ספר זה עוסק בעיקרו בהלכות ובעניינים הקשורים למצוות המילה. בהקדמה לספר עמדנו על הקשר המהותי שבין מצוות המילה לארץ ישראל, ומתוך כך ניתן ללמוד על חשיבותה הרבה והמיוחדת של מצווה זו.
אחד היסודות המרכזיים שיש להקפיד עליהם במצוות המילה הוא הזריזות בעשייתה. אף שבכל המצוות ידוע הכלל ש'זריזין מקדימין למצוות', הרי שבמצוות המילה ישנה קפידא יתירה לעשותה בזריזות ככל הניתן1.
לפיכך, חלקו הראשון של הספר עוסק בדינים הקשורים לזריזות בעשיית המילה, בגדר זריזות זו, ובשאלה האם הזריזות קודמת להידור מצווה (סימנים א-ב).
בסימן ג יתבאר הדין כאשר ישנם ב' תינוקות למול – מי מהם קודם (כגון כאשר האחד נימול בזמנו והשני שלא בזמנו, או מילת בן כהן מול בן ישראל, ועוד מקרים).
בסימנים ד-ה יתבאר דין קדימות המילה למצוות אחרות (כגון פדיון הבן, קבורה ועוד), וכן ביחס למצוות התלויות במועדים (תפילות, תקיעת שופר, מקרא מגילה וכדומה).
בסימן ו נדון אם חובת הזריזות גוברת על בחירת זהות המוהל (כגון מוהלת אישה, קטן, גוי ועוד).
בסימן ז יתבאר דין מילה בזמני ספק (כגון קודם היום השמיני, בין השמשות וכדומה).
סימנים ח-ט עוסקים בברכת 'שהחיינו' בברית המילה, האם ומתי יש לברך בה במצבים הרגילים ובמצבים מיוחדים.
סימן י עוסק בשמחת 'שלום זכר' הנהוגה בימים שלפני הברית מילה, במקורו ובטעמו של המנהג, ובפרטים נוספים הקשורים בו.
סימנים יא-יב עוסקים בחינוך קטנים בני שלוש: מאיזה גיל יש לחנכם, באילו מצוות, ומה ללמדם מתורה.
סימנים יג-טו עוסקים במנהג החלאקה, מקורו וטעמיו, וכן בדיון האם מותר ללכת לקברות צדיקים ביום זה, ועוד פרטים הקשורים למנהג.
סימן טז מציג השוואה רעיונית בין חינוך הקטנים לגידול אילנות בארץ ישראל.
החלק האחרון (סימנים יז-כט) עוסק בשאלה האם מותר, או שמא יש מצווה, למול גוי. לשם כך נברר אם המטרה היא רפואית או לשם מצווה (סימנים יז-יח), ונביא את הדעות האוסרות וטעמיהן (סימנים יט-כ).
סימן כא סוקר את מציאות ברית המילה אצל אומות העולם, ודן בשאלה האם בעבר נהגו גם הן למול.
בשאר הסימנים (כב-כט) מובאות ראיות נוספות ודיונים משלימים בנידון זה.
--⋅ ⋅ ⋅ ⋅ ⋅ ⋅ ⋅⋅--
ואחר כתיבת הדברים אשא תפילה לד': יהי רצון מלפני אבינו ובוראנו שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וכן שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, וישמחו בי חברי ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם (ע"פ ברכות כח:).
וכן שלימוד התורה יביאנו ליד עשייה המצוות וקיום התורה בארצנו, ויביאנו לידי יראת ד' כל ימי חיינו על אדמתנו (ע"פ דברים פ"ד).
ספר זה יצא לאור ביום א' אלול, התשפ"ו.
דברי המחבר
משה לייבוביץ טירת הכרמל
הקדמה – הקשר בין ברית המילה לארץ ישראל
א. יתבאר שברית המילה היא ברית על א"י.
ב. יתבאר שהברית על א"י נזכרה בעוד מקומות.
ג. יתבאר שברית המילה היא המשכה של ברית הקשת.
ד. יתבאר שמילה ופריעה מבטאים את ההבטחה לירש את א"י ואת מימושה.
ה. יתבאר עוד מדברי חז"ל על הקשר בין המילה לא"י.
ו. יתבאר שבהודאה על א"י בברכת המזון יש להזכיר המילה.
ז. יתבאר העונש על ביטול המילה ועל עזיבת א"י.
ח. סיכום העולה מההקדמה.
אות א. ברית המילה היא ברית על א"י.
נאמר בבראשית (פי"ז): "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ד' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד". דהיינו ד' נראה אל אברהם וא"ל שיתן לו הברית ביניהם וירבה אותו.
ואכן נאמר: "ויפל אברם על פניו וידבר אתו א-להים לאמר, אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לא-להים".
בהתגלות הזאת ד' נגלה לאברהם בשם א-לוהים, ואומר לו שהברית בינו לבין אברהם וזרעו היא מקויימת לברית עולם, ומתוקף הברית ד' יהיה לאברהם ולזרעו לא-לוהים. וד' מבאר שהברית נתינת ארץ ישראל ("וננתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך גו'"), והנתינה תהיה לעולם, שכן הברית היא אף לזרעו של אברהם, ומתוך נתינת א"י שהיא קיום הברית התקיים 'והייתי להם לא-לוהים'.
