא) שהם כתבו על דברי רבה שסובר דלכמות שהן משערי' מדאו', ע"ש[374].

א"כ מצינו מח' אם דברי רבה הן רק אליבא דשמואל או גם אליבא דרב.

עוד מצינו שנחלקו הראשונים אם ההל' כדברי רבה או שמא נדחו דבריו.

לפי התוס' חיצוניות אין כ"כ נפ"מ בזה, שהיות ואנו פוסקים כרב ורבי יוחנן[375], ודברי רבה הן רק בשביל שמואל ור"ל. א"כ נמצא שלדבריהם תמיד אזלי' בתר השתא אף אם לא היה בזה כשיעור מעיקרא.

אולם לפי רש"י והרשב"א יש לעיין אם פוסקים כאוקימתת רבה או שמא לא[376].

והנה על המשנה בעוקצין הנ"ל: "בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן". כתב הר"ש (בד"ה בכמות שהן): "בכמות שהן פלוגתא היא בפרק כל המנחות אי משתערינן כמות שהן עכשיו או לכמות שהיו מעיקרא".

הרי שמשמע מדבריו או שאינו סובר שההל' כרבה, ולכן לא מפרש את המשנה כדברי רש"י (שהמשנה מיירי בצמק ותפח). או אפשר שהוא סובר כתוס' חיצוניות שאף לרבה כך יש לפרש את המשנה לפי רב. איך שיהיה עכ"פ מבואר מדבריו שלפי רב ורבי יוחנן אף אם לא היה כשיעור מעיקרא וכעת יש כשיעור – דינו כשיעור מדאו'.

ומהמשך דבריו ניתן להוכיח שאינו פוסק כרבה כלל, שהרי ז"ל: "תניא בתוספתא האגוז והשקד והתמרה המתקשקשין משתערין לכמות שהן, פי' מתקשקשין מתוך שנתייבש האוכל ונתמעט ומתחילתו כשהיה מלא לא היה מתקשקש, ופלוגתא דמנחות שייכא הכא כמו במתני'".

הרי דס"ל שאף מה שרבה אמר שאם היה כשיעור ועכשיו אין כשיעור – שדינו כאין שיעור לכו"ע, שזה אינו, אלא גם בזה נחלקו רב ושמואל[377].

אולם מתשובות הרא"ש (כלל ב סימן יד) מבואר שפוסקים כרבה. אלא שלדינא אין הוא חולק על הר"ש, וכפי שיתבאר בסמוך.

הרשב"א (ח"א סימן תסא) דן בדברי הרא"ש הנ"ל, אלא שאין מבואר בדבריו אם ס"ל שההל' כרבה או לא. ואף מדברי הרשב"א בחידושיו למנח' (שם) אין הכרח אם פוסקים כרבה או לא.

הרמב"ן (שבת צא. בד"ה הוציא), הרשב"א (שם) והריטב"א (שם בד"ה ונמלך) הקשו על איבעיית רבא בשבת מדברי רבה במתני' (שם). ולכאו' משמע שהם סוברים שההל' כרבה. אלא שאין בזה הכרח, שהרי מבואר בדבריהם שהקושיא היא: "והא רבא איהו גופיה דאמר כו'". א"כ הקושיא היא משום הסתירה מרבא על רבא, ולא משום דקי"ל כרבה במתני', עי"ה בדבריהם, ובהמשך יתבאר יותר.

הגר"א (או"ח סו"ס תפו) כתב: " ולכאו' נ"ל דהא דרבה שם שינוייא הוא לשנויי דלא תקשי על ר"ל, אבל למסקנא כיון דסלקא ר"ל בתיובתא לא צריך לדחוקי ולומר מדרבנן וכו' וגם הרמב"ן והרשב"א בר"פ המצניע (שם) דחקו לתרץ וכו'". דהיינו הגר"א סובר שמפשטות הסוגיות דברי רבה אינן להל'. אולם מש"כ לדייק מדברי הרמב"ן והרשב"א לפי מש"כ בביאור דבריהם אין מוכרח[378].

והנה מחלוקת ר"י ור"ל הנ"ל מובאת ג"כ בירו', אלא שמהירו' מתבאר דלא ס"ל כדרי רבה.

