תוצאות חיפוש עבור:
צומות
(נקה סינון)
שלום רב, ברצוני לשאול לגבי מהו עניין הצומות? הן על הצומות הקבועים הן על הצומות האחרים ?
צומות
עליכם השלום,
ניתן ללמוד שלוש מטרות עיקריות שיש לצום:
1. הצום לצורך תפילה:
בשמואל ב (יב): "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לד' ויאמר נתן אל דוד גם ד' העביר חטאתך לא תמות כו' גם הבן הילוד לך מות ימות כו' ויגף ד' את הילד כו' ויאנש, ויבקש דוד את הא-להים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה, ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם, ויהי ביום השביעי וימת הילד ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה כו' ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת, ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתיו ויבא בית ד' וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל, ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם, ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ד' וחי הילד, ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי".
וכתב רלב"ג (יג,לז): "כי הצום יעשה על דרך התפלה והבקשה מהש"י וזה דבר בלתי ראוי אחר מות הילד אבל יתאבל עליו והדאגה היא דבר יחייב הטבע אהבת הדמיונים ולזה לא הורחק מפני זה התאבל על המות".
בשופטים (כ): "ויצא בנימן כו' וישחיתו בבנ"י עוד 18 אלף איש גו', ויעלו כל בנ"י וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ד' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עלות ושלמים לפני ד', וישאלו בנ"י בד' ושם ארון ברית הא-להים בימים ההם, כו' האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך".
ג"כ כאן הצום לצורך תפילה.
וכן בדניאל (ט): "אני דניאל כו' למלאות לחרבות י"ם 70 שנה, ואתנה את פני אל ד' הא-להים לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר, ואתפללה לד' א-להי ואתודה ואמרה אנא ד' הא-ל הגדול והנורא כו' חטאנו ועוינו הרשענו גו'". (י): "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני א-להיך נשמעו דבריך גו'".
ובדבה"י ב (כ): "באו בני מואב ובני עמון כו' על יהושפט למלחמה כו' וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לד' ויקרא צום על כל יהודה, ויקבצו יהודה לבקש מד' גם מכל ערי יהודה באו לבקש את ד'".
ובשמואל (יא): "ויושע ד' ביום ההוא את ישראל כו' ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם כו' ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותארנה עיניו, ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם היום כו' וישאל שאול בא-להים כו' ולא ענהו גו', ויאמר שאול גשו הלם כו' וראו במה היתה החטאת הזאת היום כו' וילכד יונתן כו' ויגד לו יונתן ויאמר טעם טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש הנני אמות, ויאמר שאול כו' כי מות תמות יונתן כו' ויפדו העם את יונתן ולא מת".
בתהילים (לה): "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב". (סט): "ואבכה בצום נפשי ותהי לחרפות לי".
הרי ממקורות אלו מתבאר שהצום הוא כחלק מהתפילה.
ניתן ללמוד זאת גם מהספרים הבאים:
במקבים א (ג): "ויאספו ויבואו למצפה מול י"ם כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל, ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם, ויפרשו את ס"ת כו' ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות כו' ויקראו בקול אל השמים כו' ויתקעו בחצוצרות ויקראו בקול גדול".
וכן במקבים ב (יג): "והמלך שפך בחרון אפו כל חמתו על היהודים, וייתן את ליבו להרע עוד עימהם כו' וישמע יהודה ויצו לכל העם לקרוא יומם ולילה אל ד' להיות בעזרתם כו' לבל יגורשו מאדמתם כו' ויעשו כולם כאשר ציום, ויתחננו אל ד' בצום ובכי, ויפלו על פניהם שלושת ימים כו' וישם יהודה דבר בפיהם לקרוא לד' התשועה כו' ויכו כ 4000 איש לפי חרב כו' את כל אלה עשו באשמורת הבוקר בחסד ד' עליהם".
ואף מספר טוביה (ח,יא): "טוב תפילה וצדקה וצום מהון ואוצר רב".
הרי התבאר שהצום הוא משמש כחלק מהתפילה.
2. הצום משמע כחלק מהתהליך התשובה:
נאמר במלכים א (כא): "וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך כו' ויאמר נבות כו' חלילה לי מד' מתתי את נחלת אבתי לך, ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף כו' וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם, ותבא אליו איזבל כו' מה זה רוחך סרה ואינך אכל לחם כו' אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל קום אכל לחם ויטב לבך אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי, ותכתב ספרים כו' לאמר קראו צום והושיבו את נבות בראש העם, והושיבו 2 אנשים בני בליעל נגדו ויעדהו לאמר ברכת א-להים ומלך והוציאהו וסקלהו וימת, ויעשו אנשי עירו כו' ויהי דבר ד' אל אליהו כו' כה אמר ד' הרצחת וגם ירשת כו' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך כו' ויהי כשמע אחאב כו' ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט, ויהי דבר ד' אל אליהו כו' הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו".