עד כאן היה הצד של ד' בברית, כעת הצד של אברהם וזרעו בברית: "ויאמר א-להים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר גו', זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם, ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא, כו' והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר".
דהיינו הצד של אברהם וזרעו בברית הוא - למול בשר הערלה, גם שלנו וגם של כל הגרים עימנו (ואף 'מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא'), ומי שלא מקיים המילה – 'את בריתי היפר'.
א"כ הברית בין א-לוהים לבין אברהם וזרעו היא על נתינת א"י לעמ"י, והמילה היא הקיום מצידנו לברית הזאת.
ואכן בהמשך ד' מבאר שלמרות שגם ישמעאל יתברך ויפרה וירבה מאוד, מ"מ הברית היא דווקא עם יצחק, דהיינו א"י היא של יצחק (שכן הברית איננה על פריה ורביה או להיות גוי גדול, שזה גם לישמעאל יהיה. אלא דווקא על א"י).
כנאמר: "ויאמר א-להים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול, ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת".
ואכן הפעם היחידה שמופיע ברית בין ד' לאברהם, חוץ מאשר בפרקנו לגבי המילה, היא בברית בין הבתרים, וכך נא' (בר' פט"ו): "ביום ההוא כרת ד' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". הרי שהברית בין ד' לאברהם היא על א"י.
ואף נר' לדייק שבברית בין הבתרים ד' כרת ברית על נתינת א"י, אולם לגבי מצוות המילה לא נאמר לשון כריתת ברית, אלא לשון נתינת ברית או קיום ברית2, ומשמע שאין זה כריתת ברית חדשה, אלא המשך והרחבה של הברית הקודמת (דהיינו המשכה של ברית בין הבתרים).
וכ"כ החזקוני (יז, כ ו-כז) במפורש שהברית שהאמורה על המילה, היא אותה ברית בין הבתרים, ע"ש. ואף רש"י כתב (יז, ב):" ואתנה בריתי, ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך ע"י מצוה זו (ברית המילה)".
ואכן נשים לב, שלגבי ברית בין הבתרים נא' 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'', אך כעת נא': 'ונתתי לך ולזרעך אחריך גו'', כעת זה גם לאברהם עצמו, ולא רק לזרעו3, ולכך היא מכונה: 'ארץ מגוריך', שהיא ניתנה כעת לאברהם עצמו. ולכן עליו למול מיידי, שכן כעת הוא מקבל את א"י, והרי המילה היא תנאי לקבלת א"י שהיא הצד שלנו בברית.
ודייק הרמב"ן (בר' טו, יח): "כאשר צוהו על המילה אמר לו 'לאחזת עולם' - לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה". שכן כעת זה הרחבה של אותה ברית שכרת עימו על א"י.
א"כ התבאר שד' כרת עם אברהם וזרעו ברית, שאנו נמול עצמו והוא יתן לנו את א"י.
אות ב. איזכור הברית על א"י בעוד מקומות.
ואכן אותה הברית מוזכרת עוד הרבה בהמשך התנ"ך:
בשמות בפ"ב כשעמ"י היה במצרים בעבודה קשה, נא' (שם, כה): "ויזכור א-לוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". מה הכוונה שזכר הברית?
אלא שבהמשך נא' (בדברי א-להים למשה בסנה) (ג, ח): "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה גו'".
א"כ הכוונה שהיות וד' זכר את הברית עם האבות שהיא על א"י, לכך מיד אמר למשה שהוא יוציאם ממצרים לא"י, וזה קיום הברית.
בשמות (בפ"ו) נא': "וידבר א-לוהים אל משה גו' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו' וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה".
דהיינו ד' אומר למשה שהוא בא לקיים הברית עם האבות על נתינת ארץ כנען ארץ מגוריהם [שזה מקביל לנא' לגבי המילה (בר' יז, ז-ח): "והקימותי את בריתי כו' ונתתי לך כו' את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען גו'"4].
אף מכאן מבואר שהברית שנכרתה בברית המילה היא על נתינת א"י.
ולכך מיד נכתב: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לוהים גו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב גו'". שזה כנאמר אצל אברהם שיביא אותנו לא"י ובזה יהיה לנו לא-לוהים.
בשמות (פי"ט) כשעמ"י בהר סיני נא': "אתם ראיתם אשר עשיתם למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ".
נראה שהכוונה שד' אומר לעמ"י שהוציאם ממצרים להביאם לא"י, וזה "ואביא אתכם אלי"- לא"י. שהרי זה מה שהוא הבטיח להם כמה פעמים (כמו שראינו לעיל) להביאם לא"י. וא"י נקראת ארץ ד', אדמת ד' ובלשונות דומים לזה הרבה פעמים, כמבואר בספר גדרי החופה וברכותיה (עמ' 24 הע' 12).
וזה דומה לנאמר בירמיה (פ"ב): "שמעו דבר ד' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל, כה אמר ד' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי גו', ולא אמרו איה ד' המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה גו', ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה."
ניתן לראות מפרק זה כמה הקבלות למעמד הר סיני, כגון החילוק בין האמירה לבית יעקב לבין בית ישראל. ואפשר שמה שנא' 'ואביא אתכם אל ארץ הכרמל', זה המקביל ל'ואביא אתכם אלי' – לא"י.