וז"ל הירו' (תרומות פ"ב, ה"ב): "תנינן כביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו וכן כזית מן הנבילה וכו' הרי אלו טהורין [חזרו ונתנו בגשמים ונתפחו טמאין][379]. דרומאי אמרי והוא שיהא כזית מעיקרו. רבי יוחנן ורשב"ל אמרין ואע"פ שאין כזית מעיקרו וכו'".

הרי שהירו' מבאר שלדעת ר"י ור"ל אף אם לא היה כזית מעיקרא ותפח לכזית טמא, ומבואר בירו' דמדאו' הוא טמא[380]. א"כ אין הירו' סובר כהעמדתו של רבה.

א"כ עלה בידינו שלפי דעת התוס' חיצוניות, הר"ש[381] והגר"א לא קי"ל כאוקימתת רבה, וכן מבואר בירו'.

אולם מהרא"ש משמע שפוסק כרבה, אך גם הוא לא חולק לדינא, וכפי שיתבאר בהמשך.

כעת נבאר את דעת הרמב"ם.

על מה ששנינו בעוקצין (פ"ב, מ"ח): "בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן". כתב הרמב"ם (בפיה"מ): "ודרך בשר העגל היונק כשנתבשל הוא תופח וגדל, ובשר הבאה בימים (זקנה) מן הבהמות כשנתבשל מתכווץ ומתמעט. אמר שאנו משערין כביצה מהם כפי שהם מבושלים, ולא נאמר זה היה לפני הבישול כביצה אע"פ שהוא עתה פחות מכביצה הוא להיפך[382]. אלא משתער כמות שהוא אם היה חי חי ואם מבושל מבושל".

הרי מבואר שבשר מבושל דנים אותו כשיעור שהוא כעת, ולא אכפת לנו משיעורו קודם שהתבשל. והרי לפי רבה אם קודם לא היה בו כשיעור ואחר הבישול נהיה בו כשיעור אזי מדאו' אין דינו כשיעור. ודלא כמבואר מהרמב"ם כאן שבזה דינו כשיעור, ובודאי שמדאו' קאמר[383].

ואכן בהלכות טומאת אוכלין (פ"ד הל' ט) פסק: "בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן". וכמו שביארנו שמוכח מכאן דלא ס"ל את דברי רבה.

אלא שלכאו' יש להקשות על זה מדברי הרמב"ם באותו פרק (הל' ו) שכתב: "כזית חלב וכו' שהניחן בחמה ונתמעטו אין חייבין עליהם כרת, הניחן בגשמים ונתפחו חזרו לכמות שהיו וכו'".

משמע שרק משום שהיו קודם לכן כשיעור בגלל זה הם חזרו לכמות שהיו, אך אם מעיקרא לא היה בהם כשיעור אין דינם בכרת, אע"פ שכעת יש כשיעור, וכדברי רבה.

ואכן בהלכות שאר אבות (פ"ד הל' יג) כתב: "כזית מן הנבלה וכו' שצמקו וחסרו טהורין, פחות מכעדשה מן השרץ וכו' שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מדברי סופרים, היו כשיעור בתחילה וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן הרי אלו מטמאין כשהיו דין תורה וכו'". וכעי"ז כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פי"ד הל' ד) לגבי אכילת איסורין[384].

הרי שהרמב"ם סובר שאם מעיקרא לא היה כשיעור ונתפח אינו אסור (מטמא) מדאו', אך אם מעיקרא היה כשיעור ונתמעט וחזר ותפח אסור (מטמא) מדאו'. א"כ משמע לכאו' דס"ל להל' את חילוקו של רבה, וצ"ע.

אמנם כד מעייני' טובא חזי' דליתא כאן סתירה כלל.

שהרמב"ם בפירושו בעוקצין ובהלכות טומאת אוכלין דיבר על כיצד משערין את האוכל, ובזה אמר שמשערין כל דבר כפי השעה שאנו דנים עליו (אם חי חי, ואם מבושל מבושל). ואכן הרמב"ם כתב שם (סעיפים ז – י) שבצלים משתערים כמות שהן (ולמרות שהם קטנו משיעורם הקודם, וכפי שכתב הר"ש, הובא למעלה).