פרקי דר"א (מג): "ותדע לך כח התשובה בא וראה מאחאב כו' שגזל וחמד ורצח כו' ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה נותן לו מלקות 40 בכל יום 3 פעמים ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב לפני הקב"ה ועוסק בתורה כל ימיו ולא חזר על מעשיו הרעים עוד ונרצת בתשובתו שנ' הראית כי נכנע אחאב מפני".
וכתב המלבי"ם: "כי נכנע אחאב מלפני, יש הבדל בין מלפני ובין מפני, שמלפני הוא מפני גדלו ורוממתו ומפני הוא מפני יראת העונש, הנכנע מלפניו ישתדל להתקרב אל ד' ולעבדו ויכנע מרוממתו, והנכנע מפניו יתחבא ויברח מפניו להנצל מענשו, ר"ל הגם שידמה לך שנכנע מלפני אינו כן כי רק נכנע מפני מיראת העונש, ולכן ע"י שנכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וע"י שלא נכנע מלפני אביא הרעה בימי בנו ולא תבוטל הגזרה בהחלט".
הרי שהצום משמש כחלק מהתשובה.
בשמואל א (ז): "מיום שבת הארון בקרית יערים כו' וינהו כל בית ישראל אחרי ד', ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר אם בכל לבבכם אתם שבים אל ד' הסירו את אלהי הנכר מתוככם כו' והכינו לבבכם אל ד' כו' ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ד', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לד' גו'".
וביואל (א-ב): "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל ישבי הארץ בית ד"א וזעקו אל ד' כו' וגם עתה נאם ד' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ד"א כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה מנחה ונסך לד"א, תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה".
ובירמיה (יד): "יאמר ד' אלי אל תתפלל בעד העם הזה לטובה, כי יצמו אינני שמע אל רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם".
ובעזרא (ח-ט): "ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבדת הלוים נתינים 220 כלם נקבו בשמות, ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני א-להינו לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו כו' ונצומה ונבקשה מא-להינו על זאת ויעתר לנו כו'. וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כו'. וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני גו', ואלי יאספו כל חרד בדברי א-להי ישראל גו', ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ד' א-להי, ואמרה א-להי בשתי ונכלמתי להרים א-להי פני אליך כי עונתינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה גו'".
שם (לו): "ויצוה ירמיהו את ברוך גו', ובאת אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי את דברי ד' באזני העם בית ד' ביום צום גו', אולי תפל תחנתם לפני ד' וישבו איש מדרכו הרעה גו', ויעש ברוך בן נריה ככל אשר צוהו גו', ויהי בשנה החמשית ליהויקים כו' קראו צום לפני ד' כל העם בי"ם גו'".
וכן ביונה (ג): "ויקם יונה וילך אל נינוה כו' ויקרא ויאמר עוד 40 יום ונינוה נהפכת, ויאמינו אנשי נינוה בא-להים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר, ויזעק ויאמר כו' האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל א-להים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב ונחם הא-להים ושב מחרון אפו ולא נאבד, וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם הא-להים על הרעה כו' ולא עשה".
א"כ ממקורות אלו מבואר שהצום משמש כחלק מתהליך התשובה.
שנינו במשנה (תענית ב,א): "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב"ד וכל א' וא' נותן בראשו. הזקן שבהן או' לפניהן דברי כיבושין: אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא הא-להים את שקם ואת תעניתם אלא וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה כו'".
ואכן נאמר בישעיה (נח): "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כו' למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו, הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לד', הלוא זה צום אבחרהו כו' פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם, אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך, אז תקרא וד' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה גו', ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים כו'".
3. הצום הוא כחלק מתהליך האבלות:
נאמר בשמואל א (לא): "ויבאו פלשתים כו' וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבע, ויכרתו את ראשו כו' וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם כו' וישמעו אליו ישבי יבש גלעד כו' ויקומו כו' וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו כו' ויבאו יבשה וישרפו אתם שם, ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים". שמ"ב (א): "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ד' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". שם (ג): "ויקנן המלך אל אבנר כו' ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד כו' כ"א לפני בוא השמש אטעם לחם או כל מאומה כו' וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".