ולפ"ז מובן סיום הפסוק 'כי לי כל הארץ', שזה נכתב בדומה לנא' לגבי היובל (ויקרא כה, כג), ולגבי היובל בהכרח שמדובר על א"י בלבד. ובתרגום יונתן תירגם: "ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא", והרי כל א"י היא ראויה למקדש ולעשיית קרבן פסח5 עד שהוקבעה י"ם6. ואף הרמב"ן עה"ת (שמות יט, א ובראשית כד, א) ביאר שהפסוק 'כי לי כל הארץ' מדבר על א"י, והסביר שא"י נקראת 'כל', "מפני שהיא יסוד הכל כו' כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא כו'".
א"כ כוונת הפסוק היא שד' אומר לעמ"י שחלקו בברית הוא להוציאם ממצרים ולהביאם לא"י, ועמ"י צריכים לשמוע בקולו ולשמור המצוות. ואכן מיד אח"כ ד' מצווה הרבה מצוות (בפרקים יט-כג) שעמ"י מחוייבים לעשות. ומיד אח"כ נא' חלקו של ד' בברית, שכן נא' (בפרק כג מפס' כ): "הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו' ולהביאך אל המקום אשר הכינותי כו' כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והחיתי גו'".
הרי שהצד של ד' בברית הוא לתת לנו את א"י, ונא' שם: "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים גו'", ועוד עניינים בעניין ירושת הארץ.
אחר המצוות ודברי הברית, נא' (שמות פכ"ד): "ויקח משה את ספר הברית ויקרא באוזני העם כו' ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית גו'".
לכאו' הכוונה לדברי הברית שדיברנו באות הקודמת, וכמש"כ האב"ע (פי' הארוך, שמות כד, ד) והרמב"ן (שמות כד, א).
אולם במכילתא (יתרו ג) דעת רבי ישמעאל, וכן נקט החזקוני (שמות כד, ז), שמדובר גם על פרשות בהר-בחוקותי, שיש בהם על שמיטה ויובל, ברכות וקללות7.
ואכן עניין הברית מוזכר שמה הרבה פעמים8, ונא': "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". ומבואר שמה שהברית היא שעמ"י יהיו בא"י ויתברכו בה, והכל קשור בזה9.
נביא עוד דוגמא מהנאמר בנחמיה (ט, ח): "אתה הוא ד' הא-להים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי גו".
ובפשטות מדובר על הברית על ברית המילה, שאז נתן לו את ארץ כנען, שעל זה הברית (ולכן נא' שם ושמת את שמו אברהם, שבפרשיית ברית המילה שינה שמו לאברהם), ואכן כן דרשו בב"ר (מט, ב), בשיה"ש רבה (ד, ו) ובתנחומא (לך לך סימן כד).
וז"ל הרוקח (שבת סו"ס קי): "למה נהגו לומר בברית מילה הודו לד' כי לעולם חסדו? כו' שמעתי מפי הרב רבינו יהודה ז"ל דכתיב גבי אברהם וכרות עמו הברית ואמרי' מלמד שהקב"ה מסייעו לכרות, וכתיב בתריה לתת לך את ארץ כנען פירוש בזכות מילה. ובפסוק אחר כתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם אלמא דקרי לשבועות הארץ חסד ומשום הכי אמרי' כי לעולם חסדו במילה, דהיינו שבועת א"י שנקראת חסד שניתנה ע"י מילה".
בתהילים (פרק קה) נאמר: "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם".
דהיינו נאמר שיש לזכור את הברית שד' ציוה לאלף דור, וכרת לאברהם כו' והברית היא - לתת את א"י. ועל פניו היה נר' שמדובר על ברית בין הבתרים ששמה יש לשון כריתת ברית, והיא על א"י.
אולם המדרש (ילקו"ש על נ"ך תתקס״ד) דורש את זה על הברית המילה, וכ"כ בספר מנורת המאור (סימן ו), ואף המנהג כיום בעת קריאת השם לתינוק בעת הברית מילה לומר פסוקים אלו, ומובא במחזור ויטרי (סימן תקו) שישלומר פסוקים אלו בעת המילה.
א"כ ראינו כמה דוגמאות שהברית ביננו לד' היא שהוא יתן לנו את א"י ואנו נשמור מצוותיו וחוקותיו, והכל המשך של הברית שנאמרה לגבי מצוות המילה, שבה נאמר שד' יתן לנו את א"י ויהיה לנו לא-לוהים ואנו נמול בשר ערלתינו10.
אות ג. ברית המילה המשכה של ברית הקשת.
למעשה נראה שניתן למצוא רמז לברית הזאת עוד קודם לברית בין הבתרים.
לפני המבול נאמר לנח (בר' ו, יח): "והקימותי את בריתי איתך ובאת אל התיבה גו'". ולכאו' קשה, שכן אחר המבול נאמר (שם ט, ח): "ויאמר א-לוהים אל נח כו' ואני הנני מקים את בריתי אתכם וכו', והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכו'".
והרי עוד קודם המבול ד' אמר לנח על הברית, והיאך אחר המבול נאמר "ואני הנני מקים את בריתי וכו' והקימותי את בריתי גו'", שמשמע שכעת הוא מקים הברית עימו.