ולכן אם כשהפת קיבלה את הטומאה היה בה כביצה אז היא מטמאה אוכלין, שכפי שיעורה בעת קבלת הטומאה אנו הולכים.

אולם בשאר המקומות שהבאנו, הרי שאם בתחילה לא היה כשיעור, הרי שאז שיערנו כמות שהיה בעת קבלת הטומאה, ומכיון שאז לא היה כשיעור לכך לא נאסר (נטמא) מדאו'[385].

א"כ הרמב"ם ס"ל שבכל דבר הולכים ע"פ הזמן שהוא קיבל את האיסור (הטומאה), אם כשקיבל היה כשיעור – מטמא מדאו' (אף אם קודם לכן לא היה בו כשיעור), ואם כשקיבל לא היה בו כשיעור – אינו מטמא מדאו' (אף אם אח"כ תפח לכשיעור)[386]. וכ"כ הבית יצחק (חאו"ח סימן ל אות ה) והתורת חסד (שם אות ה) בדעת הרמב"ם. וע"ש (בתורת חסד) שביאר כיצד הרמב"ם למד כן מהגמ'[387].

והנה ישנם עוד ראשונים הסוברים כדעת רמב"ם ע"פ הדרך שביארנו אותו.

הרא"ש (שם) והרשב"א (בשו"ת, ח"א סימן תסא) דנו בחלה שלא היה בה כשיעור בעת הלישה, ואחר אפייתה היא תפחה ונהייה בה כשיעור[388]. והם דנו האם למרות שהעיסה היתה פטורה מחלה בעת לישתה מפני שלא היה בה כשיעור, מ"מ שמא יש לחייב חלה כעת (שהרי עכשיו יש כשיעור).

וכתב הרא"ש: "ושאל השואל למה לא תתחייב בחלה וכו' ניזיל בתר השתא וכו' ואיכא השתא שיעורא מידי דהוי אשכחה דתניא בפ"ד דפאה דנכרי שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מלקט שכחה ופאה, ר"י מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העימור, אלמא לר"י אע"ג דשייך גם בקמה שכחה ובההיא שעתא לאו בר חיובא הוא, מ"מ בשעת העומר דבר חיובא הוא מחייב. ורבנן נמי לא פטרי אלא משום דקרא קדרשי וכו' ובחלה ניזיל לכו"ע בתר השתא ואיכא שיעורא. ואמרתי לו דלא דמי לשכחה, דהתם איכא שכחה בקמה ואיכא שכחה בעומרים וכו' אבל בחלה דאינה אלא פעם אחת כיון דלא הוה בה שיעורא בשעת חיובא וכו' אע"פ שתפחה העיסה ונתרבית אזלי' בתר מעיקרא".

דהיינו בכל דבר אזלי' בתר שעת חיובו, ובחלה שעת החיוב הוא בעת הטלת המים ואזלי' בתר שעה זאת, ואע"פ שבעת שהיתה חיטים לא היה בה כשיעור ורק בעת הלישה יש בה כשיעור, מ"מ אזלי' בתר שעת הלישה. וכן אם לא היה בה כשיעור בעת הלישה ואח"כ נהייה בה כשיעור בעת האפייה, מ"מ אזלי' בתר שעת הלישה.

אולם לגבי שכחה יש שני זמני חיוב, ואם בא' מהזמנים לא היה כשיעור ובב' יש כשיעור, מתחייב בשכחה.

והמשיך הרא"ש: :וגם לא דמי לההיא דפ' כל המנחות וכו' ומסיק התם אמר רבה כל היכא דמעיקרא וכו' לא הוה בה והשתא אית בה מדרבנן, דהתם ראו חכמים טעם וסברא לגזור וכו' וטעם זה לא שייך בחלה וכו'".

הרי מבואר מדברי הרא"ש שדברי רבה אינם עוסקים במקרה שקודם לא היה כשיעור ואח"כ בעת החיוב נהייה כשיעור, שהרי הרא"ש דיבר כבר על מקרה זה למעלה שבזה מתחייב מדאו'. אלא הוא מבאר שרבה מיירי שבשעת החיוב לא היה כשיעור, ואח"כ תפח לכשיעור שבזה ס"ל לרבה שאע"פ שמעיקר הדין דינו כאין שיעור, מ"מ יש לחייב מדרבנן.

