שהחיינו בברית המילה

בברייתא שנו את ברכות המילה: 'על-המילה', 'להכניסו' ו-'אשר -קידש', ולא מופיע ברכת שהחיינו, מכאן דייקו התוס' שאין מברכין שהחיינו ברית המילה^[1].

ואכן דעת הרא"ש, הרשב"א ועוד עשרות ראשונים שאין מברכים שהחיינו ברית-המילה. ויש דעות שמברכים שהחיינו רק במקרים מסויימים (כגון שהאב מל וי"א דווקא כשזה בנו הבכור), אולם דעת הרמב"ם שיש לברך שהחיינו בכל מילה^[2].

הראשונים כתבו כמה טעמים לא לברך שהחיינו: 1. יש צער לתינוק. 2. היא מצווה תדירה. 3. חוששים שמא התינוק יהיה נפל. 4. המילה היא מצוה המוטלת על בי"ד. 5. א"צ המתנה חודש ימים לעשותה. 6. היא שמחת רבים, ולא יחיד^[3].

השו"ע כתב שהמנהג בא"י וסביבתה לברך שהחיינו בכל ברית-מילה, ואילו הרמ"א כתב שהמנהג בכללי לא לברך שהחיינו ברית-המילה (חוץ מכאשר האב מל את בנו שחייב בפדיון הבן), וכ"כ הרבה אחרונים מאשכנז שהמנהג שלא לברך^[4].

למעשה נראה שספרדים צריכים לברך שהחיינו ברית-המילה שכן המנהג והכרעת השו"ע, וראוי שילבשו בגד חדש או שיקנו כלי חדש ויכוונו עליו ברכת שהחיינו. ולגבי אשכנזים- אם יש לאדם מנהג לברך- יעשה כספרדים, אחרת- יש להחמיר לא לברך, אא"כ יביא בגד/כלי חדש ויכוון עליו^[5].

מאמר זה הוא תמצית של סימן ח בספר זמני המילה וברכותיה.

מקורות והערות שוליים:

1. שבת (קלז:) ותוס' (סוכה מו.).

2. מובא בזמני-המילה-וברכותיה (סימן ח), ויש סוברים שאף לרמב"ם אין מברכים שהחיינו בכל ברית-מילה (ע"ש אות-ד).

3. הטעם הא': ר"ת. הב': התוס'. הג': הרוקח. הד': העיטור. הה': הר"ן. הו': רבינו שמחה. הכל התבאר בזמני-המילה-וברכותיה (שם).

4. יו"ד (רסה, ז), הב"ח, הערוה"ש, החכמ"א ועוד (עי' בזמני-המילה-וברכותיה שם, ה).

5. כשהמנהג לברך- א"א סב"ל במקום מנהג (ובנוסף י"א שא"א סב"ל נגד השו"ע). בנוסף, י"א שמברכים שהחיינו במקום ספק. מצד שני, היות ודעת כמעט כל הראשונים (וי"א שכן דעת כל הראשונים) לא לברך, והביאו טעמים רבים- לכן מי שאין לו מנהג ברור, הרי שי"ל סב"ל. עי' בזמני-המילה-וברכותיה (שם) שהביא הסברות בזה.