אלא נראה שא-לוהים בבריאת העולם כרת ברית על בריאתו, ואחר המבול הוא נתן את אותה הברית עם נח, בניו והבע"ח שנותרו, וכל שאר הנבראים מתו במבול. ואותה הברית עברה שינויים, שאחר המבול בכלל הברית ג"כ שהוא לא יביא מבול להשחית הארץ ולא יכרית כל בשר, וזה אף אם הנבראים ישחיתו מעשיהם. וכשם שד' הרחיב הברית מצידו כך גם הוא הרחיב מצד הנבראים, ואוסיף לצוותם: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, שופך דם האדם באדם דמו ישפך גו' ואתם פרו ורבו וגו'"11.
ונר' לומר שאותה הברית שהיתה בתחילת הבריאה, ועברה בהמשך לנח (ולבניו ולבע"ח) עם שינויים מסוימים, התמקדה בהמשך רק באברהם ובזרעו יצחק, ובפרט התמקדה בא"י בלבד.
הרש"ר הירש (בר' יז, ב) ג"כ כתב שהברית של נח עברה לבני אברהם ולעמ"י, ושזה מדוייק מהלשון: "ואתנה בריתי ביני ובינך", שהוא נתן לו הברית שכבר היתה הברית קיימת.
ואכן ניתן לראות כמה הקשרים בין הקשת שהיא אות הברית של נח ובניו לבין המילה שהיא אות הברית של אברהם:
שניהם נקראו 'אות ברית' ומודגש שזה 'ביני ובינכם'12.
על שניהם נא' שהם 'לדורות' ולברית עולם13.
בשניהם מודגש עניין הבשר [אצל הקשת נא': 'ולא יכרת כל בשר', 'לשחת כל בשר', 'ביני ובין כל בשר', ואצל המילה נא': 'ונמלתם את בשר ערלתכם', 'והיתה בריתי בבשרכם', 'לא ימול בשר ערלתו" ועוד14].
בשניהם מודגש עונש כרת15.
הברית נחשבת בשניהם לנתינה16, בשונה ממקומות אחרים שנאמר כריתת ברית, ולא נתינת ברית17.
בשניהם מוזכר ברכת פריה ורביה בהקשר הברית18.
בשניהם יש על המגורים בארץ19.
בשניהם נאמר שהמצב שהיה עד עכשיו לא ימשך עוד20.
בשניהם הפרשייה נאמרת בשם א-לוהים, ולא בשם ה-וי-ה21.
הנה מכל אלו נר' ברור שהתורה רומזת שהברית שהיתה עם נח ובניו היא אותה הברית של אברהם וזרעו. ומנח עד אברהם הברית היתה לכל בני נח, אך כעת היא הברית נהייתה מיוחדת לאברהם וזרעו (מיצחק), כמו כן היא מתמקדת על א"י בלבד, ולא על יתר הבריאה.
ואכן יש המפרשים שברית הקשת מדברת על איבר ההולדה בדומה לברית המילה22, וזה מחזק את דברינו, על הקשר בין הבריתות האלו23.
אות ד. מילה ופריעה כנגד הבטחת כיבוש א"י ומימושה.
עד כה הראנו שברית המילה היא ברית על ארץ ישראל, נר' כעת שהמילה והפריעה מבטאים את ההבטחה שנירש את הארץ וכן את פריעת ההבטחה הזאת.
אמרי' בגמ' (יבמות עא:): "אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנא' (יהושע ה, ב) 'בעת ההיא אמר ד' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'".
ולכאו' יש לתמוה למה אברהם לא נצטווה במצוות מילה כשלמותה, והרי שנינו (שבת יט, ו): "מל ולא פרע את המילה, כאלו לא מל". וכן מה ראה רב לדרוש שאברהם לא נצטווה במילה כתיקנה, והרי מפשט התורה נראה שהמילה של אברהם היא אותה מילה שמשה נענש שלא עשה לבנו ואותה מילה המוזכרת בריש פרשת תזריע.
ושמעתי הסבר לזה, ש'מילה' יש לה משמעות של אמירה או דיבור בעלמא24, ואילו 'פריעה' זה משמעות של קיום האמירה של האדם25.
א"כ לאברהם היה רק הבטחה על א"י, היה לו רק מילה ודיבור שיקבל אותה, ולכך נצטווה רק על פעולת ה'מילה'. אולם בעת שעמ"י החלו כיבוש הארץ עם יהושע, הרי שזה תחילת הפרעון, ולכן שמה עשו את הפריעה.
ואולי ניתן לחזק את זה מהנאמר ביהושע (פ"ה): "בעת ההיא אמר ד' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מל את בנ"י ישראל שנית, ויעש לו יהושע חרבות צרים וימל את בנ"י אל גבעת הערלות, וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היצא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים, כי מלים היו כל העם היצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו, כי ארבעים שנה הלכו בנ"י במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ד' אשר נשבע ד' להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע ד' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, ואת בניהם הקים תחתם אתם מל יהושע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך".
ולכאו' קשה למה עמ"י לא מלו בהיותם במדבר, והרי היו ענני כבוד והרבה ניסים [כגון: "שמלתך לא בלתה מעלך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" (דב' ח, ד)], ועי' בגמ' (שם) מש"כ על זה.
וכן קשה למה האריך בפרק הזה לכתוב למה לא נכנסו לא"י דור המדבר, ולמה משבח את הארץ בהקשר הזה.
ושמא נאמר דהא בהא תליא, היות ודור המדבר מאסו בא"י, ממילא אין שייך לעשות מילה שהיא ברית על א"י, או שנאמר שאם הם היו עושים מילה, הרי שהיה להם לקבל את א"י, אבל ד' נשבע שלא יקבלוה, ולכן ד' מנע מהם למול כדי לקיים גזרתו26.