וכתב בקדמוניות (ו, 8): והם (יבש גלעד) ערכו עליהם אבל פומבי 7 ימים, עם נשיהם וילדיהם, מכים על חזיהם, וקוננים על המלך ועל בניו, מבלי לטעום אוכל או משקה... כאשר שמע דוד כי אבנר נהרג ציער נפשו, והוא קרא לכל האנשים לעדים הושיט את ידיו לא-לוהים וצעק כי לא היה לו חלק ברצח אבנר כו' ציווה על כל העם לבכות ולהתאבל על האיש הזה ולכבד את גופתו בטקסים הרגילים, כלו' ע"י קריעת בגדיהם, לבישת שק כו' לאחר מכן הוא עצמו יחד עם הזקנים התאבל על אבנר ובדמעותיו הראה את רצונו הטוב כלפיו בעודו בחיים ואת צערו עליו לאחר שמת וכי לא הועבר בהסכמתו כו' מותו של אבנר הטריד אותו עד כדי כך שחבריו לא יכלו בשום אופן לאלץ אותו לאכול, אך הוא נשבע שלא יטעם דבר עד שקיעת החמה כו' ואכן דוד התכוון בעיקר לזכות במוניטין טוב.
א"כ הצום הוא חלק מתהליך האבלות.
ואכן נאמר באסתר (ד): "ובכל מדינה ומדינה כו' אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים כו' ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, לך כנוס את כל היהודים כו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי".
ובנחמיה (א): "דברי נחמיה כו' ואני הייתי בשושן הבירה, ויבא חנני כו' מיהודה ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל י"ם, ויאמרו לי הנשארים כו' במדינה ברעה גדלה ובחרפה וחומת י"ם מפרצת ושעריה נצתו באש, ויהי כשמעי את הדברים האלה ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל לפני א-להי השמים, ואמר אנא ד' א-להי השמים הא-ל הגדול והנורא שמר הברית וחסד לאהביו ולשמרי מצותיו". (ט): "וביום 24 לחדש הזה נאספו בנ"י בצום ובשקים ואדמה עליהם, ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתודו על חטאתיהם גו'".
ניתן לראות זאת אף מספר יהודית (ח): "יהודית בת מררי כו' ושם בעלה מנשה כו' וימת בימי קציר שעורים כו' ותישאר יהודית לבדה ותשב בימי אלמנותה 3 שנים ו-4 ירחים. ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה ותשב שם חגורת שק ותצם יום יום בבגדי אלמנותה מלבד שבתות ד' ומלבד ראשי החודשים ומועדי בנ"י כו' ותלך בדרכי ד' ולא מצא בה איש ערות דבר".
בתנ"ך מוזכר גם צומות קבועים:
נאמר בזכריה (ז-ח): "ויהי בשנת 4 לדריוש המלך היה דבר ד' אל זכריה כו' לאמר אל הכהנים אשר לבית ד' כו' האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים, ויהי דבר ד' כו' לאמר כו' כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה 70 שנה הצום צמתני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים כו' משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו כו' וימאנו להקשיב כו' משמוע את התורה כו' ויהי קצף גדול מאת ד' כו' ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם כו' כה אמר ד' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך י"ם ונקראה י"ם עיר האמת כו' עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות י"ם כו' ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה, כו' לא כימים הראשנים כו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה כו' אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו כו' כה אמר ד' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".
וכן לגבי יום הכיפורים נאמר שיש עינוי נפש:
ויקרא (טז): "והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כו' שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם".
ועל דרך הפשט הכוונה לעינוי בית בליעה, דהיינו צום:
"כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב" (תהילים קז). "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע כו' הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו כו' ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח). "עניתי בצום נפשי" (תהילים לה). ובעזרא ובדניאל (לעיל) תענית=צום.
ועל יום זה נאמר שעיקר הטעם משום תשובה:
ויקרא (טז): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם גו', שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם גו'". שם (כג): "יום הכפרים הוא כו' ועניתם את נפשתיכם גו' וכל מלאכה לא תעשו כו' כי יום כפרים הוא לכפר עליכם גו'".
אין בו אבלות, משנה (תענית ד,ח): "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כטו באב וכיוה"כ שבהן בנות י"ם יוצאות בכלי לבן שאולין כו' ובנות י"ם יוצאות וחולות בכרמים כו'". אך בספר היובלים (לד): "ויתאבל על יוסף שנה אחת ולא הסיר מעליו את האבל ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה, לכן נועד בקרב בנ"י להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו, לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאותם כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו, והיום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה". ושם (נ): "ואיש אשר יכה או ימית כו' ואשר יענה את נפשו ואשר יעשה מלחמה ביום השבת, כל העושה מאלה ביום השבת מות יומת".