ואכן הרא"ש ביאר שם שהטעם של האיסור מדרבנן הוא: "כיון דהשתא איכא שיעורא והרואה סבור דהוה בה שיעור מעיקרא אי מטהרת או שרית ליה מיחלף בההוא דהוה ביה שיעורא מעיקרא".

דהיינו חז"ל גזרו היכא שכעת יש כשיעור ובשעת החיוב לא היה כשיעור, ומשום שהרואים יסברו שגם בשעת החיוב היה כשיעור.

הרשב"א (שם) הסכים עם הרא"ש בזה, וביאר יותר כמו מה שכתבנו שהכל הולך אחר שעת החיוב, ולא אכפת לנו כלל מה היה קודם לכן. וכן הבית יצחק (חאו"ח סימן ל אות ו) ביאר את דברי הרשב"א והרא"ש הנ"ל כמו שכתבנו.

בשבת בדף צא. בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה (השיעור הוא כל שהוא, שם צ:) ותפחה (ופרש"י, בד"ה ותפחה: "ועמדה על גרוגרת קודם הנחה") ונמלך עליה לאכילה (ששיעורה בכגרוגרת. ופרש"י, בד"ה ונמלך עליה לאוכלה: "והניחה מהו").

דהיינו מה הדין אם הוציא חצי גרוגרת במחשבת זריעה (ששיעורה בכל שהוא) ואח"כ תפחה לגרוגרת ונמלך עליה לאכילה (שהשיעור הוא בכגרוגרת).

ולכאו' בעיית רבא קשה על ביאורינו בדברי רבה. שהרי שעת החיוב היא בעת העקירה, והרי בעת החיוב אין כשיעור, ומה מועיל שאח"כ תפחה. ולדברינו לא ברור למה רבא הסתפק בזה, וכן הקשו הרמב"ן (שם), הרשב"א (שם) והריטב"א (שם) [389].

והם כתבו כמה תירוצים לזה, ובין התירוצים כתבו הרשב"א והריטב"א: "ולי נראה דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשאר האיסורין דאילו פיגול נותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא בשיעור אכילה דהיינו כזית וכיון שכן כל שאין בו כזית באמת אע"פ שתפח ונראה בכזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאת שבת בחשיבותא תליא מילתא וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שיעור הוצאה א' לכל הדברים אלא כל א' וא' לפי מה שהוא חשוב וכו'".

דהיינו בכל השיעורים אם אין כזית בשעת החיוב אזי אע"פ שאח"כ תפח ונהייה לכזית, מ"מ הוי כאילו החצי זית תפח[390], ואנן בעי' כזית ממש. אולם לגבי שבת גם לגבי חצי שיעור שנראה כשיעור אנו מחייבים. א"כ לתירוץ זה רבה לא אמר את דינו לגבי דיני שבת.

שנינו במסכת מקוואות (פ"ז, מ"א): "יש מעלין את המקווה ולא פוסלין וכו' השלג והברד וכו'".

וכתב הראב"ד (בעלי הנפש, שער המים, בד"ה ותחילה): "ותחילה אפרש כי כל לשון העלאה האמורה כאן צירוף והכשר הוא וכו' למדנו מכאן שהשלג אע"פ שנתנו למקווה בידים לא דין שאינו פוסל אלא שהוא משלים לארבעים סאה וכו', אבל לא נתברר אם נחשב אותו סאה של שלג כמות שהוא או לכשיפשר נחשיב המים היוצאים ממנו כי המים היוצאים ממנו דבר ידוע הא שאינן מגיעין למידתו, אבל ממה ששנינו השלג דומיא דהברד וכו' נר' נמי שלג כמות שהוא קאמר וכו'".

א"כ מבואר מהראב"ד שאם למשל יש מקווה עם 30 סאה מים ו – 10 סאה שלג הרי שהמקווה כשר, ולמרות שה – 10 סאה שלג כשיומסו יהיו פחות מ – 10 סאה מים והמקווה יהיה חסר.