וז"ל הרלב"ג (יהושע ה, ב): "ושוב מול את בנ"י שנית, שב אל כלל העם וזה שכבר נמולו בצאתם ממצרים לתכלית שינחלו אז את הארץ וכאשר הטו עונותיהם ונגזר עליהם המות ואיחור עד ארבעים שנה מירושת הארץ הוצרכו עתה שנית כו' ואולם שזאת המצוה מבוא בירושת הארץ הוא מבואר ממה שנ' בתורה בפרשת לך לך כשנצטווה אברהם בזאת המצוה עם שכבר היה ראוי שיקיימו ישראל דרכי התורה בכללם לפי מה שאפשר ואז יתכן יותר שיעשה להם הש"י זאת ההטבה והחנינה ר"ל שירשו ארץ ז' גוים הנזכרים בתורה". והרי זה כדברינו27.
וע"פ זה מתיישבת פרשייה אחרת ביהושע. שכן נא' ביהושע (פ"ט): "וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי, ויעשו גם המה בערמה וכו', ויעש להם יהושע שלום ויכרת להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה".
ויש להקשות במה זכו אנשי גבעון שנשארו להתיישב בא"י. וכן מה הכוונה 'ויעשו גם המה בערמה', ממי הם למדו שנאמר על זה 'גם המה'.
כתב רש"י: "ויעשו גם המה בערמה, כמו שעשו בני יעקב בערמה בחמור אבי שכם שהיה חוי ויושבי גבעון מן החוי היו כמו שאמור בענין"28, וע"ע ברד"ק וברב יוסף קרא.
דהיינו בבראשית (פרק לד) מתואר ששכם היה נשיא הארץ, והוא היה מהחוים, וכל הזכרים בעירו מלו (פסוקים ב ו- כד), א"כ בזכות שעשו מילה, ואע"ג שכמובן לא עשאוה לשם מצוה, מ"מ הם זכו לקבל היאחזות בא"י, והצליחו בערמה להשאר לשבת בה.
הרי לנו הקשר הגמור בין א"י לברית המילה.
וניתן אולי להוסיף לזה את מה שקרה למשה במלון, שנא' (שמות פ"ד): "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ד' ויבקש המיתו, ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת".
נר' ברור שהעונש בא בגלל ביטול המילה, אלא שלא ברור למה דווקא במלון המלאך הקפיד על זה (הקושיא היא בין למפרשים שמדובר בבנו בכורו בין למפרשים שמדובר בבנו הצעיר).
והיה נר' לומר שהמדיינים היו במזרח א"י, כדמוכח ממלחמת מדיין שהיתה בזמן שעמ"י היו בעבה"י המזרחי, ומשה הלך למצרים דרך א"י, ומיד שעוברים את הירדן מגיעים למקום הנקרא מלון. ואכן המקום מלון מופיע עוד רק פעם אחת בתנ"ך, וזה ביהושע (פ"ד) שהוא המקום הראשון שעמ"י היה כשעברו את הירדן.
א"כ אפשרו לומר שהיות ומשה נכנס לא"י – ממילא יש לו חובה גמורה למול את בנו, שזהו ברית האבות, וכשלא מל – מתחייב בנפשו. וכמו כן עמ"י מיד כשעברו את הירדן, והגיעו למלון מלו29. א"כ אף מכאן ניתן לראות את הקשר בין ברית המילה לא"י.
ובמדרש ילקו"ש ניתן ללמוד את זה, דאיתא שם (מל"ב רמז רלד): "ויהי בתחלת שבתם שם וגו' וישלח ד' בהם את האריות ויהיו הורגים בהם. שלחו ואמרו אדוננו המלך הארץ ששלחתנו עליה אינה מקבלת אותנו והנה נשארנו מעט מהרבה, שלח המלך וקרא לזקני ישראל אמר להם כל השנים הללו שחייתם בארצכם לא שכלה אתכם חית השדה ועכשו אינה מקבלת עבדי, אמרו דבר של עצה אולי יחזירם לארצם, א"ל אדוננו המלך הארץ אינה מקבלת נכרי שלא נימול ושאינו קורא בתורה, א"ל תנו לי מכם שנים וילכו וימולו אותם וילמדו אותם תורה כו'".
הרי מבואר שרק הנימולים זוכים לישב בא"י, אף מבין הגוים, וזה למרות שאין מילתם מילה כתקונה.
ובזוהר ג"כ רואים זאת, דאיתא בזוהר (וארא לב.): "ות"ח ארבע מאה שנין קיימא ההוא ממנא דבני ישמעאל ובעא קמי קוב"ה א"ל מאן דאתגזר אית ליה חולקא בשמך, א"ל אין, א"ל והא ישמעאל דאתגזר (ולא עוד אלא דאתגזר בר 13) אמאי לית ליה חולקא בך כמו יצחק, א"ל דא אתגזר כדקא יאות וכתיקונוי ודא לאו הכי, ולא עוד אלא דאלין מתדבקין בי כדקא יאות לתמניא יומין ואלין רחיקין מני עד כמה ימים, א"ל ועם כל דא כיון דאתגזר לא יהא ליה אגר טב בגיניה. ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר, מה עבד קוב"ה ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנא סגי כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו, ואינון יעכבון להון לבנ"י לאתבא לדוכתייהו עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל".