אולם בתשעה באב עיקר הטעם משום אבלות:
תענית (ד,ו): "5 דברים ארעו את אבותינו ביז בתמוז ו-5 בט באב. ביז בתמוז נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, חרב הבית בראשונה ובשניה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה".
תענית (ל.): "ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות כו' וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה כו'". ב"ב (ס:): "תניא א"ר ישמעאל בן אלישע מיום שחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה".
מו"ק (כו.): "ואלו קרעין שאין מתאחין כו' ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל י"ם, וקורע על מקדש ומוסיף על י"ם".
ולגבי צום על צרה:
כתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א): "מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנ' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כו'. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן כו' וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם כו'. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד כו' כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו כו' הרואה חלום רע צריך להתענות למחר כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה כו' בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות בי"ד והזקנים יושבין בביה"כ ובודקים על מעשי אנשי העיר כו' ומסירין המכשולות של עבירות ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן כו' ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם".
וכתבהטור (או"ח תקפ): "כתב בה"ג אלו הימים שמתענין בהם מן התורה והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב: בא' בניסן מתו בני אהרן, בי' בו מתה מרים ונסתלק הבאר, בכו בו מת יהושע בן נון כו' ביז בתמוז כו' בא' באב מת אהרן הכהן, בט באב כו' אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה. ועוד גזרו רז"ל שיהו מתענין מפני 3 דברים בשני וחמישי: על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חרפת השם. ולעת"ל הקב"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה, דכתיב והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, וכן יהי רצון ב"ב אמן".
וכתב מג"א (ס"ק ט): "כתב התניא ביום הששי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו 20 קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירה התורה זאת חקת התורה מתרגמי' דא גזירת אורייתא. וגם בשנת ת"ח נחרבו 2 קהילות גדולות באותו היום כו', גם נוהגין להתענות כ' בסיון בכל מלכות פולין".
ובספר גזירות אשכנז וצרפת (קכו): "כ' בסיון כו' קיבלוהו כל קהילות צרפת ואיי הים ורינוס ליום ספד ותענית מרצון נפשם, ובמצות כו' (ר"ת) אשר כתב אליהם ספרים והודיעם כי ראוי הוא לקבע בו צום לכל בני עמנו וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם כי יוה"כ הוא".
כתב הב"ש (אבה"ע סא ס"ק ו): "ונהגו שהחתן והכלה מתענין, במהר"ם מינץ איתא ב' טעמים, א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם לפ"ז ראוי להשלים התענית כו', ב' שמא ישתכרו ולא יהיה דעתם מיושבת עליהם לפ"ז א"צ להשלים".
הטור (או"ח תע): "גרסי' במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות".
והקשה הזכרון יהודא (או"ח קלג) שלדברי הטור היה צריך לציין יום זה כיום שמחה ויו"ט, לא יום צום, ולכן כתב שזה זכר לתענית שהתענו הבכורות בערב פסח במצרים. ובשלמי מועד (עה) כתב שזה כי נלקחה העבודה לבכורות.
והנה כתב הרמ"א (או"ח שלד,כו): "ואם עבר וחילל צריך להתענות 40 יום שני וחמישי ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן במקום חטאת 18 פשיטים לצדקה ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום 12 פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט)", וכעי"ז כתב לגבי ביאת איסור (יו"ד קפה,ד).
ובאגרת התשובה (לבעל התניא): "והנה מצוַת התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד כו' ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית כו' ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצוַת התשובה אף בכריתות ומיתות בי"ד רק הווידוי ובקשת מחילה כו' ומה שכתוב ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי, היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור ע"י יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הציבור כו' ומה שנמצא בספרי המוסר כו' הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בי"ד כו' היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו, וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, וגם אולי אינו שב אל ד' בכל ליבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה".
וכתב הנוב"י (מהדו"ק או"ח לה): "באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה ועיקר התשובה היא עזיבת חטא ווידוי דברים בלב כו'", ומ"מ כתב שא"א לפטור בלי כלום וסידר תעניות ותפילות.
לסיכום: ראינו שמהתנ"ך עולה שלוש מטרות עיקריות לצום: חלק מהתפילה, חלק מהתשובה או חלק מהאבלות. ואף הצומות הקבועים וצומות המנהג ניתן לשייך לאחד מאלו הטעמים.