והטעם הוא כמו שביארנו, שבכל דבר משערים כמות שהוא, ומכיון שכעת יש במקווה כשיעור לכן הוא כשר.

ואף מהרא"ש (הלכות מקואות סימן יח) מבואר שהמקווה כשר אם יש בו 40 סאה שלג, וזאת למרות שכשיומס המקווה הוא יהיה פחות מ – 40 סאה מים. ומ"מ כתב הרא"ש שיתנו כמות שלג שכשיומס יהיה 40 סאה מהמים כדי שלא יפסל המקווה, אך כל עוד המקווה לא נחסר הוא כשר, ע"ש.

א"כ עלה בידינו שדעת הרמב"ם, הרשב"א, הרא"ש, הראב"ד, הר"ש והתוס' חיצוניות (וכ"נ מדעת התוס'[391]) שאם בעת החיוב יש כשיעור אזי דינו כשיעור מדאו', ולא אכפת לנו מה היה קודם לכן[392]. ולא מצאנו מי מהראשונים שיחלוק על זה.

אולם אם בעת החיוב אין כשיעור ואח"כ תפח לכשיעור אזי לפי הרמב"ם, הרא"ש והרשב"א רק מדרבנן דינו כשיעור, ולפי התוס' חיצוניות (וכ"נ דעת התוס' במנ') ופשט דברי הירו' דינו כשיעור מדאו'. ובדברי הר"ש אין הכרע[393].

ויש להעיר, שלגבי ברכת בורא נפשות רבות מסתבר שאף אם לא היה כשיעור ואחר כך תפח לכשיעור שיש לברך, ואף יש לצרף משקה ותבלין לשיעור האוכל[394].

 

 

סימן ג - ביצה בקליפתה או בלי קליפה

 

שנינו במסכת כלים (פי"ז, מ"ו): "כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, ר"י אומר מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן בתוך המים וחולק את המים. אמר רבי יוסי וכי מי מודיענו איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה, אלא הכל לפי דעתו של רואה".

דהיינו לדעת כולם הדין הוא בביצה בינונית, אלא שנחלקו היאך יודעים מהי הביצה הבינונית, אם לפי הממוצע (בין הגדולה ביותר לקטנה ביותר) או לפי אומדן דעת.

ובדברי רבי יהודה שאמר שמכניסים את הביצה למים ורואים כמה מים עלו משמע לכאו' שיש למדוד את הביצה עם קליפתה. אך אין כאן הכרח, שאפשר שמדובר שמכניס את הביצים הקלופות לתוך המים.

ואכן הריטב"א (פס' מח. בסוד"ה אמר רב) כתב: "וחשבון ביצה בכל מקום, י"א שהוא ליתן אותה בכלי מים ומה שיפול מן הכלי הוא שיעור ביצה וכו' וחשבון זה אינו מחוור לנו, שיש הפרש גדול כפי גודל הכלי וקוטרו[395]. והפי' המחוור הוא מה שמחזיק חלל ביצה בינונית וכו'".

הרי שתחילה הריטב"א כתב למדוד כדברי ר"י במשנה, ודחה זאת וכתב שיש למדוד לפי מה שחלל הביצה יכול להכיל. ולכאו' כוונתו למלאות את קליפת הביצה במים ולמדוד את המים, וכמש"כ רי"ו (יובא בהמשך).

א"כ מבואר שהריטב"א הבין שהי"א שהביא תחילה אינו חולק על מה שכתב בהמשך שיש למדוד את תוך הביצה. וא"כ חזי' דס"ל לריטב"א שבכל מקום יש למדוד בביצה בלי קליפה, וגם ר"י במשנה שאמר למדוד ע"י הכנסת ביצים למים, כוונתו להכניס ביצה בלי קליפה למים.

ואף מדברי רבינו ירוחם ניתן ללמוד זאת, שהרי רי"ו (תא"ו, נתיב ה ח"ג) כתב שניתן למדוד ע"י הכנסת הביצים למים, וכן ניתן למדוד ע"י מילוי קליפת הביצה במים. וכתב ששני המדידות קרובים, וכן יצא לו ע"י ניסיון.