הרי שאף גוי המקיים מילה, אך שלא בזמנה הנכון ואף שלא כתיקנה, מ"מ זוכה בזכות זה לישב בא"י, וכמו שכתבנו.
אות ה. עוד מדברי חז"ל על הקשר בין המילה לא"י.
ניתן ללמוד על הקשר בין ברית המילה לא"י ג"כ מדברי הזוהר הבאים.
דאיתא בזוהר (לך לך צג:): "פתח חד (רבי אבא) ואמר (שופטים ה) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ד', מאי קא חמו דבורה וברק דפתחו בהאי קרא? אלא הכי תני' לית עלמא מתקיימא אלא על האי ברית דכתיב )ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה וגו' דהא שמיא וארעא על דא קיימין. בגין כך כל זמנא דישראל מקיימין האי ברית, נמוסי שמיא וארעא קיימין בקיומייהו, וכל זמנא דח"ו ישראל מבטלין האי ברית, שמיא וארעא לא מתקיימין וברכאן לא משתכחין בעלמא. תא חזי לא שליטו שאר עמין על ישראל, אלא כד בטילו מנייהו קיימא דא. ועל דא כתיב ויעזבו בנ"י את ד' גו' וימכור אותם ביד סיסרא, ויעזבו את ד' ממש עד דאתת דבורה ואתנדבת לכל ישראל במלה דא, כדין אתכנעו שנאיהון תחותייהו, והיינו דתני' דאמר קב"ה ליהושע וכי ישראל אטימין אינון ולא אתפרעו ולא אתגלייא ולא קיימין קיימא דילי, ואת בעי לאעלא להו לארעא ולאכנעא שנאיהון? שוב מול את בנ"י שנית, ועד דאתפרעו ואתגלייא האי ברית לא עאלו לארעא ולא אתכנעו שנאיהון".
הרי שכשעמ"י מקיימים מצוות המילה - הם יושבים לבטח בארצם, ואילו כשמבטלים אותה, אזי אין ישיבתם בא"י בטוחה והגוים עולים לא"י להלחם בנו.
והזוהר כתב זאת יותר מפורש במקום נוסף, וז"ל (ח"ב קכד.): "רבי חייא אמר בזכות ישראל גזירין אתכנעו שנאיהון תחותיהון, וירתי אחסנתיהון, תא חזי מה כתיב (שמות לד) יראה כל זכורך, וכתיב בתריה כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך, דקב"ה עקר דיורין מאתרייהו ואתיב דיורין לאתרייהו ובגיני כך יראה כל זכורך את פני האדון ד'"30.
ובבראשית רבה (מו, ט) אמרי': "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, רבי יודן אמר: חמש אם מקבלים בניך א-להותי אני אהיה להם לא-לוה ולפטרון. ואם לאו- לא אהיה להם לא-לוה ולפטרון. אם נכנסין בניך לארץ-הן מקבלין א-להותי. ואם לאו- אינם מקבלים. אם מקיימין בניך את המילה-הן נכנסים לארץ. ואם לאו-אין נכנסים לארץ. אם מקבלים בניך את השבת הם נכנסין לארץ. ואם לאו-אינם נכנסין. ר' ברכיה כו' כתיב: וזה הדבר אשר מל יהושע. דבר א"ל יהושע: ומלן, א"ל מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו', על מנת ואתה את בריתי תשמור".
מבואר מהמדרש שבזכות המילה עמ"י נכנסין לא"י, וכן שזה לא יתכן להכנס לא"י ערלים.
ובאגדת בראשית (יז) אמרי': "כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה לג) זה שאמר הכתוב הבט לברית גו' )תהלים עד) הבט לברית אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלן בזכות המילה. הבט לברית כשהיו ישראל במצרים היו משתחווים לע"ז, שנ' (יחזקאל כ) כו' ולא גאלן אלא בזכות מילה, שנ' וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י ואזכור את בריתי, וכתיב וישמע א-להים את נאקתם ויזכור א-להים את בריתו )שמות ו). יצאו ממצרים ובאו לים והיו ממרים שנ' (תהלים קו) כו' וביקש הים לחונקן שנ' והמים להם חומה (שמות יד) שנתמלא עליהם חימה ובקשו לחונקן כיון שהגיעו המים לבגדיהם תלו בגדיהם מן המים כיון שראה המים את המילה ברח שנ' הים ראה וינס וגו' (תהלים קיד) ומה ראה הים מילה וברח ולא נקרע אלא בזכות מילה שנ' לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו). באו למדבר ובטלו את המילה ארבעים שנה שנ' כי מולים היו כל העם היוצאים גו' (יהושע ה) כל ישראל בטלו את המילה ארבעים שנה חוץ משבטו של לוי שהן היו מלים את בניהם שנ' ובריתך ינצורו (דברים לג) זה ברית מילה. באו ישראל לעבור בירדן והיו ערלים ושבטו של לוי מהולין והיו סובלין את הארון ובקשו מי הירדן לחנוק את ישראל מפני שהיו ערלים מיד עשה להן הקב"ה נסים באותה שעה כינס הקב"ה ששים ריבוא בין שני בדי ארון אצל הלוים כדי שיראו מי הירדן מילה ויברחו שנ' הירדן יסב לאחור, אמר להן יהושע הנה ארון הברית אדון כל גו' (יהושע ג) והיו ששים ריבוא עומדים בין שני בדי ארון כביכול היו מעקצין את הארון בערלותם כו' ומנין שערלה נקראת קוצים שנ' כה אמר ד' לאיש יהודה ולי"ם נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים וכתיב המולו לד' והסירו ערלת לבבכם וגו' (ירמיה ד) הרי שהוא כקוצים. ראה מה ערלה שנואה לפני הקב"ה משה גדול הנביאים וחכמים וצדיקים על שעכב שעה אחת את המילה בקש הקב"ה להרגו, שנ' ויהי בדרך במלון גו' ויבקש המיתו (שמות ד( ישראל אם יבטלו את המילה העולם חרב מיד, לכך נאמר אם לא בריתי יומם ולילה".