ניתן ללמוד שלוש מטרות עיקריות שיש לצום:
1. הצום לצורך תפילה:
בשמואל ב (יב): "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לד' ויאמר נתן אל דוד גם ד' העביר חטאתך לא תמות כו' גם הבן הילוד לך מות ימות כו' ויגף ד' את הילד כו' ויאנש, ויבקש דוד את הא-להים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה, ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם, ויהי ביום השביעי וימת הילד ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה כו' ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת, ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתיו ויבא בית ד' וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל, ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם, ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ד' וחי הילד, ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי".
וכתב רלב"ג (יג,לז): "כי הצום יעשה על דרך התפלה והבקשה מהש"י וזה דבר בלתי ראוי אחר מות הילד אבל יתאבל עליו והדאגה היא דבר יחייב הטבע אהבת הדמיונים ולזה לא הורחק מפני זה התאבל על המות".
בשופטים (כ): "ויצא בנימן כו' וישחיתו בבנ"י עוד 18 אלף איש גו', ויעלו כל בנ"י וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ד' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עלות ושלמים לפני ד', וישאלו בנ"י בד' ושם ארון ברית הא-להים בימים ההם, כו' האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך".
ג"כ כאן הצום לצורך תפילה.
וכן בדניאל (ט): "אני דניאל כו' למלאות לחרבות י"ם 70 שנה, ואתנה את פני אל ד' הא-להים לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר, ואתפללה לד' א-להי ואתודה ואמרה אנא ד' הא-ל הגדול והנורא כו' חטאנו ועוינו הרשענו גו'". (י): "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני א-להיך נשמעו דבריך גו'".
ובדבה"י ב (כ): "באו בני מואב ובני עמון כו' על יהושפט למלחמה כו' וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לד' ויקרא צום על כל יהודה, ויקבצו יהודה לבקש מד' גם מכל ערי יהודה באו לבקש את ד'".
ובשמואל (יא): "ויושע ד' ביום ההוא את ישראל כו' ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם כו' ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותארנה עיניו, ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם היום כו' וישאל שאול בא-להים כו' ולא ענהו גו', ויאמר שאול גשו הלם כו' וראו במה היתה החטאת הזאת היום כו' וילכד יונתן כו' ויגד לו יונתן ויאמר טעם טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש הנני אמות, ויאמר שאול כו' כי מות תמות יונתן כו' ויפדו העם את יונתן ולא מת".
בתהילים (לה): "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב". (סט): "ואבכה בצום נפשי ותהי לחרפות לי".
הרי ממקורות אלו מתבאר שהצום הוא כחלק מהתפילה.
ניתן ללמוד זאת גם מהספרים הבאים:
במקבים א (ג): "ויאספו ויבואו למצפה מול י"ם כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל, ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם, ויפרשו את ס"ת כו' ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות כו' ויקראו בקול אל השמים כו' ויתקעו בחצוצרות ויקראו בקול גדול".
וכן במקבים ב (יג): "והמלך שפך בחרון אפו כל חמתו על היהודים, וייתן את ליבו להרע עוד עימהם כו' וישמע יהודה ויצו לכל העם לקרוא יומם ולילה אל ד' להיות בעזרתם כו' לבל יגורשו מאדמתם כו' ויעשו כולם כאשר ציום, ויתחננו אל ד' בצום ובכי, ויפלו על פניהם שלושת ימים כו' וישם יהודה דבר בפיהם לקרוא לד' התשועה כו' ויכו כ 4000 איש לפי חרב כו' את כל אלה עשו באשמורת הבוקר בחסד ד' עליהם".
ואף מספר טוביה (ח,יא): "טוב תפילה וצדקה וצום מהון ואוצר רב".
הרי התבאר שהצום הוא משמש כחלק מהתפילה.
2. הצום משמע כחלק מהתהליך התשובה:
נאמר במלכים א (כא): "וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך כו' ויאמר נבות כו' חלילה לי מד' מתתי את נחלת אבתי לך, ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף כו' וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם, ותבא אליו איזבל כו' מה זה רוחך סרה ואינך אכל לחם כו' אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל קום אכל לחם ויטב לבך אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי, ותכתב ספרים כו' לאמר קראו צום והושיבו את נבות בראש העם, והושיבו 2 אנשים בני בליעל נגדו ויעדהו לאמר ברכת א-להים ומלך והוציאהו וסקלהו וימת, ויעשו אנשי עירו כו' ויהי דבר ד' אל אליהו כו' כה אמר ד' הרצחת וגם ירשת כו' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך כו' ויהי כשמע אחאב כו' ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט, ויהי דבר ד' אל אליהו כו' הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו".