א"כ מבואר מדבריו שסובר שיש למדוד בביצה בלי קליפה, ואף מה שכתב שיש להכניס את הביצים למים כוונתו להכניסם בלי קליפתם[396].

והדרכי משה (או"ח ריש סימן תנו) כתב על דברי רי"ו: "ופליאה היא בעיניי וכו' ואפשר שדעתו שאף בדרך ראשון (להכניס את הביצים למים) משערים בביצים קלופות, וצ"ע דלא משמע כן מדברי הפוסקים והמחברים שסתמו דבריהם".

ולענ"ד בודאי שזוהי דעת רי"ו, ומה שהקשה שהמחברים סתמו דבריהם, הנה מצאנו שגם הריטב"א ס"ל כן. ומכיון שהראשונים האחרים[397] רק כתבו שנותנים את הביצים במים, ולא פירשו אם מדובר בביצים קלופות או לא, הלכך מסתבר שדעתם כריטב"א וכרי"ו, ופשוט להם שמיירי בביצים בלי קליפה.

אולם המאירי (עירובין פג. בד"ה כל) כתב: "כל ששיערנו בסוגיא זו כביצה פירושו כביצה וקליפתה חוץ מטומאת אוכלין ששיעורה כביצה בלא קליפתה, שהרי טעם כביצה שבו הוא מדכתיב האוכל אשר יאכל וכו' והרי אין דרך לאוכלה בקליפתה וכו'. ויש מפרשים בעניין אחר, וזה עיקר".

א"כ מבואר מהמאירי שרק לעניין טומאת אוכלין השיעור הוא כביצה בלא קליפה, אך לא לעניין שאר מילי. והיש מפרשים שכתב המאירי לכאו' כוונתו לדעת הריטב"א ורי"ו.

הרמב"ם (פ"ד מהלכות טומאת אוכלין הל' א) כתב לגבי טומאת אוכלין שדינה בכביצה בלי קליפה, אולם לא מבואר ממנו לגבי שאר מילי.   ועל פי הפשט נר' שאם הרמב"ם היה סובר כמאירי שרק לגבי טומאת אוכלין הדין הוא כביצה בלי קליפה, א"כ בודאי שהיה לו לכתוב במפורש שבשאר מקומות הדין הוא כביצה בקליפתה, ומכיון שהרמב"ם סתם דבריו בשאר מקומות לכך נר' שסובר שבשאר מקומות ג"כ הדין הוא כביצה בלי קליפה[398].

הנה האור לציון (תשובות ח"ג במבוא אות ה) כתב שלכאו' ק' היאך הרמב"ם (הובאו דבריו בראיה סא') סובר שהזית פחות משליש ביצה, והא אמרי ביומא (פ.) שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת, ובכריתות (יד.) אמרי' שאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים, וא"כ עולה שב' זיתים הם כביצה.

ותחילה כתב לתרץ שבית הבליעה מחזיק כביצה בלי קליפה שהיא כשיעור ב' זיתים (ובזה הגמ' בכריתות מיירי), ומש"כ הרמב"ם שכביצה היא יותר מג' זיתים היינו כביצה בקליפתה.

והנה מלבד שהדברים הללו דחוקים ביותר (שאין רמז לחילוק זה), הרי שג"כ נר' שליתא לתירוץ זה כלל, שלתירוץ זה יוצא שהקליפה של הביצה היא גדולה ביותר מ – 50% מהביצה עצמה[399], וזה נראה תמוה ביותר לומר כן. ואכן האור לציון חזר בו מתירוץ זה, לאור קושיא זו, וע"ש מה שכתב לתרץ את קושייתו מהגמ' ביומא הנ"ל.

ולעד"ן שמהתוס' ג"כ מוכח דס"ל שיש למדוד בכביצה בלי קליפה. שהנה התוס' (עירובין פ: בד"ה אגב), התוס' ר"פ (שם בד"ה דשתי), וכ"נ מהאגודה (שם בד"ה כמה) כתבו להקשות ממה שאמרו שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה לבין מה שאמרו ששיעור סעודה הוא 18 גרוגרות שהן 5 ושליש ביצים, ע"ש בקושייתן. ולכאו' אם הם היו סוברים שרק לגבי טומאת אוכלין השיעור הוא כביצה בלי קליפה, א"כ קושייתן לא מתחילה, שמה שאמרו אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת היינו לגבי טומאת אוכלין וזה כביצה בלי קליפה. אך בעירובין שלא מדובר לגבי טומאת אוכלין השיעור מדובר בביצה עם קליפתה.