הרי שהיציאה מגלות מצרים, ומכל המכשולים שהיו לישראל עד מעבר הירדן וכניסתם לא"י, הכל היה בזכות המילה, ולמרות שהיה בידם ע"ז, מ"מ בזכות המילה הצליחו להגאל מהגלות.
ומהגמ' במנחות (נג:) ניתן לראות סייעתא לזה, דאיתא שם: "א"ר יצחק בשעה שחרב ביהמ"ק מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בביהמ"ק א"ל מה לידידי בביתי? א"ל על עיסקי בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו אמר לו שמא בשוגג חטאו א"ל עשותה המזימתה (ירמיה יא) א"ל שמא מיעוטן חטאו? אמר לו הרבים, היה לך לזכור ברית מילה א"ל ובשר קודש יעברו מעלי (שם)".
רואים מכאן שלמרות שד' אמר שרבים מעמ"י חטאו במזיד, מ"מ אם היו מקיימים מצוות המילה, לא היה לד' להגלות אותם!
נאמר בזכריה (ט, יא): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". וכתב בתרגום: "אף אתון דעל דמא אתגזר לכון קים פרקית יתכון משעבוד מצראי סופקית צרכיכון במדבר צדי הא כגוב רקן דלית מיין ביה".
דהיינו בזכות המילה יצאנו מגלות מצרים, ועברנו את המדבר עד שהגענו לא"י. וכעי"ז דרשו במכילתא (שמות יב, ו)31.
וכ"כ המלבי"ם: "גם את, מוסב אל בת ציון ובת י"ם שהזכיר שהם האומה בכללה, בדם שיעור הכתוב בדם בריתך אין מים בו שלחתי אסיריך מבור ע"י שמסרת נפשך על קידוש השם במשך זמן הגלות ושמרת דם ברית מילה ולא רצית להמיר דם במים. שהיו אומרים לך שדי טבילה או הזית מים והוא נכנס תחת דם מילה ואתה שמרת דתך ושמרת דם ברית כו' וע"י זכות זה שלחתי אסיריך מבור שהיית אסור בבור במשך ימי הגלות ויצאת לחפשי. וגם יל"פ בפשוט שע"י דם הברית שלחתי אסיריך מבור אשר אין מים בו, כי בגלות בבל היו בבור מלא מים כי בבל היא מצולה מלאה מים, ועתה שלחתיך מבור השני היבש שהוא גלות רומי".
לדבריו אף מגלות בבל ורומי אנו נגאלים בזכות המילה.
והאב"ע כתב: "וי"א בעבור מצות המילה והטעם שיצאו האסירים מ"מ להתחבר אל החשמונים בהתגברם על יון". וכעי"ז ברד"ק. ולדבריהם אף הנצחון של החשמונאים שהצליחו להחזיר מלכות לישראל ולנצח היונים, זה היה בזכות המילה.
ואף שיבתנו בזמה"ז לא"י, יש שכתבו שהיא בזכות המילה32.
ואף מהמדרש הבא נוכל לראות הקשר בין המילה לא"י.
כתוב בילקו"ש (עקב תתס): "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, כתיב (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב גו' והארץ אזכור מן הפסוק הזה אתה למד שני דברים שא"י שקולה כנגד המילה כשם שמילה דוחה את השבת כך כבושה של א"י דוחה את השבת, ועוד שהיא שקולה כנגד כל מה שנברא בששת ימי בראשית כו'"33.
ואכן לגבי א"י שנינו (תוספתא ע"ז ה, ב) ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכן לגבי מילה אמרו כן ברייתא (מובא בגמ' בנד' לב.). ומ"מ אמרו את זה גם לגבי צדקה וגמ"ח (תוספתא פאה ד, יט), וכן איתא בירו' (נד' ג, ט) לגבי שבת, ובבבלי (נד' כה.) לגבי ציצית.
אות ו. בהודאה על א"י בברכת המזון יש להזכיר המילה.
ברכת המזון היא ברכה על א"י, שכן נאמר בדברים (פ"ח): "כי ד' א-לוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים גו', ארץ חטה ושערה וכו', ואכלת ושבעת וברכת את ד"א על הארץ הטבה אשר נתן לך".
דהיינו משה אומר לעמ"י שד' מביאנו לא"י שהיא ארץ טובה, ויש פירוט של הטוב שבה, וסיים הכתוב שאחר האכילה יש להודות על הארץ הטובה הזאת, והרי זה המקור לברכת המזון (ברכות מח:)34.
ואמרי' בגמ' (שם): "נחום הזקן או' צריך שיזכור בה ברית רבי יוסי או' צריך שיזכור בה תורה כו' וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בי"ד בבונה י"ם לא יי"ח".