פרקי דר"א (מג): "ותדע לך כח התשובה בא וראה מאחאב כו' שגזל וחמד ורצח כו' ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה נותן לו מלקות 40 בכל יום 3 פעמים ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב לפני הקב"ה ועוסק בתורה כל ימיו ולא חזר על מעשיו הרעים עוד ונרצת בתשובתו שנ' הראית כי נכנע אחאב מפני".
וכתב המלבי"ם: "כי נכנע אחאב מלפני, יש הבדל בין מלפני ובין מפני, שמלפני הוא מפני גדלו ורוממתו ומפני הוא מפני יראת העונש, הנכנע מלפניו ישתדל להתקרב אל ד' ולעבדו ויכנע מרוממתו, והנכנע מפניו יתחבא ויברח מפניו להנצל מענשו, ר"ל הגם שידמה לך שנכנע מלפני אינו כן כי רק נכנע מפני מיראת העונש, ולכן ע"י שנכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וע"י שלא נכנע מלפני אביא הרעה בימי בנו ולא תבוטל הגזרה בהחלט".
הרי שהצום משמש כחלק מהתשובה.
בשמואל א (ז): "מיום שבת הארון בקרית יערים כו' וינהו כל בית ישראל אחרי ד', ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר אם בכל לבבכם אתם שבים אל ד' הסירו את אלהי הנכר מתוככם כו' והכינו לבבכם אל ד' כו' ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ד', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לד' גו'".
וביואל (א-ב): "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל ישבי הארץ בית ד"א וזעקו אל ד' כו' וגם עתה נאם ד' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ד"א כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה מנחה ונסך לד"א, תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה".
ובירמיה (יד): "יאמר ד' אלי אל תתפלל בעד העם הזה לטובה, כי יצמו אינני שמע אל רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם".
ובעזרא (ח-ט): "ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבדת הלוים נתינים 220 כלם נקבו בשמות, ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני א-להינו לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו כו' ונצומה ונבקשה מא-להינו על זאת ויעתר לנו כו'. וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כו'. וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני גו', ואלי יאספו כל חרד בדברי א-להי ישראל גו', ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ד' א-להי, ואמרה א-להי בשתי ונכלמתי להרים א-להי פני אליך כי עונתינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה גו'".
שם (לו): "ויצוה ירמיהו את ברוך גו', ובאת אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי את דברי ד' באזני העם בית ד' ביום צום גו', אולי תפל תחנתם לפני ד' וישבו איש מדרכו הרעה גו', ויעש ברוך בן נריה ככל אשר צוהו גו', ויהי בשנה החמשית ליהויקים כו' קראו צום לפני ד' כל העם בי"ם גו'".
וכן ביונה (ג): "ויקם יונה וילך אל נינוה כו' ויקרא ויאמר עוד 40 יום ונינוה נהפכת, ויאמינו אנשי נינוה בא-להים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר, ויזעק ויאמר כו' האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל א-להים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב ונחם הא-להים ושב מחרון אפו ולא נאבד, וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם הא-להים על הרעה כו' ולא עשה".
א"כ ממקורות אלו מבואר שהצום משמש כחלק מתהליך התשובה.
שנינו במשנה (תענית ב,א): "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב"ד וכל א' וא' נותן בראשו. הזקן שבהן או' לפניהן דברי כיבושין: אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא הא-להים את שקם ואת תעניתם אלא וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה כו'".
ואכן נאמר בישעיה (נח): "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כו' למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו, הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לד', הלוא זה צום אבחרהו כו' פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם, אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך, אז תקרא וד' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה גו', ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים כו'".
3. הצום הוא כחלק מתהליך האבלות:
נאמר בשמואל א (לא): "ויבאו פלשתים כו' וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבע, ויכרתו את ראשו כו' וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם כו' וישמעו אליו ישבי יבש גלעד כו' ויקומו כו' וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו כו' ויבאו יבשה וישרפו אתם שם, ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים". שמ"ב (א): "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ד' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". שם (ג): "ויקנן המלך אל אבנר כו' ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד כו' כ"א לפני בוא השמש אטעם לחם או כל מאומה כו' וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".