אלא ע"כ דס"ל שאין חילוק בין הסוגיות ובכל מקום מיירי בכביצה בלי קליפה[400].

ואכן כן מסתבר שאם היה חילוק בין המקומות (שבחלקם מיירי בביצה בקליפתה ובחלקם בלי קליפה) היה לגמ' לכתוב במפורש חילוק זה, כדי שלא נטעה.

עוד נר' להוכיח שבכל מקום יש לשער בכביצה בלא קליפה, שכן הפוסקים (הרמב"ם, הר"ן והשו"ע. הובאו בראיה סב') כתבו ששיעור ככותבת הוא מעט פחות מכביצה. ומהגמ' (יומא עט.:) מוכח שהכוונה לביצה ללא קליפה[401], וכ"כ הנוב"י (חאו"ח סימן לח). וא"כ ק' היאך הראשונים הנ"ל סתמו דבריהם שהשיעור מעט פחות מכביצה, ולא הדגישו שהכוונה לכביצה בלי קליפה ויכולים לבוא לידי איסור דאו'[402]. אלא ע"כ שבכל דוכתי השיעור הוא כביצה בלי קליפה, ולכך לא הוצרכו הראשונים לבאר זאת, ועי' במש"כ בשו"ת בניין ציון (סימן ל).

וכן יש להוכיח מהרמב"ם (פ"ו מהל' סוכה הל' ו) שכתב ששיעור האכילה שצריך סוכה הוא כביצה, ולא הוצרך לפרש שזה כביצה בלי קליפה. והיינו משום שפשוט שכל מקום שאמרנו כביצה היינו בלי קליפה.

ועוד נר' להביא מעין סיוע לזה מהגמ' בעירובין מא., דאמרי' שם תניא אמר ר"י פעם א' היינו יושבין לפני ר"ע וט' באב שחל להיות בע"ש היה והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה (שאין משלימין את התענית).

ולכאו' יש קצת לדקדק למה אכל דוקא כביצה, ומה הדגש שלא אכלה עם מלח. ואפשר שבא להראות שהוא אכל בדיוק כשיעור כביצה שזה שיעור שביעה, ולא אכל יותר, כי הוא אכלו בשביל להראות הלכה, ולא לתיאבון. ולפ"ז ג"כ עולה ששיעור כביצה היינו בלא קליפה.

והנה לעניין הל' לכאו' היה נר' לפסוק שבכל מקום שיעור כביצה היינו כביצה בלי קליפה, שהרי כך דעת הריטב"א והרי"ו, והביאם הב"י ללא חולק. ואף כתבנו שכן נר' דעת התוס' והרמב"ם. ואע"פ שהדרכי משה, הב"ח (שם) והמג"א (שם ס"ק ב) גמגמו על דברי רי"ו, מ"מ אפשר שאם הם היו רואים שאף הריטב"א כתב כרי"ו, הם היו מודים לו, ובפרט שהם לא הביאו אף חולק על דברי רי"ו.

ואע"פ שהמאירי חולק, וס"ל שרק לגבי טומאת אוכלין הדין הוא כביצה בלי קליפה, אך לא לעניין שאר הדינים, מ"מ לכאו' יש לילך אחר רוב הראשונים, ובפרט שבד"כ אנו יותר נמשכים אחריהם בפסקים.

אולם מכיון שלא מצאתי באחרונים מי שכתב כן, הלכך צל"ע לדינא.

ולמעשה נר', שלגבי טומאת אוכלין, סוכה, שיעור ככותבת ונטילת ידים בברכה יש לחשב לפי ביצה בלי קליפה, שמסתבר שאף המאירי יודה לזה (שהרי הם נלמדו מטומאת אוכלין).

אולם לגבי שאר דינים, צ"ע למעשה. ובדאו' נלענ"ד שיש להחמיר כשתי השיטות, ובדרבנן יש להקל, שהרי ספק דרבנן לקולא.