וכעי"ז בירו' (בר' א, ו): "ר' בא בר' אחא בשם רבי אם לא הזכיר ברית בארץ או שלא הזכיר בבונה י"ם מלכות בי"ד מחזירין אותו".
וז"ל רש"י (בד"ה צריך שיזכור): "צריך שיזכור בה ברית, בברכת הארץ שע"י ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך".
וכתב הריקנאטי (עקב בד"ה וזה): "אמרו רז"ל נחום הזקן או' צריך שיזכור בה ברית כו' הטעם להזכיר בה ברית כי כשנכנסו ישראל לארץ מלו שנ' ושוב מול את בנ"י שנית. וסוד הענין הוא כי לא היו ישראל ראויין ליכנס לארץ עד שימולו כי הערלה מטמאה את הארץ אמנם הברית דבק בה כענין לא תחסר כל בה".
הרי שאזכרת ברית המילה בברכת א"י היא מעכבת, וזה כמו שהתבאר שהברית על א"י קשורה ותלויה בקיום המילה.
אות ז. עונש המבטל המילה והעוזב את א"י.
עונשו של המבטל המילה הוא כרת, כנאר (בראשית יז, יד): "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר". ומשמע שהעונש כרת הוא בעבור ביטול הברית, ולא משום ביטול המצוה לכשלעצמה (שכן בטעם העונש נא' 'את בריתי הפר').
וכן מובא בשם הרב אברהם שפירא (קובץ שנה בשנה, תשס"א, עמ' 137) שכתב: "והנה דין כרת הוא לא בגלל המצוה דמילה, אלא על קיום הברית בינו לבין הקב"ה, והוא הוא בריתו של אברהם אבינו כו' ויסוד זה נראה פשוט ומקובל".
ובפשטות היה נר' שאף על ביטול ישיבת א"י יש דין כרת, שכן המרגלים בחטאם במאיסת א"י, קיבלו עונש כרת על כל עמ"י. ואחרי חטאם נא' (במדבר פט"ו): "וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל בנ"י ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה כו'. וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ד' אל משה, את כל אשר צוה ד' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ד' והלאה לדרתיכם, והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר א' לעלה כו' ושעיר עזים א' לחטת, וכפר הכהן על כל עדת בנ"י ונסלח להם כי שגגה הוא גו', ונסלח לכל עדת בנ"י ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה. ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת, וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ד' לכפר עליו ונסלח לו, האזרח בבנ"י ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ד' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה, כי דבר ד' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה".
ולכאו' משמע שמדובר בביטול עשיית מצוות ד', דהיינו בביטול מצוות עשה, ולא בעשיית מצוות לא תעשה. שהרי הלשון 'וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות', וזאת בשונה מהנאמ' בויקרא (פ"ד): "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה", ששמה הלשון שהאדם עשה מצוות לא תעשה.
והדין על מי שלא עושה המצוות הוא כן: שאם הציבור חטאו בזה בשוגג – יש להם להביא הקרבנות הכתובים. ואם היחיד חטא - יש כמה קרבנות שעליו להביא. ואח"כ יש מקרה ובו יחיד חטא בזה במזיד – ועונשו כרת 'כי דבר ד' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא'.
ולכאו' יש לשאול באיזה מצוות עשה מדובר כאן. והרי אין שום הקשר שמה לקרבן פסח או לברית המילה, א"כ על איזה ביטול עשה מתחייבים שמה כרת?
וכן יש לשאול למה לא נאמר הדין של ציבור מזידים?
והיה מקום לומר שמדובר כאן בביטול מצוות ישיבה בא"י, ובביטול מצווה זאת אכן מבטלים את קיום המצוות, שכן רוב (ככול) התורה מתקיימת בא"י דווקא. ולכן זה מופיע אחרי חטא המרגלים, שזה מה שהמרגלים עשו.
ואכן זה היה חטא של עמ"י שמאסו את א"י, זה היה במזיד, א"כ זה מתאים למקרה שהציבור במזיד לא עושים את מצוות ד'. והרי התורה כתבה רק את הדין של ציבור השוגגים, ואת היחיד שוגג או מזיד, והיינו משום שבחטא המרגלים ראינו מה הדין שבציבור המזידים, ולאחריו הושלמו שאר המקרים35.
אות ח – סיכום העולה מההקדמה
אנו קוראים למצוות המילה 'ברית מילה', למרות שבתנ"ך זה לא מופיע צמד המילים 'ברית המילה'. וזה כי מצוות המילה היא חלק מהברית בין עמ"י לד'.
בהקדמה הארכנו להראות שברית המילה היא התנאי שלנו בברית ביננו לבין ד', שאנו נמול בשר ערלתנו וד' יתן לנו את א"י (ובזה הוא יהיה לנו לא-לוהים).
ראינו שהברית בין הבורא לנבראים היא מבריאת האדם, והמשיכה בין א-לוהים לנח, ואח"כ בין אברהם לזרעו (בהתמקדות על יצחק וזרעו).
ראינו כי הבריתות הנוספות המוזכרות בתנ"ך הם על בסיס הברית על א"י וקיום המילה. כמו כן, מצוות המילה מורכבת ממילה ופריעה, כך בנתינת א"י יש הבטחה לירש את הארץ ויש מימוש ההבטחה. וכמו כן ראינו הקשרים רבים בין ברית המילה לא"י ואף בעונש על ביטולם.