וכתב בקדמוניות (ו, 8): והם (יבש גלעד) ערכו עליהם אבל פומבי 7 ימים, עם נשיהם וילדיהם, מכים על חזיהם, וקוננים על המלך ועל בניו, מבלי לטעום אוכל או משקה... כאשר שמע דוד כי אבנר נהרג ציער נפשו, והוא קרא לכל האנשים לעדים הושיט את ידיו לא-לוהים וצעק כי לא היה לו חלק ברצח אבנר כו' ציווה על כל העם לבכות ולהתאבל על האיש הזה ולכבד את גופתו בטקסים הרגילים, כלו' ע"י קריעת בגדיהם, לבישת שק כו' לאחר מכן הוא עצמו יחד עם הזקנים התאבל על אבנר ובדמעותיו הראה את רצונו הטוב כלפיו בעודו בחיים ואת צערו עליו לאחר שמת וכי לא הועבר בהסכמתו כו' מותו של אבנר הטריד אותו עד כדי כך שחבריו לא יכלו בשום אופן לאלץ אותו לאכול, אך הוא נשבע שלא יטעם דבר עד שקיעת החמה כו' ואכן דוד התכוון בעיקר לזכות במוניטין טוב.
א"כ הצום הוא חלק מתהליך האבלות.
ואכן נאמר באסתר (ד): "ובכל מדינה ומדינה כו' אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים כו' ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, לך כנוס את כל היהודים כו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי".
ובנחמיה (א): "דברי נחמיה כו' ואני הייתי בשושן הבירה, ויבא חנני כו' מיהודה ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל י"ם, ויאמרו לי הנשארים כו' במדינה ברעה גדלה ובחרפה וחומת י"ם מפרצת ושעריה נצתו באש, ויהי כשמעי את הדברים האלה ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל לפני א-להי השמים, ואמר אנא ד' א-להי השמים הא-ל הגדול והנורא שמר הברית וחסד לאהביו ולשמרי מצותיו". (ט): "וביום 24 לחדש הזה נאספו בנ"י בצום ובשקים ואדמה עליהם, ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתודו על חטאתיהם גו'".
ניתן לראות זאת אף מספר יהודית (ח): "יהודית בת מררי כו' ושם בעלה מנשה כו' וימת בימי קציר שעורים כו' ותישאר יהודית לבדה ותשב בימי אלמנותה 3 שנים ו-4 ירחים. ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה ותשב שם חגורת שק ותצם יום יום בבגדי אלמנותה מלבד שבתות ד' ומלבד ראשי החודשים ומועדי בנ"י כו' ותלך בדרכי ד' ולא מצא בה איש ערות דבר".
בתנ"ך מוזכר גם צומות קבועים:
נאמר בזכריה (ז-ח): "ויהי בשנת 4 לדריוש המלך היה דבר ד' אל זכריה כו' לאמר אל הכהנים אשר לבית ד' כו' האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים, ויהי דבר ד' כו' לאמר כו' כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה 70 שנה הצום צמתני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים כו' משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו כו' וימאנו להקשיב כו' משמוע את התורה כו' ויהי קצף גדול מאת ד' כו' ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם כו' כה אמר ד' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך י"ם ונקראה י"ם עיר האמת כו' עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות י"ם כו' ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה, כו' לא כימים הראשנים כו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה כו' אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו כו' כה אמר ד' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".
וכן לגבי יום הכיפורים נאמר שיש עינוי נפש:
ויקרא (טז): "והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כו' שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם".
ועל דרך הפשט הכוונה לעינוי בית בליעה, דהיינו צום:
"כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב" (תהילים קז). "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע כו' הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו כו' ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח). "עניתי בצום נפשי" (תהילים לה). ובעזרא ובדניאל (לעיל) תענית=צום.
ועל יום זה נאמר שעיקר הטעם משום תשובה:
ויקרא (טז): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם גו', שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם גו'". שם (כג): "יום הכפרים הוא כו' ועניתם את נפשתיכם גו' וכל מלאכה לא תעשו כו' כי יום כפרים הוא לכפר עליכם גו'".
אין בו אבלות, משנה (תענית ד,ח): "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כטו באב וכיוה"כ שבהן בנות י"ם יוצאות בכלי לבן שאולין כו' ובנות י"ם יוצאות וחולות בכרמים כו'". אך בספר היובלים (לד): "ויתאבל על יוסף שנה אחת ולא הסיר מעליו את האבל ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה, לכן נועד בקרב בנ"י להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו, לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאותם כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו, והיום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה". ושם (נ): "ואיש אשר יכה או ימית כו' ואשר יענה את נפשו ואשר יעשה מלחמה ביום השבת, כל העושה מאלה ביום השבת מות יומת".
אולם בתשעה באב עיקר הטעם משום אבלות:
תענית (ד,ו): "5 דברים ארעו את אבותינו ביז בתמוז ו-5 בט באב. ביז בתמוז נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, חרב הבית בראשונה ובשניה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה".
תענית (ל.): "ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות כו' וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה כו'". ב"ב (ס:): "תניא א"ר ישמעאל בן אלישע מיום שחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה".
מו"ק (כו.): "ואלו קרעין שאין מתאחין כו' ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל י"ם, וקורע על מקדש ומוסיף על י"ם".
ולגבי צום על צרה:
כתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א): "מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנ' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כו'. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן כו' וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם כו'. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד כו' כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו כו' הרואה חלום רע צריך להתענות למחר כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה כו' בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות בי"ד והזקנים יושבין בביה"כ ובודקים על מעשי אנשי העיר כו' ומסירין המכשולות של עבירות ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן כו' ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם".
וכתבהטור (או"ח תקפ): "כתב בה"ג אלו הימים שמתענין בהם מן התורה והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב: בא' בניסן מתו בני אהרן, בי' בו מתה מרים ונסתלק הבאר, בכו בו מת יהושע בן נון כו' ביז בתמוז כו' בא' באב מת אהרן הכהן, בט באב כו' אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה. ועוד גזרו רז"ל שיהו מתענין מפני 3 דברים בשני וחמישי: על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חרפת השם. ולעת"ל הקב"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה, דכתיב והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, וכן יהי רצון ב"ב אמן".
וכתב מג"א (ס"ק ט): "כתב התניא ביום הששי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו 20 קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירה התורה זאת חקת התורה מתרגמי' דא גזירת אורייתא. וגם בשנת ת"ח נחרבו 2 קהילות גדולות באותו היום כו', גם נוהגין להתענות כ' בסיון בכל מלכות פולין".
ובספר גזירות אשכנז וצרפת (קכו): "כ' בסיון כו' קיבלוהו כל קהילות צרפת ואיי הים ורינוס ליום ספד ותענית מרצון נפשם, ובמצות כו' (ר"ת) אשר כתב אליהם ספרים והודיעם כי ראוי הוא לקבע בו צום לכל בני עמנו וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם כי יוה"כ הוא".
כתב הב"ש (אבה"ע סא ס"ק ו): "ונהגו שהחתן והכלה מתענין, במהר"ם מינץ איתא ב' טעמים, א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם לפ"ז ראוי להשלים התענית כו', ב' שמא ישתכרו ולא יהיה דעתם מיושבת עליהם לפ"ז א"צ להשלים".
הטור (או"ח תע): "גרסי' במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות".
והקשה הזכרון יהודא (או"ח קלג) שלדברי הטור היה צריך לציין יום זה כיום שמחה ויו"ט, לא יום צום, ולכן כתב שזה זכר לתענית שהתענו הבכורות בערב פסח במצרים. ובשלמי מועד (עה) כתב שזה כי נלקחה העבודה לבכורות.
והנה כתב הרמ"א (או"ח שלד,כו): "ואם עבר וחילל צריך להתענות 40 יום שני וחמישי ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן במקום חטאת 18 פשיטים לצדקה ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום 12 פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט)", וכעי"ז כתב לגבי ביאת איסור (יו"ד קפה,ד).
ובאגרת התשובה (לבעל התניא): "והנה מצוַת התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד כו' ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית כו' ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצוַת התשובה אף בכריתות ומיתות בי"ד רק הווידוי ובקשת מחילה כו' ומה שכתוב ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי, היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור ע"י יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הציבור כו' ומה שנמצא בספרי המוסר כו' הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בי"ד כו' היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו, וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, וגם אולי אינו שב אל ד' בכל ליבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה".
וכתב הנוב"י (מהדו"ק או"ח לה): "באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה ועיקר התשובה היא עזיבת חטא ווידוי דברים בלב כו'", ומ"מ כתב שא"א לפטור בלי כלום וסידר תעניות ותפילות.
לסיכום: ראינו שמהתנ"ך עולה שלוש מטרות עיקריות לצום: חלק מהתפילה, חלק מהתשובה או חלק מהאבלות. ואף הצומות הקבועים וצומות המנהג ניתן לשייך לאחד מאלו הטעמים.